האם הניאו ליברליזם ימות בצ'ילה? הנשיא התקפל, ההפגנות נמשכות

מחאות רחבות היקף פרצו בצ'ילה ובאקוודור בעקבות צעדי צנע, וזכו לתגובה אלימה מצד השלטונות. באקוודור נרשמה רגיעה בעקבות הסכם עם הממשלה. אך אף שנשיא צ'ילה חזר בו מהעלאת מחירי התחבורה הציבורית והבטיח "אמנה חברתית חדשה", המפגינים לא מוכנים להירגע

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בחודשים האחרונים דרום אמריקה רותחת. באוקטובר לבדו נערכות ביבשת שלוש מערכות בחירות גורליות – בבוליביה התקיימו בחירות ב-20 באוקטובר, שבהן ניצח הנשיא המכהן אוו מוראלס, אך האופוזיציה טוענת כי הבחירות זויפו; ובארגנטינה ואורוגוואי מתקיימות היום בחירות. המשבר המתמשך בוונצואלה ממשיך לפגוע בתושבי המדינה ולהדהד ברחבי היבשת, וגם בפרו המערכת הפוליטית משותקת בגלל משבר חוקתי.

אך התמונות הדרמטיות ביותר הגיעו מצ'ילה ומאקוודור, שבהן התלקחו מחאות בסדר גודל שלא נראה שנים נגד המדיניות הכלכלית של הממשלות. המחאות בצ'ילה ובאקוודור זכו לתגובה אגרסיבית במיוחד של השלטונות, כולל אלימות משטרתית וצבאית שגבתה את חייהם של עשרות מפגינים בשתי המדינות.

ההפגנות בצ'ילה פרצו בעקבות העלאת תעריפי התחבורה הציבורית. באקוודור הזרז היה ביטול מדיניות סבסוד הדלק. את המחאה בצ'ילה התחילו תנועות סטודנטים לא מאורגנות. באקוודור המובילים היו איגודי העובדים ותנועות הילידים. המחאה באקוודור שככה בינתיים לאחר שהושג הסכם עם הממשלה. אך דווקא בצ'ילה, שנתפשה תמיד כ"ילדה הטובה" – העשירה יחסית והממושמעת של דרום אמריקה – המחאה נמשכת, אף שהנשיא כבר התקפל והתנצל והבטיח "אמנה חברתית חדשה".

הפגנה בסנטיאגו, בירת צ'ילה, ב-22 באוקטובר 2019 (צילום: Carlos Figueroa)

הפגנה בסנטיאגו, בירת צ'ילה, ב-22 באוקטובר 2019 (צילום: Carlos Figueroa)

צ'ילה היתה המדינה הראשונה ביבשת שבה נבחר נשיא סוציאליסט בבחירות דמוקרטיות – הנשיא סלבדור איינדה. הדחתו של איינדה בהפיכה שהוביל הגנרל אוגוסטו פינושה היתה למעשה הסנונית הראשונה בשורת ההפיכות, בתמיכת ארה"ב, שהתבצעו ברחבי דרום אמריקה בשנות ה-70 וה-80.

המשטר הצבאי של פינושה היה מהאכזריים שידעה היבשת, אולי האכזרי ביותר ביחסו למתנגדיו. מדיניות ה"טיפול בהלם" הכלכלית שהוביל כללה ליברליזציה אגרסיבית ומהירה של הכלכלה, בעצתם ובתמיכתם של תלמידיו של מילטון פרידמן, מאבות הניאוליברליזם – קבוצת כלכלנים שכונו "נערי שיקגו". התוצאות המיידיות של המדיניות הזאת היו הרסניות, אך לאחריו החלה בצ'ילה תקופה של צמיחה כלכלית, שאף זכתה לכינוי "הנס הצ'יליאני". פרידמן ותלמידיו ייחסו את הצמיחה למדיניות הכלכלית שהובילו, וצ'ילה נהפכה לנערת הפוסטר של המשטרים הניאו ליברליים בדרום אמריקה.

במוקד המחאה הנוכחית עומדת המורשת של שלטון פינושה בצ'ילה. אף שהמשטר הצבאי בוטל ב-1990, החוקה שנחקקה לאחר מכן עדיין כללה חלקים שהושפעו ממנו: סמכויות יתר לקצונה הגבוהה הצבאית, וגם תקנות לשעת חירום שמאפשרות שימוש נרחב בכוח.

בנוסף, אף שמאז שנת 2000 נבחרו במדינה ממשלות מרכז-שמאל כמה פעמים, מורשת נערי שיקגו נותרה ברובה על כנה: מערכות חינוך ובריאות מופרטות כמעט לחלוטין, ואי שוויון עמוק מאוד. לפי הנציבות הכלכלית של אמריקה הלטינית והקריביים (ECLAC) המאון העליון בצ'ילה מחזיק ב-26% מההון, בעוד החצי העני של תושבי המדינה מחזיק ב-2% ממנו. לפי הערכות, יותר משליש מהאוכלוסייה העירונית בצ'ילה חיה בעוני קיצוני, וההשקעה הציבורית ובשירותים חברתיים במדינה היא מהנמוכות ב-OECD.

נשיא צ'ילה הנוכחי הוא המיליארדר סבסטיאן פיניירה, אחד האנשים העשירים במדינה. הוא מכהן בתפקיד מאז 2018, לאחר קדנציה ראשונה ב-2010-2014. הוא מייצג מובהק של הימין השמרני, וחלק מאנשי ממשלו היו תומכים בולטים של משטר פינושה – למשל שר הפנים אנדרס צ'אדוויק.

נשיא צ'ילה, סבסטיאן פיניירה, בטקס השבעתו במארס 2018, לצד הנשיאה היוצאת מישל באשלט (צילום: ממשלת צ'ילה)

נשיא צ'ילה, סבסטיאן פיניירה, בטקס השבעתו במארס 2018, לצד הנשיאה היוצאת מישל באשלט (צילום: ממשלת צ'ילה)

בניסיון להפחית את החוב של צ'ילה, הכריז פיניירה בתחילת אוקטובר על העלאת תעריפי הנסיעה ברכבת התחתית, שגם כך הכבידו כלכלית על עובדים רבים במדינה. המהלך עורר זעם ציבורי אדיר. קבוצות לא מאורגנות של סטודנטים התחילו לקרוא לשימוש בתחבורה הציבורית בלי לרכוש כרטיסים.  כפי שמתאר בפוסט שהעלה לפייסבוק המומחה הישראלי לאמריקה הלטינית, חרארדו לייבנר, הציות לסמכות הוא מרכיב חשוב בתפישה העצמית של צ'יליאנים רבים את עצמם כעם כנוע וממושמע, בעקבות בימי הדיקטטורה, ולכן הסירוב לשלם הוא קריאת קרב רבת עצמה.

בשל כך התחילו להצטבר תקריות אלימות בין סטודנטים לשוטרים. מ-18 באוקטובר, נערכו ברחובות הערים הגדולות בצ'ילה, ובעיקר בבירה סנטיאגו, הפגנות ענק שכבר חרגו מעניין התחבורה הציבורית ויצאו נגד המדיניות הכלכלית והאי שוויון בכללם. המפגינים הקימו בריקדות כדי להתמודד עם האלימות המשטרתית, ונפוצו תמונות של הרס רכוש על ידי מפגינים. בין השאר, שרפו המפגינים 16 אוטובוסים.

אחד מ-16 האוטובוסים שנשרפו בליל ה-18 באוקטובר 2019 בצ'ילה (צילום: Jorge Morales Piderit)

אחד מ-16 האוטובוסים שנשרפו בליל ה-18 באוקטובר 2019 בצ'ילה (צילום: Jorge Morales Piderit)

באותו יום הכריז הנשיא פיניירה על מצב חירום לאומי, שלפי החוקה מאפשר לו שימוש קיצוני בכוח. עוצר הוטל על הערים הגדולות בלילה, וחמור מכל – לראשונה מאז תום השלטון הצבאי במדינה, הצבא הופעל נגד המפגינים. התמונות שהגיעו מצ'ילה והמספרים קשים מאוד. מאז תחילת ההפגנות נהרגו כ-20 מפגינים, ואלפים נפצעו ונעצרו. ברשתות החברתיות נפוצו תמונות של שוטרים וחיילים מכים ומטרידים אזרחים חפים מפשע, מה שמעורר אצל צ'יליאנים רבים זיכרונות קשים מימי פינושה.

סרטון של שוטרים מכים אנשים שהולכים ברחוב בצ'ילה

פיניירה בינתיים נסוג מההחלטה להעלות את תעריפי הנסיעה ברכבות התחתיות, התנצל והכריז על "ברית חברתית חדשה" – שתכלול העלאה של שכר המינימום והפנסיות והגדלת ההשקעה במערכת הבריאות. הוא גם הודיע כי הוא מתכוון לשנות את כל הרכב הקבינט שלו ולבטל את מצב החירום היום בחצות.

הישגים כאלה מול ממשל שמרני כל כך מראים את עוצמתה של תנועת המחאה, אבל זה לא מספיק בינתיים כדי להרגיע את הרוחות. ביום שישי צעדו יותר ממיליון מפגינים – כ-7% מאוכלוסיית צ'ילה – לסנטיאגו במחאה בלתי אלימה מרשימה בהיקפה, וקראו להתפטרות פיניירה ולשינוי המדיניות הכלכלית.

הנשיאה הקודמת מהמרכז-שמאל, מישל באשלט, קראה לדיאלוג בין הממשלה למפגינים, אבל לא נראה שהמפגינים מתכוונים לוותר או להסתפק בפירורים, והזעם על פיניירה וממשלתו אף התגבר בעקבות התגובה האלימה. בכל מקרה, מדובר במכה קשה להגמוניה הנאו ליברלית בצ'ילה, אם כי עדיין מוקדם לומר מה תהיה תוצאתה הסופית של המחאה ולאילו השגים היא תגיע.

תגובת המשטרה הגבירה את הזעם

גם ההפגנות באקוודור פרצו בתחילת אוקטובר, לאחר שביטול מדיניות סבסוד דלק בת 40 שנה הוביל להכפלת מחיר הדלק בחלק מהמדינה. ההחלטה לבטל את הסבסוד היתה חלק משורה של קיצוצים שמוביל הנשיא לנין מורנו מאז שנבחר לנשיאות ב-2017, ומקדם ביתר שאת כחלק מהתנאים להלוואה שלקח מוקדם יותר השנה מקרן המטבע הבינלאומית.

מורנו הוא יורשו בתפקיד של רפאל קוראה, שהיה אחד הנשיאים הראשונים של מה שכונתה תנועת "הגל הוורוד" – המפנה הסוציאליסטי שהחל ברחבי אמריקה הלטינית בעשור הקודם. קוראה, כמו מנהיגים דומים בדרום אמריקה, הוביל מדיניות חלוקתית ששיפרה את רמת החיים של תושבי אקוודור, מול התנגדות של ארה"ב, תאגידים שפועלים במדינה וארגונים כלכליים בינלאומיים.

ב-2008 הוביל קוראה גם את חקיקת החוקה החדשה של אקוודור, שנחשבת לאחת המתקדמות בעולם, וכוללת הגנות ייחודיות על זכויות חומריות כמו מזון, הכרה בזכויות לכל הנטיות המיניות והזהויות המגדריות, והסדרה של הגנה על הטבע ועל המערכת האקולוגית של המדינה.

אך, כמו רבים מעמיתיו ביבשת, קוראה איבד תמיכה לקראת סוף שלטונו, וב-2015 דיכא באגרסיביות מחאות שפרצו נגד ממשלתו בעקבות העלאת מסים. בנוסף, נמתחה עליו ביקורת רבה על ביטול אוטונומיות שהוענקו לאוכלוסיות ילידיות של אקוודור. קוראה הואשם בשחיתות ובניסיון להשתלט על מוסדות המדינה, רבים מהגופים השמאליים שהעלו אותו לשלטון נטשו אותו – והוא החליט לא לנסות להתמודד על קדנציה רביעית ב-2017.

נשיא אקוודור היוצא רפאל קראה (משמאל) בטקס "חילופי המשמר" להשבעת הנשיא לנין מורנו (במרכז), במאי 2017 (צילום: Agencia de Noticias ANDES)

נשיא אקוודור היוצא רפאל קראה (משמאל) בטקס "חילופי המשמר" להשבעת הנשיא לנין מורנו (במרכז), במאי 2017 (צילום: Agencia de Noticias ANDES)

מורנו היה סגנו של קוראה בכל תקופת נשיאותו. הוא צמח בתנועות השמאל של אקוודור וקרוי על שמו של לנין ההוא. הציפיה ממנו היתה שימשיך פחות או יותר בקו שהתווה קודמו בתפקיד. אבל אפילו מבקריו החריפים ביותר משמאל של קוראה הופתעו מהפנייה החדה ימינה שהוביל מורנו.

בדומה למפנים ניאו ליברליים במדינות רבות, מורנו ניצל תקופה של סטגנציה כלכלית בעקבות הירידה העולמית במחירי הנפט (אקוודור חברה בקרטל הנפט אופ"ק) כדי להעביר שורת רפורמות. בין הרפורמות היו קיצוץ חד במשכורות במגזר הציבורי וביטול ימי חופשה, וכן הורדת מגוון של מסים ומכסים בניסיון למשוך משקיעים זרים. קוראה התפנה לרגע מענייניו המשפטיים וחזר לבמה הציבורית כדי לכנות את מורנו "בוגד".

מאז שמורנו חתם על ההסכם עם קרן המטבע בפברואר, אי השקט במדינה פיעפע. ביטול הסובסידיות על הדלק, שהוכרז ב-1 באוקטובר והיה אמור לחסוך לממשלה כמיליארד וחצי דולר בשנה, היה הקש ששבר את גב הגמל.

אקוודור כבר ידעה מאבקים ציבוריים בעבר. כאמור, ב-2015 כבר התרחשו הפגנות רחבות היקף נגד הממשלה בקיטו, שזכו לתגובה אלימה מצד השלטון. על אף זאת, נדמה שאיש לא צפה את עוצמת התגובה הציבורית למהלך. הבהלה שאחזה בעסקים בעקבות עליית מחירי הדלק הובילה לעלייה חדה במחירם של מגוון מוצרים יומיומיים אחרים. איגוד עובדי התחבורה הציבורית פתח בשביתה כללית, ונפוצו שמועות על מחסור במוצרי יסוד ברחבי המדינה. למחאה הצטרפו אז קבוצות של סטודנטים, איגודי עובדים וקבוצות של ילידים.

שוטרים במהלך המחאות באקוודור, ב-11 באוקטובר 2019 (צילום: Voz de América)

שוטרים במהלך המחאות באקוודור, ב-11 באוקטובר 2019 (צילום: Voz de América)

המפגינים העלו דרישות שאינן מוגבלות רק למדיניות הדלק החדשה, אלא דיברו על כל הרפורמות הניאו ליברליות, ונושאים חברתיים נוספים כמו חוקי ההפלות המגבילים של אקוודור.

כשהמחאה החלה לצבור תאוצה, ניסה מורנו לטעון שההפגנות הם ניסיון הפיכה מתוזמר נגד ממשלתו בהובלת הנשיא לשעבר רפאל קוראה ונשיא ונצואלה ניקולאס מאדורו. אך ההפגנות רק התגברו, ומרחבי המדינה יצאו צעדות של אלפים לעבר הבירה קיטו.

בחלק מההפגנות דווחו מקרים של הרס רכוש ושימוש בבקבוקי תבערה, והתגובה הברוטלית של המשטרה רק הגבירה את הזעם. בעימותים בין שוטרים למפגינים נהרגו כ-8 אנשים ונפצעו מאות. המפגינים נקטו בצעדים קיצוניים בתגובה, ובמקרה אחד לקחו 50 שוטרים כבני ערובה. באירוע, שזכה לפרסום מיוחד, אילצו המוחים את השוטרים לשאת את ארון הקבורה של אחד מהמפגינים שנהרגו.

מ-10 באוקטובר, אקוודור שותקה לגמרי. עוצר הוכרז ברחבי קיטו החל מ-8 בערב, ובכירי הממשלה עזבו את העיר. המצב הקיצוני משך את תשומת ליבה של התקשורת העולמית, והלחץ על מורנו גבר. הוא החל לאמץ רטוריקה מתונה יותר, וקרא למשא ומתן עם המפגינים. בראיונות ונאומים הוא טען שהמפגינים מטעם ארגוני הילידים אינם המפגינים האלימים, והאשים באלימות את תומכי קוראה וסוחרי סמים שניצלו את המצב לדבריו.

יומיים לאחר מכן, הסכים הארגון המרכזי שמייצג את הילידים באקוודור לנהל משא ומתן עם הממשלה, לאחר שזו הסכימה לקבל אחריות על הרג המפגינים. ביום שני המשא ומתן הסתיים בקבלת הדרישה המרכזית של המפגינים – להחזיר את סבסוד הדלק ולשים סוף לצעדים הניאו ליברלים, לפחות לעת עתה. בעקבות החדשות, המוחים חגגו במרכז העיר בקיטו, שעליו השתלטו. נכון לעכשיו, המחאות שככו, הממשלה חזרה לבירה ומוסדות המדינה חוזרים לשגרה.

מחאה באקוודור נגד צעדי הצנע של הנשיא לנין מורנו, נושאים מגיני עץ שעליהם כתוב "המשמר הפופולרי" ו"המשמר הילידי", ב-11 באוקטובר 2019 (צילום: Voz de América)

מחאה באקוודור נגד הצעדים הכלכליים של הנשיא לנין מורנו, נושאים מגיני עץ שעליהם כתוב "המשמר הפופולרי" ו"המשמר הילידי", ב-11 באוקטובר 2019 (צילום: Voz de América)

עם זאת, המצב באקוודור עדיין מתוח מאוד. התמיכה במורנו נמצאת בשפל, והמשא ומתן המקביל שקיימה הממשלה עם איגוד העובדים הגדול במדינה, "חזית העובדים המאוחדת" (FUT) התפוצץ ביום חמישי, לאחר שהממשלה סירבה לסגת מחלק מהרפורמות בחוקי העבודה שהתכוונה לקדם. הארגון קרא להמשיך את ההפגנות ב-30 באוקטובר. ספק אם נראה מחאה באותו סדר גודל ללא תמיכת הילידים, אך אי השקט עודנו מוחשי ומורגש, במיוחד לאור ההקשר של מה שמתרחש ברחבי דרום אמריקה.

מסורות ארוכות שנים

הכוחות שעומדים בלב ההתמודדות בצ'ילה ואקוודור מייצגים מסורות דרום אמריקאיות ארוכות שנים – מחד מסורת מרשימה של תנועות רדיקליות עממיות, שמוצאות ביטוי דרך איגודי עובדים ותנועות למען דמוקרטיה וזכויות הילידים, ולא מפחדות לנקוט בכלים ישירים כמו שביתות ענק והשתלטות על שטחים. מאידך, היסטוריה ארוכת שנים של דיכוי אגרסיבי, משטרים צבאיים, ואלימות קשה נגד מתנגדי משטר. כדי להבין את ההתלקחות הנוכחית יש להבין את התהליכים ארוכי השנים שעיצבו את הזרמים והתנועות הללו.

דרום אמריקה היא יבשת שבעת מאבקים ותהפוכות פוליטיות. אף שכיום כמעט בכל מדינות היבשת יש שלטון דמוקרטי יחסית יציב ומתפקד, במהלך המאה ה-20 היא ידעה אינספור הפיכות והפיכות שכנגד, וכן תקופות של תסיסה דמוקרטית עממית לצד כמה מהמשטרים האפלים ביותר שידע העולם. ברחבי אמריקה הלטינית צמחו כמה מתנועות המאבק העממי המרשימות בהיסטוריה, אבל נבנו בה גם החומות היעילות ביותר להתנגד לשינויים שדרשו אותן תנועות.

בנוסף, הקרבה הגיאוגרפית למעצמה הגדולה ארה"ב, לצד עושר אדיר במשאבי טבע, הפכו את הפוליטיקה של אמריקה הלטינית לפקעת סבוכה של אינטרסים בינלאומיים, ובעיקר למוקד מתמשך של התערבות אמריקאית באמצעות ה-CIA.

אוגוסטו פינושה ושר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר, ב-1976 (צילום: משרד החוץ של צ'ילה)

אוגוסטו פינושה ושר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר, ב-1976 (צילום: משרד החוץ של צ'ילה)

בשיאו של המאמץ להשליט את האינטרסים האמריקאים על דרום אמריקה, נערך "מבצע קונדור" – מאמץ מתואם של המשטרים הדיקטטוריים הפרו-מערביים של היבשת, בגיבוי מלא ומימון חלקי של ארה"ב, לחסל את כל תנועות ההתנגדות למדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית שקידמו. במסגרת המבצע נרצחו ונעלמו עשרות אלפים, ומאות אלפים נכלאו – פעילי שמאל, אינטלקטואלים סוציאליסטים, מנהיגי עובדים, פעילי זכויות אדם וזכויות הילידים ועוד.

בשנות ה-80 וה-90 עברו רוב מדינות אמריקה הלטינית בהדרגה לצורת שלטון דמוקרטית. בעקבות תום המלחמה הקרה, פחת הרצון של ארה"ב להשקיע משאבים רבים כל כך בהתערבות בינלאומית, וגם הלגיטימציה הציבורית לכך בתוך ארה"ב ירדה. המעורבות האמריקאית ביבשת לא פסקה, אך הצטמצמה ונעשתה סמויה יותר, והמעבר לדמוקרטיה איפשר לתנועות הרדיקליות שביעבעו מתחת לפני השטח לצאת החוצה ולפרוח.

"הגל הוורוד", כאמור, הוא הכינוי שניתן למפנה הסוציאליסטי שחל ברחבי היבשת בעשור הקודם, בכמעט כל המדינות עלו לשלטון מנהיגים מהשמאל, כאשר רבים מהם היו לפני כן מנהיגים בולטים של תנועות ההתנגדות למשטרים הדיקטטוריים, מנהיגי עובדים ותנועות הילידים, וגם לוחמי גרילה.

בין המנהיגים הבולטים ביותר של הגל הוורוד ניתן למנות את לולה דה סילבה בברזיל, הוגו צ'אבס בוונצואלה ואוו מוראלס בבוליביה, אבל בכמעט כל מדינות אמריקה הלטינית צמחה גרסה כלשהי של תנועות אלה. בחלק מהמדינות הללו התרחשו ניסיונות הפיכה בתמיכה אמריקאית – כולם כושלים – אבל ככלל הסתפקה ארה"ב בסנקציות כלכליות מוגבלות והחרמה פוליטית של חלק מהמנהיגים החדשים.

נשיאי אקוודור (רפאל קוראה), בוליביה (אוו מוראלס), ארגנטינה (נסטור וכריסטינה קירשנר), ברזיל (לולה דה סילבה), פרגוואי (ניקנור דוארטה פרוטוס) ו-ונצואלה (הוגו צ'אבס) חותמים על הקמת בנק הדרום בדצמבר 2007 (צילום: Presidencia de la N. Argentina)

נשיאי אקוודור (רפאל קוראה), בוליביה (אוו מוראלס), ארגנטינה (נסטור וכריסטינה קירשנר), ברזיל (לולה דה סילבה), פרגוואי (ניקנור דוארטה פרוטוס) ו-ונצואלה (הוגו צ'אבס) חותמים על הקמת בנק הדרום בדצמבר 2007 (צילום: Presidencia de la N. Argentina)

רוב המנהיגים שעלו לשלטון בראשית "הגל הוורוד" כבר אינם ראשי המדינה בארצותיהם, אבל כמעט כל התנועות שהעלו אותם לשלטון מוסיפות להיות כוח פוליטי משמעותי. אותם מנהיגים ותנועות נבדלים זה מזה בשלל דרכים; רובם נחשבים מנהיגי "שמאל עמוק", אבל יש שנכון יותר לתארם כמרכז-שמאל או אפילו פשוט מרכז לאומי שאינו ניאו ליברלי – למשל בני הזוג קירשנר שהובילו את האגף השמאלי של התנועה הפרוניסטית הלאומית בארגנטינה.

חלק ממנהיגי "הגל הוורוד" נקטו בשינויים אגרסיביים ומהירים, אבל חלקם בחרו בגישה זהירה יותר – גם במדיניות החלוקתית הפנימית וגם ביחסי החוץ ובייחוד ביחס לארה"ב. גם התוצאות של שלטון "הגל הוורוד" שונות ממדינה למדינה. מדיניות חלוקת המשאבים מחדש גרמה לירידה משמעותית בעוני ובאי שוויון בכמעט כל מדינות דרום אמריקה, אך שחיתות וניהול כושל העיבו על ההצלחות.

בנוסף, חלק מהנשיאים הסוציאליסטים החלו לגלות לקראת סוף שלטונם נטיות סמכותניות, לעתים אף כאלה שעמדו בניגוד ישיר לרפורמות הדמוקרטיות שקידמו כשעלו לשלטון. הביטוי החריף ביותר לכך הוא ונצואלה תחת שלטונו של מאדורו, ממשיכו של צ'אבס, שהגיעה בשנים האחרונות למצב של משבר הומניטרי מתמשך ופגיעה בכל חירות דמוקרטית עד משטר כמעט צבאי – בעקבות משבר כלכלי חמור שהוחרף על ידי סנקציות בינלאומיות.

הכישלונות של חלק מממשלות "הגל הוורוד" הובילו לעלייה מחודשת של כוחות ימניים בחלק מהיבשת בשנים האחרונות. בצ'ילה ובפרו נבחרו ממשלות ימין-מרכז ניאו ליברליות. בברזיל נבחר איש הימין הקיצוני ז'איר בולסנארו. עם זאת, לתנועות השמאל בדרום אמריקה יש עדיין כוח פוליטי משמעותי מאוד, והרתיחה הנוכחית מושתתת עליהן ועל מסורת המאבק שלהן.

המחאות בצ'ילה ואקוודור, בייחוד בצ'ילה, אינן מזוהות עם מפלגה או מועמד פוליטי, אבל מתכתבות עם תנועות השמאל. מערכות הבחירות בבוליביה, אורוגוואי וארגנטינה הן מבחנים חשובים לתנועות השמאל בהן. ועל כך בכתבה הבאה.

מעין גלילי הוא מפעיל הדף סוציאל דמוקרטיה מהעולם

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

אבו מאזן: "כשקראתי על יציאת יהודי עיראק - בכיתי"

הנשיא הפלסטיני אירח במוצאי שבת את משפחתו של יצחק בר משה, סופר ישראלי יוצא עיראק שכתב בערבית. הוא הבטיח להפיץ את ספריו ואמר: "פלסטינים צריכים ללמוד עברית מגיל הגן". דיווח בלעדי מהמוקטעה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf