האיום של טראמפ על הפלסטינים צריך להדאיג את ישראל

מאז הסכמי אוסלו העולם מאפשר לישראל להמשיך בכיבוש בתנאים דה-לוקס: שליטה מלאה בשטח ובחייהם של האנשים, אבל בלי אחריות או עלות של ממש. הפסקת המימון האמריקאי לפלסטינים עלולה לשבור את הסטטוס-קוו ולגבות מישראל את המחיר הכלכלי והביטחוני ממנו הצליחה לחמוק עד עתה

א א א

ממשל טראמפ התחיל אתמול לשגר איומים על הפסקת הזרמת סיוע לפלסטינים בהיקף של מאות מיליוני דולרים בשנה. לדברי ניקי היילי, שגרירת ארה"ב לאו"ם, מדובר בכ-300 מיליון דולר המועברים מדי שנה לאונר"א, סוכנות הסיוע והסעד של האו"ם לפליטים הפלסטינים. ארה"ב היא התורמת הגדולה ביותר לסוכנות, וכשליש מתרומותיה מיועד ליושבי מחנות הפליטים בגדה המערבית וברצועת עזה. יתכן שהנשיא עצמו מכוון אף לסיוע שניתן ישירות לרשות הפלסטינית, שעומד גם הוא על למעלה מ-300 מיליון דולר בשנה.

הממשל מציג את האיום כתגובה להחלטה הפלסטינית לדחות את המשך התיווך האמריקאי ב"תהליך השלום", וזאת בעקבות הודעת טראמפ על ההכרה בירושלים כבירת ישראל ועל האפשרות להעברת השגרירות בעתיד.

> סופו של התהליך המדיני בחסות ארה"ב

אם אין תהליך, ואין מימון, והרשות הפלסטינית ואונר"א יאלצו לקצץ ברווחה, לסגור בתי ספר, לפטר עובדים – את המחיר הן לא ישלמו לבד. הזעם שיתפרץ עשוי להיות מופנה לישראל ישירות. דונלד טראמפ ומחמוד עבאס (צילום: הבית הלבן)

ניצחון פירוס של ממשלת נתניהו

אך בעוד שהאיומים של טראמפ מוצגים כעונש לפלסטינים על כך שהם לא נותנים לו "הערכה או כבוד", כפי שצייץ, האיומים האלה אמורים להדאיג לא פחות גם את ישראל. עד להסכם אוסלו הייתה ישראל האחראית המרכזית לניהול חייהם של הפלסטינים בשטחים – תשתיות, רווחה, חינוך, בריאות ועוד היו כולם באחריותה של ישראל בתור המדינה הכובשת. הסכם אוסלו העביר את כל האחריות הזאת אל הרשות הפלסטינית החדשה, ואת החשבון שלחו הצדדים לקהילת המדינות המממנות, ובעיקר ארה"ב, מדינות האיחוד האירופי והעולם הערבי. הרעיון היה שהמימון הזר אמור להיות הקביים שיאפשרו את הצמיחה הפלסטינית לצד סיום הכיבוש והקמת המדינה. במקביל פעלה, וממשיכה לפעול, סוכנות אונר"א, שגם כיום מטפלת בכ-810 אלף בני אדם רק בגדה המערבית, מפעילה 19 מחנות פליטים ובהם 96 בתי ספר, 43 מרכזים רפואיים, ועוד.

אלא שתהליך השלום מת ונקבר, הסכם אוסלו – שהיה אמור להיות הסדר זמני, בתוקף עד 1999 – נשאר במסגרת רופפת ליחסים בין הצדדים, ומדינות העולם המשיכו לשלם לרשות ולאונר"א, ואפשרו לישראל להמשיך בכיבוש בתנאים דה-לוקס: שליטה מלאה בשטח, שליטה מלאה בחייהם של האנשים, אבל בלי אחריות או עלות של ממש. התירוץ היה האשליה המתמשכת – כבר 25 שנים, מחצית מחייו של הכיבוש בשטחים – שהכל זמני ואוטוטו יגיע שלום.

עכשיו מגיע טראמפ ומאיים לשבור את הכלים, לשנות את המשוואה. אם הפלסטינים לא מקבלים את התנאים האמריקאים לתהליך, אז אין תהליך ולכן אין מימון. די, נגמר. העניין הוא, שאם אין תהליך, ואין מימון, והרשות הפלסטינית ואונר"א יאלצו לקצץ ברווחה, לסגור בתי ספר, לפטר עובדים – את המחיר הן לא ישלמו לבד. הזעם שיתפרץ עשוי להיות מופנה לישראל ישירות, או שיוכל לפגוע עוד יותר בכוחה של הרשות. גם הקיצוץ בתקציבים וגם המחאה מהרחוב יוכלו להשפיע גם על כוחות הביטחון של הרשת הפלסטינית, שמשמשים כקבלני המשנה של ישראל בתחום הביטחון, ושמתוארים על ידי מערכת הביטחון הישראלית כחיוניים למניעת פיגועים. כלומר שכך או כך, ההסדר של כיבוש דה-לוקס מתחיל להתערער.

ולא רק זה: כמו שכתב חברי נועם שיזף במגזין 972+ לאחרונה, הדבר היחיד שלפלסטינים היה להציע לישראל במסגרת המו"מ היה לגיטימציה גלובלית. המהלך של טראמפ, כתב בצדק נועם, הוכיח שהגישה של הימין הוכיחה את עצמה, ושהנה אפשר לקבל לגיטימציה אמריקאית (ומיקרונזית, וגואטמלית) גם בלי שלום ואפילו בלי תהליך. אבל מה שהקהילה הבינלאומית אמרה בתגובה במועצת הביטחון ובעצרת הכללית של האו"ם הוא ששאר מדינות העולם לא בהכרח מקבלות את העמדה הזאת.

טריפת הקלפים של טראמפ, לפיכך, מאיימת לערער באופן עמוק הן את הנחות היסוד של סבסוד הכיבוש של ישראל (דרך המוסדות הפלסטינים ושל האו"ם), והן את אשליית תהליך השלום ופתרון שתי המדינות (שהליכוד שמח להצטרף שוב לקבורתו השבוע). יכול להיות שכרגע מבחינת ממשלת נתניהו מדובר בשורה של נצחונות, אבל בטווח הארוך אין לדעת לאן תוביל שבירת הסטטוס קוו הזה של הכיבוש בחזית הבינלאומית. לא בטוח שבירושלים צריכים לפתוח שמפניות.

> הצהרת טראמפ על ירושלים: רכבת דוהרת לשום מקום

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
כוחות משטרה רבים בזמן הריסות בתים באום אל חיראן, ינואר 2017 (פאיז אבו רמילה/ אקטיבסטילס)

כוחות משטרה רבים בזמן הריסות בתים באום אל חיראן, ינואר 2017 (פאיז אבו רמילה/ אקטיבסטילס)

אנשי אום אל חיראן חתמו על הסכם הפשרה בכפייה, לא בהסכמה

בשבוע שעבר, תושבי הכפר הבלתי מוכר חתמו על הסכם עזיבה מרצון, לכאורה, כדי שהמדינה תוכל לישב על אדמתם יהודים. ועכשיו נשאלת השאלה, כיצד הסכם שמגיע אחרי חמש עשרה שנות התשה והתעמרות של המדינה, יכול באמת להיקרא "הסכם מרצון"?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf