האלימות במז' ירושלים מבטאת את חולשת החברה הפלסטינית

החברה הפלסטינית, בעיקר במז' ירושלים, משותקת. עומדת מהצד למראה בני הנוער הבוחרים בפעולות יחידים, לא מצטרפת, ולא מסוגלת לעצור אותם. וחברה חלשה לא יכולה לנער מעליה כיבוש

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כתב אורח: אביב טטרסקי

טוב עשו כותבי שיחה מקומית שבחרו בהתקוממות הצעירים במזרח ירושלים כסיפור השנה. הבחירה במילה "צעירים" לא מצריכה הסבר ואילו באשר למילה "ירושלים" נדמה לי שרבים בציבור הישראלי טרם הבינו את מה שהיה צריך להבין כבר לפני חמש שנים: כל עוד מה שנשאר מהסכם אוסלו ממשיך להיות מחובר למערכות ההנשמה, האתגר היחידי להמשך השליטה הישראלית בפלסטינים הוא מזרח ירושלים.

שטחי A, B (ועזה) הם "בטיפול" הרשות הפלסטינית שמהווה את כליא הברק החוצץ בין השלטון והאזרחים הישראלים לאוכלוסיה הכבושה. בשטחי C יש מתנחלים וצבא ואינטרסים ישראלים, ואין כוח פלסטיני שיכול להוות אתגר. רק בירושלים מתקיים מצב שבו מאות אלפי פלסטינים נמצאים במגע – חיכוך – יומיומי עם אוכלוסיה ישראלית ונאלצים להתמודד עם האפליה והנישול של הרשויות הישראליות. לכן כלל לא מפתיע שהאלימות התפרצה בירושלים.

> סיפור השנה 2015: התקוממות הצעירים בירושלים המזרחית

בטונדות בכניסה לשכונת עיסאוויה בירושלים המזרחית. 15 באוקטובר 2015 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

הפחד משתק. בטונדות בכניסה לשכונת עיסאוויה בירושלים המזרחית. 15 באוקטובר 2015 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

חברה משותקת

למרות הדברים הנכונים והחשובים שהיא מצביעה עליהם, נקודה אחת היתה חסרה לי במאמר של אורלי נוי. נקודה שלמרות חשיבותה כמעט ולא מופיעה באופן שבו השיח הישראלי מצייר את חודשי הפיגועים. בעיניי הדבר העיקרי שנחשף מחודשי האלימות הללו הוא חולשתה הנוראית של החברה הפלסטינית. בניגוד לנוי, לדעתי אי אפשר לכנות את האלימות הנוכחית כהתקוממות. השתוללות חסרת תוחלת היא תיאור שמשקף באופן מדויק יותר את המתרחש.

כי אם התקוממות פירושה מוביליזציה למאבק, קבוצות מאורגנות, כוח שאפשר להפעיל אותו ואסטרטגיה באשר לניהול המאבק הרי שחודשי האלימות האחרונים מבטאים את היעדרם של כל אלו בצד הפלסטיני. החולשה של החברה הפלסטינית – בירושלים ומחוצה לה – באה לידי ביטוי לא רק בעמידה מהצד של רוב רובה של החברה הפלסטינית. בעיקר היא מומחשת על ידי העובדה המדהימה שאין היום בחברה הפלסטינית את הכוח לרסן את הזעם והיאוש המתפרצים הללו ולעצור את ההשתוללות הלא מאורגנת והלא מיומנת של צעירים שבמקרים רבים מוצאים את מותם מבלי ש"הצליחו" להרוג ולו ישראלי אחד. החברה הפלסטינית משותקת: לא מצטרפת אל הקריאה לקרב וגם לא מסוגלת לעצור אותה. וחברה חלשה היא לא חברה שיכולה לנער מעליה כיבוש.

בל נטעה: מדובר בחוסר יכולת לרסן את פיגועי הסכינים ולא בחוסר רצון. רוב הפלסטינים שאני מדבר איתם מבינים שפיגועי יחידים לא באמת מאתגרים את הכיבוש. התחושה הרווחת היא לא שמחה על האבדות הישראליות (ודאי לא שמחה על השהידים) כי אם חרדה עמוקה מפני העתיד. אפילו לצאת מהבית לצרכי עבודה או לימודים נהיה דבר מפחיד מאוד עבור רוב הפלסטינים.

וזה המקום לומר שאין לי שום כוונה בטקסט הזה להביע שיפוט ערכי. בעד או נגד מאבק אלים, טובים ורעים, אשמים וצדיקים. כל אלו אינם רלבנטים – אם כבר הם רק מפריעים – להבנה נכוחה של מערך הכוחות.

נערים פלסטינים רצים מירי של כוחות שיטור ישראליים במהלך עימותים בשועפט, מזרח ירושלים, 5 אוקטובר, 2015.

נערים פלסטינים רצים מירי של כוחות שיטור ישראליים במהלך עימותים בשועפט, מזרח ירושלים, 5 אוקטובר, 2015.

בחודשים האחרונים ישראלים מתים ונפצעים. חלק מהזמן תחושות החרדה ברחוב הישראלי גואות. והמכה הכלכלית לירושלים קשה מאוד. אבל האם משהו התערער ברצון – או ביכולת – של ישראל להמשיך את שליטתה בכל השטח בין הירדן לים? האם זה הולך לקרות בעקבות שלושה חודשים נוספים של אותו דבר?

החולשה של המזרח ירושלמים באה לידי ביטוי גם ב(היעדר) התגובה לענישה הקולקטיבית הקשה שמופעלת נגדה. הטלת הסגר על השכונות הפלסטיניות לא נתקלה בהתנגדות. אנשים עמדו יום אחר יום בפקקים הארוכים ביציאה מהשכונות, עברו בדיקות משפילות ולא מחו: אפילו נוכח שיבוש מוחלט ואכזרי כזה של חיי היומיום לא היתה במזרח ירושלים היכולת להתארגן למחאה או התנגדות: לא שביתה, לא השבתת לימודים, לא הפגנה המונית וגם לא מרי אלים.

להעביר את ההגה לידיים פלסטיניות

בעבר זה לא היה כך: ב-1967 השביתה האוכלוסיה הפלסטינית את מערכת הלימודים במזרח ירושלים מתוך התנגדות לכפיה של תכנית הלימודים הישראלית ואף הצליחה לאלץ את ישראל להסכים להשאיר את תכנית הלימודים הירדנית (שהוחלפה בהסכמי אוסלו בתכנית של הרשות הפלסטינית). כיום המחשבה על שביתת לימודים היא בגדר פנטזיה.

אבל גם בהשוואה לעבר הקרוב נראה שהחברה המזרח ירושלמית במשבר עמוק: בתחילת 2013 ניהלו תושבי בית צפאפא מאבק נחוש נגד סלילת האוטוסטרדה של כביש בגין בלב הכפר שלהם: הפגנות המוניות ותכופות, מהלכים יצירתיים ורתימת שותפים ישראלים נמשכו חודשים רבים ללא לאות גם נוכח אלימות משטרתית. אפילו לפני שנה, הפגנות המוניות (ואלימות) ולא פיגועי יחידים היו המאפיין של גל האלימות הקודם. השנה כמעט ולא נרשמו הפגנות כאלו.

נכון, ישראל פועלת באופן שיטתי כדי להחליש את החברה הפלסטינית. אפליה שיטתית, שלילת תושבות, ההגליה של מובארכ עווד (ממנהיגי המאבק הלא אלים בשנות השמונים), סגירת האוריאנט האוס (ששימש מרכז פוליטי לקהילה במזרח ירושלים), ריסוק המאבק בבית צפאפא (ומאבקים דומים לו), והמשטור הקשה שממשיך מאז הקיץ שעבר.

אלא שאי אפשר להסתפק בהטלת האשמה על ישראל, שכן דבר זה לא יועיל בשינוי המציאות. אם היום הכיבוש הישראלי נשען בין השאר על החולשה הפלסטינית אזי חיוני למצוא דרכים שיאפשרו לחברה הפלסטינית – ובפרט לפלסטינים במזרח ירושלים – להתחזק. לצד המעשים שישראל עושה, יש גורמים נוספים שיוצרים את החולשה הזו.

חלק מהם הם ענייניים פנים-פלסטינים. כישראלים ודאי שאיננו יכולים לתת עצות בתחום זה. לכל היותר אנחנו יכולים בשוליים לא לשתף פעולה עם שיח שמסיר מהפלסטינים את האחריות להתמודד עם עניינים אלו.

אבל יש גם גורמים נוספים וגם לנו יכול להיות תפקיד. האם תוך כדי המאבקים שאנו מנהלים אנחנו יוצרים – אפילו דורשים – מקום למאבק פלסטיני או אולי אנחנו מנהלים את המאבקים הללו כשההגה בידיים שלנו ובכך מפספסים הזדמנויות חשובות? אם נתחיל – פעילים וארגוני חברה אזרחית ישראלים – לשאול מה יחזק את הפלסטינים במזרח ירושלים אולי נמצא את הדרכים לא רק להיאבק במדיניות הישראלית אלא לעשות זאת באופן שעונה על השאלה הזו ותורם ליכולת של פלסטינים להיאבק על העתיד שלהם.

אביב טטרסקי הוא תחקירן בעמותת עיר עמים

> עיתונאיות, מחנכות ורופאות מחוץ לחוק: תכירו את הנשים של התנועה האסלאמית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הנוסעים הפלסטינים הקבועים של הקו כבר מתורגלים, ויורדים ממנו מיד כשהאוטובוס עוצר בכניסה לבית החולים והמאבטח עולה. מאבטח של בי"ח ברזילי על קו 18 (צילום: יהודית)

מחאה נגד בי"ח ברזילי: בטלו את הבידוק המפלה בין ערבים ויהודים

לאחר חשיפת "שיחה מקומית": ארגוני זכויות אדם ואלפי פעילים פנו להנהלת ברזילי ולמשרד הבריאות במחאה על נוהל הבידוק המפלה בין נוסעים יהודים וערבים בכניסה לביה"ח. "התנהלות שאין לה מקום בהיותה גזענית, משפילה ומבזה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf