פרץ ולוי מציעים אופציה מזרחית שהם עצמם לא מודעים לה

מפלגת העבודה-גשר מציעה פתח לשינוי רדיקלי, ועשויה להיהפך ללשון המאזניים החברתית של ישראל. אך הכישלון הצפוי שלה נובע מדחיקתה לשוליים של הפוליטיזציה האזרחית של המזרחיות - שפרץ עצמו תרם לה רבות במסע הצלב שניהל לקבירת "השד העדתי"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בימים אלה, שלפני הבחירות החוזרות והימים הנוראים, יש שלוש שאלות פוליטיות שמחפשות תשובה. מדוע המחנה הדמוקרטי לא הפך למפלגה רבת חברים שמייצגת את תפישת השמאל היהודי-ישראלי? מדוע מפלגת כחול לבן לא מתפרקת למרכיביה השונים והמשונים? והאם מזרחים ומזרחיות יבינו את מה שעמיר פרץ ואורלי לוי אבקסיס מנסים לומר להם בכל כך הרבה מלים, ויבחרו במפלגת העבודה-גשר?

בעיתונות ובתקשורת המשודרת מסופקות לשאלות האלה התייחסויות עלובות למדי. לרוב הפרשנויות הפוליטיות יש אופק קצר וחוטם זב, ואפשר לאפיינן כפרשנויות פוליטיות מקופחות היסטוריה. ניתן להשוות את ההיגיון המנחה תשובות עלובות מסוג זה לחליפת משוגעים שבה המצוי הפוליטי והעכשווי כופה את עצמו באלימות על הרצוי העתידי. בין השאר, מציעים לנו את בנימין גנץ כנגד בנימין נתניהו; את כחול לבן במקום השחור של הליכוד, המחנה הדתי-לאומי והחרדי; את המחנה הדמוקרטי של אהוד ברק, ניצן הורוביץ וסתיו שפיר במקום מפלגת מרצ. בקיצור, עוד מאותו תבשיל מוקדח של 42 שנות כישלון לחזור לשלטון.

מי שהיתה חברה במפלגתו של מייסד הפשיזם הישראלי לא יכולה לקפוץ סתם ככה למפלגה העבודה. אורלי לוי ועמיר פרץ מכריזים על השותפות ביניהם (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

האם מזרחים יבינו ויצביעו? אורלי לוי ועמיר פרץ מכריזים על השותפות ביניהם (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

‫הגשה של תבשילים ישנים באריזות חדשות היא דרך המלך של אלה שמכנים את עצמם "שמאל ציוני" ו"ישראל השפויה". אהוד ברק מדגים זאת היטב. אך ככל שהמצוי כופה את עצמו על הרצוי בחוגים אלה, כך גדלים סיכוייו של נתניהו לחזור לשלטון.

הרכבו החברתי של ה"שמאל הציוני" ו"ישראל השפויה" נשאר קבוע, אף ששחקניו משתנים תדיר. במחנה זה, ליברלים כלכלים מצטרפים לימין פוליטי מושבע; דתים-לאומים רכים מצטרפים לחילונים מסורתים; אנשי ונשות זכויות אזרח ולהט"בים מתאחדים עם גנרלים שואפי שלום, שחלקם אחראים לזוועות פוליטיות ממדרגה ראשונה, ומרביתם הגיעו מאותו הכפר שאליו משתייכת רוב הקבוצה. כפר זה ממשיך להוות את שדרת המחנה. זהו מחנה השמרנות האנושית והרעיונית של החברה הישראלית.

חוסר היכולת של חברה ישראלית זו להציג לעצמה שאלות יסוד ולענות עליהן היא ההסבר  ההולם ביותר לאי-ההמראה של המחנה הדמוקרטי ולהמשך קיומה הלא מובן של כחול לבן. במלים אחרות, כפר זה הוא ליבתה האשכנזית של החברה הישראלית.

גם הכעס העמוק והתרעומת שמופנים כלפי פרץ ולוי אבקסיס נובעים מחוסר רצון להתמודד עם שאלות יסוד ועם המאפיינים החברתיים של המחנה. רגשות קמאים אלה מונעים מהמחנה להעמיד את היחס שבין הרצוי למצוי כסימן שאלה וכמצפן לתנועה פוליטית.

על מנת לספק תשובות לשלוש השאלות האלה, צריך לנוע במסלול הופכי לאשכנזיות, כלומר לבחור מסלול הפוך מהפרוצדורה של השלטת המצוי על הרצוי, לשאול על הרצוי – ולעשותו למצוי.

השקת קמפיין המחנה הדמוקרטי בתל אביב, 12 באוגוסט 2019 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

תבשילים ישנים באריזות חדשות. השקת קמפיין המחנה הדמוקרטי בתל אביב, 12 באוגוסט 2019 (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

תיאטרון במקום פוליטיקה

השאלה הראשונה שצריך לשאול כיום היא אם החברה הישראלית-יהודית הציונית והשפויה מעוניינת ביישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ושואפת לשלום כיעד אסטרטגי. השאלה השנייה היא אם החברה הזאת מעוניינת בשוויון בפני החוק ובדמוקרטיה אזרחית. התשובות לשאלות אלה הן שליליות.

ישראל השמאלית-ציונית-שפויה-אשכנזית מעוניינת בשימור חברתי, ונאבקת ככל שביכולתה בשינוי המתחייב. השמאל הציוני וישראל השפויה פועלים כנגד ההיסטוריה. הם נאבקים נגד השינויים העצומים שחלו בדמוגרפיה, בכלכלה, בתרבות וגם בפוליטיקה הישראלית והיהודית. למשל, הם נאבקים בעובדה ההיסטורית, שההגמוניה האשכנזית נהפכה למיעוט חברתי. אמנם מיעוט שליט ובעל עוצמה, אך עדיין – קבוצה אוליגרכית הולכת וקטנה מבחינה דמוגרפית.

כחל-לבן היא מפלגה עם מצע כלכלי ריאקציוני, בדיוק כמו הליכוד ומחנה הימין. המחנה הדמוקרטי היא מפלגה של פליטים פוליטים ומניפולטורים חברתים. מפלגות אלה מייצגות זרמים של שמרנות חברתית. שתיהן מהוות ביטוי ישיר לדילמה המשולשת של המעמד הבינוני האשכנזי בישראל.

מאבק נוקשה בין שמרנות, ריאקציה ושינוי. גנץ ויעלון משיקים מפלגה חדשה שתביא עוד מאותה הגמוניה אשכנזית (אורן זיו)

מצע כלכלי ריאקציוני. בני גנץ ומשה (בוגי) יעלון בהשקת כחול לבן (אורן זיו)

כדי לשלוט באופן דמוקרטי, מחנה זה חייב לוותר על ההגמוניה שלו, לפעול ליישוב הסכסוך, ולהגיע לפשרה דמוקרטית ושוויונית אזרחית בישראל. אך שליטתו נטועה בזכות יתר חברתית, שמהווה מוטיביציה לשמרנות פוליטית וחברתית. כך, נוצר מצב שבו מכסים את השמרנות באמצעות החלפה תכופה של שחקנים, ובאמצעות להג נוסטלגי שמכסה על תוכן של חמס חברתי וכלכלי – שאינו משתנה. השמאל הציוני וישראל השפויה מציעים תיאטרון במקום פוליטיקה. אך המציאות חזקה מכל תיאטרון פוליטי.

צעדים אמיצים וחכמים

לעומתם, פרץ ולוי אבקסיס מבצעים צעדים אמיצים וחכמים, הקוראים לשינוי חברתי ומאמצים את העתיד בתקווה. והם גם לוקחים סיכון: צעדים אלה עלולים לעלות להם בקריירה הפוליטית שלהם. מנגד, הם גם עשויים להיות פתח וסיכוי להתחלה פוליטית שונה. המצע החברתי שלהם מציע אופק של חידוש ואפשרות לריענון פוליטי וחברתי. עיקרו הוא חלוקת משאבים ציבוריים באורח שונה ממה שננקט בישראל בכל שנות קיומה, חלוקה ששואפת להיות דמוקרטית ואזרחית יותר.

פרץ ולוי אבקסיס מדברים על הרצוי. הם יהיו חייבים להתפשר עם המצוי, אבל אם יקבלו 6-10 מנדטים או אף יותר – הם ייהפכו ללשון המאזניים החברתית של ישראל. זאת תהיה פעם ראשונה שמסר חברתי מצליח להגיע למעמד הזה, שדבריו עשויים לקבוע את קיומה וצביונה של הממשלה. זאת תהיה גם פעם ראשונה שהחברה הישראלית תנוהל על פי סדר יום חברתי שבו הרצוי מאתגר את המצוי, ושחברה של שוויון בפני החוק תציג אתגר לחברה של הגמוניה אשכנזית, ששולטת כבר שלושה דורות.

אין ספק שכעסם של השמאל הציוני וישראל השפויה על העבודה-גשר נטוע באינטרסים עמוקים ביותר של שימור וריאקציה אשכנזיים. יחד עם זאת, יש לזכור כי ישנה גם שמרנות מזרחית, שנובעת ממעמד בינוני מזרחי שהצליח לבסס את מעמדו לא כנגד, אלא בגלל השיטה האשכנזית.

רוצה לשלוח את התלמידים לטייל בגיל 16 בהתנחלויות כדי שבגיל 20 יבואו לגור שם. שר החינוך רפי פרץ (צילום: בן דורי / פלאש 90)

למעמד הביניים המזרחי יש ייצוג פוליטי ברור. שר החינוך רפי פרץ (צילום: בן דורי / פלאש 90)

למעמד זה יש ייצוג פוליטי ברור – אלה הם "הפוליטיקאים המזרחים" של 40 השנה האחרונות. הוא בא לידי ביטוי ברור ומובחן במסגרת הליכוד, מאז ימי מנחם בגין העליזים, אך מקומו אינו נפקד גם בין הדתים-הלאומים (למשל הרב רפי פרץ), וזוכה לעדנה במפלגת ש"ס (מנהיגה של המפלגה ומנכ"לה הנוכחי). פרץ ולוי אבקסיס הם חלק אורגני, אם כי שונה במעט, ממעמד זה.

נקמת המאבק ב"שד העדתי"

האם פרץ ולוי אבקסיס יצליחו בהימור שלהם להתחדשות? הכישלון לפתח רובץ, והוא סביר ביותר. אין ולא היה בישראל, לבטח לא אצל פרץ ולוי אבקסיס עד כה, שום רצון לנסח את המציאות החברתית בישראל באמצעות פוליטיזציה אזרחית של המזרחיות.

הסיכוי שמי שמכונה מזרחי יבחר במנהיגות פוליטית מזרחית נמוך ביותר. לכך יש סימוכין היסטוריים רבים מכל המפלגות. יתרה מכך, לצעד זה מתנגדות הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של היהדות הישראלית, האשכנזית והמזרחית כאחד. נראה כי כישלונם הצפוי של פרץ ולוי אבקסיס מוכתב על ידי מציאות חברתית ישראלית ארוכת שנים, החזקה מהם אלפי מונים.

עמיר פרץ עצמו תרם רבות לדחיקתה לשוליים ולתיוגה השלילי של אופציית הפוליטיזציה האזרחית של המזרחיות, באמצעות מסע צלב יעיל למדי שקרא לקבירת מה שהוא כינה ה"שד עדתי". כידוע, אצל פרץ ורבים אחרים, "שד עדתי" הוא רק מה שמזרחים עושים מבחינה פוליטית.

מסע הצלב המוצלח של פרץ כנגד הגדרה אזרחית ופוליטית של המזרחיות כנראה יחזור אליו כבומרנג. מזרחים לא יתמכו במנהיג מזרחי. גם אשכנזים לא. את זאת אנחנו כבר יודעים (שמעון פרס וקדימה וסתיו שפיר והמחנה הדמוקרטי הם אינדיקציות מלאות).

מזרחים לא בוחרים במזרחי בעיקר משום שלאורך שנים, פוליטיקאים מזרחים אסרו על מזרחים לעשות פוליטיקה מתנאי חייהם הממשיים. זו היתה ועודנה האסטרטגיה הפוליטית, הדגל של המעמד הבינוני המזרחי השמרן. אסטרטגיה זו נקראה "ניהול המזרחיות כמעברה", והיא עדיין שרירה וקיימת. לפיה, מותר להגדיר את תנאי החיים החברתיים של מזרחים בישראל בכל אופן, פרט להגדרה כתנאים ובמושגים פוליטיים.

פרץ ולוי אבקסיס היו שותפים מלאים לניהולה ההיסטורי של פוליטיקת המעברות. זו תהיה אירוניה היסטורית אם דווקא הם יהיו הקברנים שלה, ואחריהם הפוליטיזציה האזרחית של המזרחיות תקבל צביון פוליטי ממשי

פרץ ולוי אבקסיס היו שותפים מלאים לניהולה ההיסטורי של המעברה הזאת. בדיוק כמו דוד לוי, מרים סיבוני (רגב) ודוד ביטן. זו תהיה אירוניה היסטורית אם דווקא פרץ ולוי אבקסיס יהיו הקברנים הפוליטיים של פוליטיקת המעברות של המעמד הבינוני המזרחי, ואחרי העבודה-גשר הפוליטיזציה האזרחית של המזרחיות תקבל צביון פוליטי ממשי.

לאורך שנים, פרץ ולוי אבקסיס סירבו ללמוד כי ‫מזרחיות יכולה להיות פוליטיקה אזרחית עם אלף פנים דמוקרטיות. בבחירות הקרובות נדע אם מזרחים מבינים את פרץ לאשורו. ואולי נגלה כי מזרחים רבים מבינים את פרץ טוב יותר מההבנה העצמית של פרץ ולוי אבקסיס את תנאי חייהם עצמם.

מאיר עמור הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה שבמונטריאול, קנדה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מטה הרשימה המשותפת בנצרת, 17 בספטמבר 2019 (צילום: סמאח סלאימה)

מטה הרשימה המשותפת בנצרת, 17 בספטמבר 2019 (צילום: סמאח סלאימה)

"המצב יותר טוב מאפריל, אבל זה לא מספיק"

בקלפיות בחברה הערבית המצב מעורב. בכפר טורעאן, הצביע מדד קיוסק הפלאפל על שיפור בשיעור ההצבעה. בכפר כנא המצב היה הפוך. בנצרת שיעורי ההצבעה היו טובים לעומת אפריל, אך לא לעומת 2015. ובמטה הרשימה המשותפת חוששים כי היהודים מצביעים בשיעור של 2:1 לעומת הערבים, והמצב מסוכן

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf