משפטנים הם לא רק ברגים במערכת הכיבוש, הם השמן שמתחזק אותה

היה משהו מהפנט בהקשבה לנאומים של נציגי הממסד בכנס האגודה לזכויות האזרח שבוע שעבר. מהפנט, וגם מחריד. קשה מכל היה לשמוע את דליה דורנר – מחשובות השופטות בארץ, מי שהייתה מועמדת לנשיאות המדינה, נשיאת מועצת העיתונות ומעיין סמל של המחנה הליברלי – מסבירה שבעצם לבית המשפט העליון אין כמעט שום השפעה על מציאות הכיבוש. בפועל, היא פשוט התנערה מאחריות לחלקה המכריע של מערכת המשפט בכינון וביסוס המשטר הצבאי בשטחים.

אבל נתחיל מההתחלה. הכנס, שהתקיים ביום חמישי באולם כס המשפט באוניברסיטת תל אביב, הוקדש לדו"ח החדש של האגודה, "שלטון אחד – שתי מערכות חוק". הדו"ח ממפה בשיטתיות את אחד מהדברים שהם לב-ליבה של המציאות בשטחים מזה עשרות שנים: החקיקה הנפרדת על בסיס אתני-לאומי. יהודים בשטחים חיים כאזרחים ישראלים, שהחוק האזרחי מוחל עליהם באמצעות הוראה צבאית, בעוד שפלסטינים נתונים תחת משטר צבאי מלא, נשפטים על כל עבירה בבתי משפט צבאיים, משוללים זכות בחירה למוסדות שמעצבים את חייהם, וכן הלאה.

הדו"ח מפרט את ההשלכות של האפליה המובנית הזאת, שהפכה לאבן יסוד במציאות הפוליטית והמשפטית הישראלית, ומסביר מה המשמעות שלה בחייהם של תושבי השטחים – מהדין הפלילי, דרך תכנון ובנייה ועד דיני תעבורה. הידעתם, למשל, שלשוטר תנועה מותר לפסול רישיון או להחרים רכב של פלסטיני שמקבל דו"ח אם מתברר שאותו נהג לא שילם קנס קודם? לפי האגודה, אין מקבילה להוראה כזאת בדין הישראלי שחל על המתנחלים. כביש אחד, שוטר אחד, עבירה אחת, שני נהגים – ושני חוקים שונים. בלי שום קשר לשאלות של ביטחון. וזה עוד לפני שדיברנו על הפערים בחופש התנועה, בזכות לחיי משפחה ולפרנסה, או על הכבישים המופרדים, ועוד.

בכנס שבוע שעבר נאספו משפטנים בכירים לדון בדו"ח ובמשמעותו. עורכי הדין של האגודה ואנשי השמאל אמרו – פחות או יותר – שללא סיום הכיבוש לא יכול להיות תיקון לאפליה המובנית הזאת (ולהיפך). שום דבר חדש או מפתיע במיוחד.

לעומת זאת, היה מרתק ומייאש להקשיב לדוברי המדינה. אחד אחרי השני הם עלו, ביקשו ש"לא לדבר על פוליטיקה", הכירו מפורשות בכך שהמציאות המתוארת מבוססת על אי-שוויון עמוק, מובנה, בין האוכלוסיות, והציעו דרכים לתקן אותו בשוליים. אף אחד מהם לא לקח אחריות אמיתית על חלקו בתחזוקה של המנגנון הזה.

> עתירה: לפנות את מאחז עדי עד, שהפך בסיס לפעילות עבריינית

כך אהרון משניות, לשעבר נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים בגדה המערבית, אמר שהפער בין האוכלוסיות הטריד אותו מאוד, ושהוא ניסה בכלים המוגבלים שלו לצמצם את פער הזכויות כך שמעמדם של פלסטינים יתקרב עם הזמן לזה של ישראלים (בין היתר באמצעות פתיחת בית משפט צבאי לנוער).

אל"מ דורון בן ברק, היועץ המשפטי של הצבא בגדה, בירך על השיח הציבורי שהדו"ח מעורר, הצטרף לשאיפה לצמצום הפער החוקי בהדרגה ובזהירות, והדגיש שהפתרון יכול לבוא בסופו של דבר רק מהמישור המדיני.

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, סיפרה שהפרקליטות עומדת חסרת אונים לפעמים מול מצבים שבהם המדינה פשוט לא ממלאת את החוק ואת צווי בג"ץ, מה שמגביר את הפגיעה בפלסטינים, ושאין מה לעשות בנידון (הבלוגר יוסי גורביץ העיר בצדק מהקהל שתפקידה כעובדת ציבור הוא בדיוק למנוע מהמדינה לפעול בניגוד לחוק ולסרב לייצג אותה כשהיא עושה את זה).

כולם כאחד התעלמו מכך שהם עצמם לא רק ברגים קטנים במכונת הכיבוש, כאחרון החיילים, אלא השמן שמאפשר לה לפעול, שמקיים אותה בצורת הגזענית הזאת, שלכאורה מטרידה את מנוחתם. מטרידה, אבל לא מספיק בשביל לסרב לקחת בה חלק. עבודתם, יום-יום ושעה שעה, היא לתחזק את המערכת, להשתתף ברדיפה הפוליטית של מנהיגים ושל פעילים לא אלימים, לבצר את המנגנונים שמרחיקים פלסטינים מאדמותיהם ומאפשרים הרחבה של ההתנחלויות, ועוד.

בג"ץ אישר

אבל קיצוני מכולם היה המופע של דליה דורנר. "אנחנו רק משפטנים, מה אנחנו יכולים לעשות?" שאלה-היתממה דורנר. השופטת בדימוס פרסה את תמונת המצב הפוליטית-משפטית כפי שהיא מבינה אותה: בשטחים יש משטר צבאי, ויש התנחלויות, ויש אוכלוסייה שם "שלא רוצה אותנו", ויש רצון לשמור על הביטחון "שלנו, היושבים כאן בתל אביב" – ואם מקבלים את כל אלה כגזרות גורל, אז באמת מה כבר המשפט יכול לעשות?

כנראה שדורנר לא קראה את סיכום הדו"ח שהיה מושא הכנס, שם מואשמת מערכת המשפט הישראלית בכך שהיא נוטה "להמנע מדיון בטענות על אפליה ובאי-חוקיות של מדיניות ההפרדה המשפטית". כלומר, היא יכולה לדון – אבל בוחרת שלא לעשות את זה. שום דבר אינו גזרת גורל.

דורנר הייתה יכולה גם להזכר בתפקידו האקטיבי של בית המשפט העליון, שעל שופטיו נמנתה (לאחר ששימשה כשופטת בדרגת אל"מ בבית הדין הצבאי לערעורים כנשיאת בית המשפט הצבאי לערעורים בגדה), בהנצחתו של הכיבוש. הרי היה זה בית המשפט העליון לצדק שהכשיר את עצם קיומן של ההתנחלויות ואת המשטר הסובב אותן ואת גדר ההפרדה – הכל בניגוד לחוק הבינלאומי, כפי שמוסכם על משפטנים בכל רחבי העולם, לרבות בפסק דין של בית המשפט הבינלאומי בהאג.

כמו שהזכיר פעם התובע הצבאי במשפט שלי, כשעמדתי לדין עם עוד ארבעה חברים על סירוב גיוס, היה זה בית המשפט העליון שהכשיר את מדיניות החיסולים, את המעצרים המנהלים של פלסטינים, את הריסות בתיהם של פלסטינים כענישה על פעולות טרור של קרובי משפחתם, את השימוש בפגזי פלאשט (שמהם נורים חצים שגורמים לנזק מוגבר) באזורים של אוכלוסייה אזרחית, את מדיניות ההגנה של הצבא על התנחלויות לא חוקיות, ועוד ועוד.

מכל אלה דליה דורנר התעלמה. "אנחנו רק משפטנים", אמרה. אולי כדאי היה לה לצפות בסרט "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ', שבו מגוללים המשפטנים הבכירים של הצבא (ובהם שופט העליון בדימוס מאיר שמגר) את חלקם המרכזי שלהם עצמם בניסוח ההוראות, הנהלים הסודיים, הצווים ופסקי הדין שהניחו את היסודות המשפטיים לקיומו של כיבוש ממושך כל כך, ובלבם אותו שלטון אחד שלו שתי מערכות חוק נפרדות.

האמת היא שמשפטנים, כמו כל אנשי המקצוע שמתחזקים את הכיבוש, יכולים לעשות הרבה מאוד. כמו אדריכלים, עיתונאים, כלכלנים, עובדי היי-טק, יזמים, סוחרי נדל"ן ועוד רבים אחרים – הם יכולים לסרב לקבל את הנחות המוצא האנטי-דמוקרטיות של הכיבוש. הם יכולים שלא להשתתף במנגנונים שלו. אולי יותר מכל קבוצה אחרת, הם יכולים לערער על הלגיטמיות שלו באופן פומבי כלפי החברה הישראלית וכלפי העולם. מסכת החוקיות והמוסריות שהם נותנים לו, במקביל להצדקות עצמיות של "חוסר אונים", היא מהפשעים היותר מסוכנים שמשרתים את משטר ההפרדה והאפליה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> למה לפלסטינים אסור להכנס לאילת: החוקים הסודיים של הכיבוש