newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שלושים לאינתיפאדה הראשונה: בחזרה לארבעת הצעירים שנקברו חיים

הסיפור על הצעירים שנקברו בידי בולדוזר צבאי בכפר ליד שכם היה נשמע בלתי אפשרי. עד כדי שתושבי הכפר היו צריכים לחפור כדי למצוא לי הוכחות. אבל זה היה נכון. יזהר באר, כתב בשטחים בזמן האינתיפאדה הראשונה, חוזר לרגע שבו הבין את הפער בין מה שראו עיניו לבין תודעתו המסרבת להאמין

מאת:

כותב אורח: יזהר באר

היום לפני 30 שנה פרצה בשטחים האינתיפאדה הראשונה שנמשכה שש שנים, עד תחילתו של תהליך אוסלו. זאת היתה התקוממות עממית שעיקרה שביתות, הנפת דגלים, ציורי ססמאות על קירות, הבערת צמיגים, יידויי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה. פיגועים המוניים ומתאבדים מתפוצצים עוד לא היו אז, אבל הממשל הישראלי נקט ביד קשה בניסיון לעצור את המרי האזרחי. בלי כל קשר לכך, כמעט שנה קודם לכן, בחורף 1987, הגו עורכי בשבועון הירושלמי "כל העיר" את הרעיון להתחיל לסקר את הנעשה בשטחים, תחום זניח ורחוק מהעין הציבורית עד אז – והוצע לי תפקיד הכתב בשטחים. שבועיים אחר כך פרצה האינתיפאדה הראשונה, הארץ השתנתה וידי מלאו עבודה.

ב-9 בפברואר 1988, בדיוק חודשיים אחרי פרוץ האינתיפאדה, יצאתי במשימה עיתונאית לכפר באזור שכם. גם במבט של 30 שנה לאחור אני יכול לראות את התחקיר שקיימתי באותו יום כאחת החוויות העיתונאיות והאנושיות המטלטלות שעברתי עד היום. ניסיתי לתאר את הסיפור העיתונאי הזה באופן המינורי ביותר, פשוט כי חששתי אז שלא יאמינו לי.

זהו הסיפור שפרסמתי כמה ימים אחר כך ב"כל העיר" כמעט מילה במילה:

הנעל האבודה

כפר סלם, כפר שקט בדרך כלל ממזרח לשכם, נידח מכל הדרכים הראשיות. כ-3,500 תושבים המתפרנסים בעיקר מחקלאות ומרעה. רק מעטים עובדים אצל היהודים. יום שלישי בבוקר, התושבים יושבים בבית ולא יוצאים מן הכפר. "אוכלים רק לחם", הם אומרים. ביום שישי סער האזור, אבנים נזרקו והכפר נחסם בצמיגים בוערים. הצבא הגיב בתקיפות. חיילי גולני נכנסו לכפר והוציאו צעירים מהבתים לנקות את הדרכים. השאירו עשרה פצועי מכות וירי באש חיה. אחר-כך הערים בולדוזר צבאי תלולית עפר ענקית בכניסה אל הכפר ובפתח בית הספר וברמקולים הוכרז על עוצר עד להודעה חדשה. חמישה ימים חלפו והתושבים נותרו מבולבלים. הצבא הסתלק ביום שישי ולא הודיע על ביטול העוצר. כפר שלם כאילו נמחק מהתודעה, מנותק מן העולם, עזוב לנפשו.

בכל זאת עשוי כפר סלם להיכנס לזיכרון הציבורי כמקום שבו אירע מקרה ההתעללות הברוטאלי ביותר, מאז התחיל המרי בשטחים – קבורתם של ארבעה צעירים חיים תחת תלולית עפר. השמועות על המעשה טפטפו במשך כמה ימים. הרדיו הפלסטיני שפעל בחסות סוריה שידר את הידיעה, וגם בסאם אבו-שריף, יועצו של ערפאת חזר עליה בפגישותיו עם עיתונאים. אבל כטבעם של סיפורים בלתי אפשריים זה נראה כעוד גימיק תעמולתי של הפלסטינים. בתחושה כזאת הגעתי עם המלווה שלי, מוניר מנאע, לכפר סלם. השמועות הביאו לכאן גם כתב של ה"דר שפיגל" הגרמני. אסד חמדאן, אחד מתושבי הכפר,לשעבר בעל מסעדה במינכן, מתרגם לו את הסיפור בגרמנית שוטפת. הגרמני מקשיב, רושם ומסתלק בלי לבדוק.

> פעילים מירושלים המזרחית בתגובה לטראמפ: "אין לנו נשק, יש לנו את הרחוב"

עיתון כל העיר 12 בפברואר 1988

עיתון כל העיר 12 בפברואר 1988 (באדיבות יזהר באר)

אנו מגיעים לאחד הבתים; סביב מיטתו של מוחסין חמדאן, פועל בן 19 במפעל פלסטיק בתל אביב, מתרכזים עשרות מתושבי הכפר. "מקרה כזה עוד לא היה", הם מספרים. חמדאן פצוע ממכות וכוויות. אצבעות ידיו בולטות מתחת לתחבושות מפוחמות. הוא מספר לנו: "ביום שישי אחר הצהרים נכנסו חיילים מלווים במתנחלים לתוך הכפר והוציאו צעירים מהבתים, שינקו את הדרכים מהצמיגים הבוערים וממחסומי האבנים. הכריחו אותי לפנות צמיגים בוערים בידיים ונכוויתי קשה. גם ציוו עלינו לשיר: 'אחת, שתיים, שלוש, גולני… ' מי שהנמיך את הקול קיבל מכות. נראה שאחד הקצינים קיבל אבן וזה הרגיז אותו. אני חושב שהשם שלו צ'ארלי. הוא אמר לנו לשכב על האדמה, ואחד החיילים עמד על הרגליים והראש שלי. שמעתי את הקצין אומר לנהג של הבולדוזר שיעלה עלי, אבל הוא לא הסכים. בסוף הוא אסף עפר על הכף של הטרקטור וכיסה אותנו. איבדתי את ההכרה…".

גרסה דומה נשמעת גם מן הפצוע השני, עבד אל לטיף שתיה, תלמיד בן 19, מבית הספר עמל בשכם, שאותו פגשתי בנפרד. "חיילי צה"ל לוו במתנחלים, אולי שישה-שבעה, זיהיתי אחד מהם בוודאות, זה היה ניסים חבה מאלון מורה (אביו של רמי חבה ז"ל, שנהרג מפגיעת בקבוק תבערה. י.ב). הוא היה בא הרבה פעמים לכפר לקחת פועלים. הוא הכה אותנו גם. היה עובר מאחד לשני ובועט לו בביצים. אחרי שפינינו את המחסומים, השכיבו אותנו על הבטן בתוך בור בכניסה לכפר ודרכו עלינו. אחרי שהבולדוזר שפך עלי את העפר, איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי באחד הבתים בכפר".

עוד שני צעירים נקברו, לפי דברי התושבים. אחד מהם, מוסטפא חמדאן, שכב בביתו בכפר ובפיו סיפור דומה לזה של חבריו. השני, עיסאם שתיה, הפצוע קשה בכל חלקי גופו, שכב מגובס בבית חולים ביריחו.

זהיידה סלאח עמר, אשה בת 35, המתגוררת בבית הראשון בכניסה אל הכפר, טענה כי חזתה במתרחש במו עיניה. "עמדתי מאחורי החלון וראיתי אותם מקבלים מכות מהחיילים. ניסים (חבה) עמד לידם, מחא כפיים ואמר (אומרת בעברית): "יופי, כל הכבוד לכם. כל הכבוד'. ואז בא הבולדוזר וכיסה אותם בעפר עד שלא ראו אותם. אולי שלושים עד ארבעים ס"מ. החיילים הסתלקו ואני התחלתי לצעוק. יצאנו כמה נשים והתחלנו לחפור בידיים ולהוציא אותם. הם היו בלי הכרה. שפכנו עליהם מים, ובינתיים הגיעו הגברים וסחבו אותם לאחד הבתים. משם העבירו אותם לבית החולים".

גם אחרי שמיעת כל העדויות אני מתקשה להאמין לגרסת התושבים. מוניר מאמין. ואז אני מעלה רעיון. הפצוע עבד אל-לטיף שתיה, טען בין השאר, שנעליו החדשות נשארו קבורות תחת האדמה. אני מציע לכמה תושבים לנסות לחפור ולהוציא את נעליו מן הבור. זאת עשויה להיות הראייה הניצחת לאמינות הגרסה ששמענו. אחרי היסוסים ועיכובים, שמחזקים את תחושתי שאולי, בכל זאת, מדובר בסיפור מפוקפק, מגייסים התושבים טורייה ואנחנו ניגשים אל מקום האירוע – תלולית עפר מהודקת מגשמי סוף השבוע בפאתי שדה בכניסה אל הכפר. לולא הנסיבות הטראגיות אפשר היה אולי למצוא אלמנטים גרוטסקים במעמד הזה.

כמו בסרט איטלקי, חצי כפר, כמו חוג של ארכיאולוגים חובבים, עומד מסביב לתלולית העפר, מחפש את הכונדרה (נעל) של עבד אל-לטיף שתיה. זה אומר תחפור כאן וההוא אומר תחפור שם. בקשר למיקום המדויק של קבורת הנעל מתגלעים חילוקי דעות קשים. אחרי ויכוח ממושך, שבו לוקחים חלק כל הטוענים לעדות ראיה, מתחילים לחפור. אך החפירה לא מעלה דבר ואצלי מתחזק הספק, מלובה בתקווה שהכל לא נכון. ואז מישהו מנסה לחפור מכיוון אחר, ופתאום בעומק של כחצי מטר מבצבצת נעל, נעל זמש חדשה נטולת שרוכים, נעלו של עבד אל-לטיף שתיה. הנחתי את הנעל על ידית הטוריה, כעדות אילמת למה ששום ניר עיתון לא יכול לספר באמת, וצילמתי.

שוטרים עוצרים מפגין בחיזמה. האינתיפאדה הראשונה (צילום: לעמ)

שוטרים עוצרים מפגין בחיזמה. האינתיפאדה הראשונה (צילום: לעמ)

בדידותו של הכתב בשטחים

פרסום הכתבה הכניס ללחץ את שלטונות הצבא, למרות שכמה חברי כנסת נמרצים מיהרו לשלול בפומבי את האפשרות שמקרה כזה אכן אירע. לתגובה הפבלובית של לשכת דובר צה"ל בירושלים לפרסום הייתי רגיל – שלילה מוחלטת וחוסר אמון מופגן. מאוחר יותר הבטיחו לי שהצבא פתח בחקירה יסודית ורצינית. אחר-כך שלחו אלי חוקרי מצ"ח שגבו ממני עדות וקיבלו צילומים.

בהמשך נעצרו שני חיילים, שהשתתפו באירוע. אחד מהם היה צ'ארלי דנינו, בן 27 אז, ממגדל העמק, רס"ר בקבע בממשל שכם, שהוזכר על ידי תושבי הכפר כמי שפיקד על החיילים. מכריו מהצבא תיארו אותו כאדם שקט וסימפאטי. שמו אגב, נזכר גם בהקשר לתקריות לא סימפטיות אחרות שהתרחשו אז באזור.

בחקירה התברר כי בתקרית בכפר סלם נכחה יחידה קטנה של אנשי ממשל שכם. איש מהם לא יכול היה להסביר באמת את מניעיו למעשה. נסים חבה, תושב אלון מורה, שהואשם על ידי התושבים כי לקח חלק בהתעללות, אישר כי נכח בכפר בזמן האירוע, אך הכחיש את מעורבותו בקבורת הארבעה.

> פצעי ילדות: הזעם כמו אז, כשהתחילה האינתיפאדה השנייה

מתוך עיתון כל העיר (באדיבות יזהר באר)

מתוך עיתון כל העיר (באדיבות יזהר באר)

כאמור, האינתיפאדה הראשונה היתה בעיקרה מרי אזרחי ולא התאפיינה כמו זו השנייה בפיגועים המוניים ובשימוש בנשק חם מצד הפלסטינים. נדמה לפיכך, שסף הרגישות בציבור בארץ ובחו"ל לסבל אזרחי היה אז נמוך עדיין. ואכן, פרסום המעשה גרם אז לזעזוע ניכר בארץ ובעולם. אמצעי התקשורת הזרים התייחסו בהרחבה לפרסום ב"כל העיר". הכותרת ב"אובזרוור" הלונדוני היתה: "חיילים ישראלים קוברים ערבים בעודם בחיים". עיתון הבוקר הגדול בשבדיה "דוגנס ניהיטר" ציטט את הסיפור בהרחבה בגיליון סוף השבוע. בתגובה הוצפה מערכת העיתון בעשרות פניות של יהודים מקומיים, שטענו שמדובר בהשמצות ובתעמולה של אש"ף.

שגרירות ישראל בשטוקהולם אף פנתה למערכת העיתון ודרשה לפרסם מכתב מטעמה, שלפיו מבוססת הכתבה שפרסמתי על תערובת של שמועות שנבדקו כבר ונמצאו בלתי נכונות. נתן שחר, כתבו של העיתון השבדי בישראל, שציטט את התחקיר ב"כל העיר" אמר באותו שבוע: "עד לאחרונה סבלתי מקונפליקטים פנימיים, כשעמדתי לפרסם דברי ביקורת על ישראל, אבל הקונפליקטים האלה הולכים ופוחתים בחודשים האחרונים. הקרב על תדמיתה של ישראל כבר הסתיים. עכשיו הקרב הוא על עצם קיומה".

נחזור לתמונת הנעל על ידית הטוריה. התמונה הזאת נועדה בעיקר בשבילי והיא מלווה אותי עד היום. צילום הנעל על הטוריה שיקף בעיני את הרעיון שתחקיר עיתונאי בלתי מתפשר יכול להיות חזק מכוח הדחייה של התודעה את האמת הבלתי נסבלת. כמו הכתב השבדי בישראל גם אני סבלתי עד אז מקונפליקטים פנימיים בכל הקשור לפער בין מה שראו עיני לבין תודעתי הממאנת להאמין. בכל ימי ככתב בשטחים חשתי בדידות קשה; בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים ורואה חבלי נוף שאחרים לא רואים ויודע עד כמה קשה להעביר את התמונות לציבור שכושר הסיבולת של תודעתו להכיל את המידע, מוגבל.

שבוע אחרי פרסום הכתבה ב"כל העיר", אלוף פיקוד המרכז עמרם מצנע, אישר סופית את פרטי סיפור הקבורה בכפר סלם, ואמר: "אפילו בחלומותי הקשים ביותר לא דמיינתי שדבר כזה יכול לקרות".

יזהר באר, עיתונאי, מפיק כיום את הפודקאסט "פרות קדושות-מיתוסים ישראליים".

> אל תחששו לומר: מאסנו ביחסי הכוח המעוותים בישראל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf