מה כל כך "אמיץ" בלעג על הנביא מוחמד?

האם חופש הביטוי מתיר פרסום קריקטורות שמבזות את האסלאם? כן. אבל האם זה נכון לפרסם קריקטורות שפוגעות בקהילה הענייה והנחשלת ביותר בחברה שלך? סביר שלא

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: יואב שמר-קונץ

שארלי הבדו היה העיתון היחיד בצרפת שהיה לו “האומץ” לפרסם קריקטורות של הנביא מוחמד. אפשר לקרוא לזה אומץ ואי-כניעה לאלימות. אפשר גם לקרוא לזה אלימות סימבולית, כפייה חילונית וחוסר התחשבות וחוסר סובלנות לאחר.

מערכת העיתון "שארלי הבדו" פרסמה שוב ושוב איורים של הנביא מוחמד, אשר קבוצה שלמה של אנשי-דת ומאמינים ראו בהם לא רק פוגעניים, אלא כצורה של כפירה בנביא שלהם ובאמונה שלהם, בקדושת הקוראן. הקהילה המוסלמית בצרפת, לעתים רשמית לחלוטין דרך מנהיגיה הרוחניים והפוליטיים, הזהירה מפני האיורים של העיתון, אשר פוגעים בדת שלהם, ובמיוחד באיור של נביא הדת המוסלמית, מוחמד, שהם רואים בו שליח האל. מנהיג הקהילה המוסלמית הרשמי פנה לפני כמה שנים לבית-המשפט של צרפת בבקשה להתערב בסוגיה. היו אף שנקטו באלימות וניסו להצית את מערכת העיתון לפני כמה שנים.

אך שארלי לא "נכנע לאיומים ולנסיונות ההשתקה", והוכיח "אומץ”. האמת היא, שאני לא יודע מה האומץ פה. לעשות דווקא? רק להראות שאפשר? כן, אפשר. על פי החוק בצרפת, אפשר. אבל האם זה כדאי? לא כי יכולים לירות בך, אלא כי אתה מעצבן הרבה אנשים. לא חראם? קריקטורות של מוחמד, כמו זו שפורסמה בדנמרק, נתפסה בעולם המוסלמי ככפירה של ממש, אפילו כפשע. האם זה שווה את זה? אפשר לראות בפרסום אומץ ולנפנף בעקרון חופש הביטוי. אבל אפשר גם לראות בו אלימות סימבולית, כפייה חילונית וחוסר התחשבות בזולת.

כמו עם החרדים

בעקבות אירועי השבוע האחרון נזכרתי בשיירות רכבים פרטיים של מרצ, שעשו "דווקא" לחרדים שבקשו לסגור את רחוב בר-אילן, שעובר בלב שכונה חרדית בירושלים, למשך יום השבת, היום הקדוש לדת היהודית. החרדים הציבו מחסומים מאולתרים בכניסה לשכונה עם כניסת השבת, כדי למנוע מעבר כלי רכב. כאשר מכוניות עברו בכל זאת בכביש הם צעקו "שאבעס", ואף לפעמים זרקו על המכוניות חיתולים, ואפילו אבנים. במסגרת המאבק החילוני על פתיחת הכביש מכוניות של חילוניים "אמיצים" עברו להן הלוך ושוב ברחוב בשביל לדאוג לפתיחת הכביש, בשם חופש התנועה בשבת.

לא הצטרפתי לאותן שיירות למען שמירת הכביש פתוח בשבת בכוח, בליווי משטרת ישראל. ראיתי בשיירות האלה פרובוקציה בחרדים, חוסר התחשבות בצרכיהם וחוסר סובלנות לאורח החיים הדתי שלהם. עבורי, שכנות טובה והתחשבות באחר הם עקרונות אשר יותר חשובים מאשר חופש התנועה שלי בשבת.

גם החילוניים בצרפת היו מסתדרים בלי קריקטורות של מוחמד. זה לא שאלה של חופש הביטוי. זו שאלה האם לעשות "דווקא" נגד הקהילה הענייה והנחשלת ביותר בחברה שבה אתה חי, תוך ליבוי השנאה והפילוג, על רקע אמונה דתית ותרבותית.

לו הייתי אני עורך עיתון בצרפת, לא הייתי מפרסם קריקטורות של הנביא מוחמד. אפשר לקרוא לזה "פחד" או "כניעה לאלימות”. אפשר גם לקרוא לזה צנזורה עצמית, התחשבות בזולת והבנה לרגשות השונה והאחר בחברה רב-דתית ורב-תרבותית.

יואב שמר-קונץ הוא דוקטורנט לסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטאות שטרסבורג ואמסטרדם. חי בצרפת מאז 2003

> שארלי הבדו: גרוטסקי, מצחיק לפעמים, אך לא גזעני

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מצעד הנשים בפלורידה. ינואר 2018 (צילום: Rob Kall/CC BY 2.0)

מצעד הנשים בפלורידה. ינואר 2018 (צילום: Rob Kall/CC BY 2.0)

גם בעידן טראמפ ונתניהו, עבודת שטח מביאה ניצחונות לשמאל

ההישגים של מועמדי שמאל בבחירות האמצע בארה"ב ובבחירות המקומיות בישראל הוכיחו שאפשר לשנות את המציאות הפוליטית ולנצח את הימין

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf