הפלסטינים בישראל, הקהילה הגאה שאתם מסרבים לראות

אין לנו הרבה שותפים לדרך, בעלי חברות לא מתחרים מי יעניק לנו יותר זכויות, אבל אנחנו כאן. ואנחנו גאים בזהות שלנו אותה חוק הלאום מבקש להעלים, לקול שתיקתם של אבירי זכויות האדם

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אני מצהירה בזאת שאני חברה בקהילה הגאה מאוד בתוך החברה הישראלית: הקהילה הפלסטינית. מעתה אנחנו קהילה ולא עם או לאום. אנחנו גאים בזהות הלאומית שלנו, בשפה ובתרבות שלנו, וגם בהיסטוריה הכאובה של העם אליו אנחנו שייכים ובכל דבר שחוק הלאום בא להעלים ולדכא.

לצערי אין הרבה בעלי עסקים או מנכ״לי חברות שאנחנו עובדים בהם, שמבינים את המאבק ההיסטורי שלנו. אין לנו הרבה שותפים לדרך שמפגינים עבורנו בצמתים, למרות שאנחנו עובדים ומסייעים בעמל רב להכניס הרבה כסף לחשבון הבנק של המעסיקים הגאים שלנו. אף אחד כמעט לא הכריז על שביתה או תמיכה או כל סוג של מחאה נגד חוק הלאום שפוגע ב"יסוד קיומנו״, בזכויות הטבעיות שלנו להיות ולחיות כאן בגאווה גדולה.

לידיעה, אני אשמח מאוד לקבל מענק תמיכה של שישים אלף ש״ח שיעזרו לי לעבור תהליך פונדקאות בתוך רחמה של החברה הישראלית, אבל כסף לא ממש יעזור פה. ההיריון והעובר הזה לא רצויים כנראה; אנחנו, כשני מיליון פלסטינים בישראל, נוצרנו כאשר פלסטין בייצה את הנכבה בשחלות שלה.

מדינת ישראל הצעירה, רעננה ופורייה, מצאה את עצמה בהריון לא רצוי, ממש בטעות מבצעית של התנועה הציונית שהשתכרה מניצחון מסחרר, והתעוררה למציאות בה אני ובני עמי מראים סימני חיים ודופק חלש, שהתחזק על פני שבעים שנה.

אשה נושאת דגל פלסטיני בהפגנת יום האדמה ביפו. הפלסטינים התפתחו כאן נגד הרצון הישראל (צילום: רוני שיצר/פלאש90)

אשה נושאת דגל פלסטיני בהפגנת יום האדמה ביפו. מדינת ישראל מצאה את עצמה בהריון לא רצוי עם מיעוט פלסטיני (צילום: רוני שיצר/פלאש90)

מה לעשות? כסף לא ימחק את הזרע שלנו, ה-DNA הפלסטיני המעצבן הזה, שמשאיר אצל הצאצאים מבטא בולט, מראה שונה, ופגם מולד שנקרא זהות פלסטינית, עד כדי כך שצריך חוק לאום כדי לתקנו או לפחות לגדוע את קיומו בתודעה היהודית.

אני עומדת מול כל החברה הישראלית, ערבייה גאה, עטופה דגל צבעוני – לבן אדום ירוק ושחור – שיום אחד יכלול את כל הצבעים, ומכריזה בשמי ובשם כל הנשים והגברים הערביים, שחוק הלאום מפלה אותי, מכשיר את האונס והכיבוש של בנות ובני עמי מעבר לגדר וחונק למוות את האחים והאחיות בעזה. החוק הזה משסע את בני עמי. לכן אני מבקשת את תיקון העוול.

אין לי נציגים בממשלה ולא יהיו בקרוב לפי החוק היהודי החדש, ואין לי חבר במפלגת השלטון שראש הממשלה יבטיח לו תיקון במושב הבא ויעשה עליו עוד סיבוב מול העולם. במהלך ההפגנה הווירטואלית בעזריאלי שמתקיימת בתודעת הפלסטינים ושותפיהם לחיים במדינה הזו, הנואמים הגאים שלנו יכריזו בהתרגשות שאנחנו אזרחים טובים ונאמנים להייטק, למפעלים, לאקדמיה והרפואה. אפילו את זה עשינו. לפי המסורת היהודית עתיקת השנים, בכל משפחה אצלנו יש רופא. חייב להיות רופא, כך נזכה לכבוד שלכם. ויש לנו מורים, מהנדסים, שופטים ועורכי דין מבריקים, וגם פעילי שמאל וזכויות אדם ופמיניסטיות גדולות בכנסת, בדיוק כמו היהודים הטובים של פעם.

תסתכלו טוב טוב במיצגים הענקיים בכניסה לנמל התעופה, 120 שנות ציונות, הרבה ערבים יש שם, גמלים וחמורים, קפה, דבקה וחומוס, הכל יש שם, זה עושה טוב לנפש היהודייה הגזענית

מיטב בנינו נפלו במלחמה הבלתי פוסקת על הבית (היהודי כמובן) שעולה עוד קומה כל יום, ענף הבנייה של הארץ הצומחת רוצח עשרות מקרבנו כל שנה כדי להגדיל את המובלעות היהודיות הכשרות למהדרין בארץ החלב והדבש. והפועלים הערבים לא נקברים בשום חלקה צבאית, אלא בחלקת קבר צנועה שלא עומדת בסטנדרטים של ״מחיר למשתכן״ של כחלון.

אנחנו משרתים כחיילים בצבא התעמולה הכי מוסרי במזרח התיכון, במודע ובלא מודע, מככבים עם החיג'אב והלבוש המסורתי – הבדואי הדרוזי וגם הנוצרי – בפוסטרים על הרב גוניות ורב תרבותיות בדמוקרטיה הישראלית המודרנית.

תסתכלו טוב טוב במיצגים הענקיים בכניסה לנמל התעופה, 120 שנות ציונות, הרבה ערבים יש שם, גמלים וחמורים, קפה, דבקה וחומוס – הכל יש שם. זה עושה טוב לנפש היהודייה הגזענית. תמונות הערבים המחויכים מספקות אתנחתא קטנה לנשמה יהודית מיוסרת בעליונותה הגזעית בדרך לנופש בחו"ל. "דו קיום" עושים באהבה או שלא עושים בכלל. כך למדנו מכם.

עכשיו, אחרי חוק הלאום, גבולות הגזרה ברורים – מה מותר ומה אסור היום לאזרח הערבי בישראל לעשות. הזכות הבסיסית להתרבות קיימת, להיות אבא (ערבי) ואמא (ערבייה) כמו כולם מותר, הזכות לחנך את הילדים שיהיו כאלה ערבים גאים על חשבון המיסים שלנו – זה לא.

חוק הלאום עבר רבותיי. מעכשיו התרבות הרדופה שלנו תרד למחתרת. נמשיך לרקוד דבקה אך לא בכספי סל התרבות, ומעל במות מפעל הפיס נלבש כאפייה ושמלה עם רקמה פלסטינית. בכל הזדמנות ובכל מקום נפגין את הערביות שלנו, את הפלסטיניות המדוכאת שלנו, ונמשיך לאתגר את הדמוקרטיה הססגונית והכובשת שלכם.

אנחנו הקהילה הגאה החדשה, ומצעד הגאווה שלנו עוד יבוא.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אל מידאן בסכנת סגירה. השחקן יוסף אבו ורדה מתוך ההצגה ״אבן ראבעה״ אותה כתב סלמאן נאטור ושהועלתה על בימת התיאטרון (צילום: סהיר עביד)

"האבסורד הוא שהכל התחיל כי רצינו להנגיש הצגות גם בעברית"

בסוף החודש ידון בג"ץ בעתירה שהגיש תיאטרון אל מידאן נגד משרד התרבות שמונע ממנו תקציבים. "אל מידאן לא מחפש לשים אצבע בעין של הציבור הישראלי. דרישתנו היא פשוטה - חופש ביטוי מלא במסגרת החוק", אומר יו"ר הוועד המנהל של התיאטרון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf