כך עובר בשקט תיקון לחוק שנותן היתר לרצח

זה היה דיון בכנסת שרק התחזה לדיון. התוצאות היו ידועות מראש. העובדות - שנשק מאבטחים בבית לא מסייע לביטחון, ושהוא רק מגביר סכנה לנשים ולגברים - לא היו רלוונטיות. כך חוזרים עוד 70 אלף אקדחים לתוך הבתים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: רלה מזלי

ביום רביעי האחרון אישרה ועדת הפנים של הכנסת הצעת ממשלה לתיקון בחוק כלי ירייה. ההצעה, שאושרה לקראת ההצבעה השנייה והשלישית, מקנה, כפי שניסח זאת חבר הכנסת דוד אמסלם, יו"ר ועדת הפנים, "סמכויות בלתי מוגבלות" לשר לביטחון פנים להורות למאבטחים לקחת את נשקם הביתה אחרי העבודה.

בשם "המצב הביטחוני" הוועדה, ובעקבותיה גם הכנסת ככל הנראה, מרוקנת מתוכן את סעיף 10ג(ב) לחוק כלי ירייה, שאוסר על חברות האבטחה לאחסן את נשקן בבתי מאבטחים, וקובע כי עליהן לאסוף את נשקי המאבטחים בתום המשמרת. במקום הגבלה גורפת בחוק שניתן לעיתים לחרוג ממנה, התיקון החדש מוסר את מלוא שיקול הדעת לאדם יחיד שיוסמך להחזיר את נשק חברות האבטחה לתוך 70 אלף בתים. במספר 70 אלף נקב במהלך הישיבה ראש חטיבת האבטחה במשטרה, אמיתי לוי.

הדיון בוועדת הפנים היה משחק מכור מתחילתו ועד סופו. בשבועות שקדמו לו, קיימנו, פעילות "האקדח על שולחן המטבח", שיחות רבות עם עוזרים פרלמנטריים ועם יועצות פרלמנטריות ומכל כיוון שמענו ש"אין, התיקון יעבור".

המצפון של הח"כיות

הדיון שהשתתפתי בו בבוקר יום רביעי כבר הוכרע לפני כן, אם כן, מחוץ לחדר הישיבות של הוועדה. הוא הוכרע, ככל הנראה, על סמך שיקולים שהקשר בינם לבין השאלות שנדונו בישיבת הוועדה היה רופף. למשל, בעקבות החלטת ממשלה לייצר מצג של צעדים מעשיים להגנת בוחריה מפני טרור. או, למשל, לצרכי מיתוג-עצמי של השר לביטחון פנים, על ידי שימוש בעוצמה הסמלית של כלי ירייה, כמי שמרחיב תפוצת נשק ומקל על השימוש בירי.

> בעקבות הפיגועים: נתניהו מודה שאין לו פתרון לאלימות

אזרחים מתאמנים בנשק בחנות נשק, ירושלים, 15 אוקטובר, 2015. (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אזרחים מתאמנים בנשק בחנות נשק, ירושלים, 15 אוקטובר, 2015. (יותם רונן / אקטיבסטילס)

המופע שהשתתפתי בו בבניין הכנסת היה דוגמה מקוממת לתיאטרון של דמוקרטיה שמסתיר (או מנסה להסתיר) היעדר תהליך דמוקרטי. הדיון "לא ספר" את חברות הוועדה, כמו שהוא "לא יספור" את חברי הכנסת שעתידים, בהתאם לסיכומים-מראש, לאשר את הצעת התיקון. הוא בוודאי לא ספר את תוכן התיקון עצמו ואת משמעותו הממשית. הוא לא ספר עובדות מוצקות שחושפות עד כמה הוא שקר.

המלל המשפטני שהשתלט על הישיבה דילג בקלות מעל כל אלה. הקולות הבודדים שהניחו אותם על השולחן היו של אאוטסיידרים – של רומן ליטרובניק, ששני הוריו וסבתו נרצחו בנשק אבטחה בבית, של חבר הכנסת מטעם הרשימה המשותפת, דב חנין, ושלי. כצפוי, נעשה בהם המעשה הקבוע שמסמן, מרחיק ומבטל קולות כאלה: התעלמות מנומסת בליווי לחש הקסם "המצב הביטחוני".

משמעות התיקון והשלכותיו כן הטרידו מספר חברות כנסת, חלק מהן חברות הוועדה, כולל למשל ח"כ רחל עזריה (כולנו) וח"כ רויטל סויד (המחנה הציוני), וחלק שהגיעו במיוחד לישיבה, למשל, ח"כ מיכל רוזין ממרצ. כולן מכל המחנות הבינו מראש שהדיון כבר הוכרע בלעדיהן. מול המציאות הזאת, הן צמצמו מראש את טווח התנגדותן והציגו הצעות שוליות שבשוליות לתיקון-התיקון, הצעות שאין להן ולא יהיו להן שום משמעות מעשית.

בתוך הכאילו-דיון התנהל כאילו-כאילו-דיון בשינויים קוסמטיים שכל ייעודם, ככל הנראה, להציג את מי שיזמו אותם כמחוקקות שנאבקות באלימות נגד נשים. או אולי להשקיט את מצפונן. הבנת הבעייתיות של התיקון המוצע לחוק היתה יכולה וצריכה לגרום לאותן חברות כנסת לעמוד בדרכו. אבל במקום להסתכן בסימון, הרחקה או ביטול מהסוג שהופעל על האאוטסיידרים, הן עסקו בזוטות ותרמו ישירות לאשליית ההליך הדמוקרטי. התרומה הפעילה שלהן היתה בעיני הפרק העצוב והמביש ביותר במופע הוועדה. ההצעות שהן הביאו לדיון סיפקו שכבת איפור גרוטסקית להיתר הגורף שנותן התיקון לאלימות חמושה באלפי בתים ומשפחות.

אולי אפשר ונכון לתאר באופן דומה גם ההשתתפות שלי ושלנו – פעילות "האקדח על שולחן המטבח" – בדיון-שלא-היה. אולי גם היא תרמה באופן פעיל לאשליית ההליך הדמוקרטי ולקחה חלק בחידוש התנאים לרצח. השאלה הזאת נדונה ביננו ונותרה פתוחה וכאובה. בצומת שבו עמדנו, הרגשנו שלא נכון לא לנסות להתנגד למהלך גם במסגרת משחק מכור.

לכן, מה שהבאנו והבאתי לדיון היה בעיקר כאב. כי מה שנמכר באותו משחק הוא בפירוש חיי אדם. בעיקר חיי נשים אבל גם חיי גברים. מה שנמכר משיקולים שלא סופרים את העובדות הוא חיי האשה הבאה – או הגבר הבא – שתיפול קרבן לנשק אבטחה בבית. זה רק עניין של זמן.

הנתונים המושתקים

די מהר אחרי שהתחלתי, ב-2002, לעקוב אחרי הרציחות האלה ולתעד אותן הבנתי שזה המצב. הידיעה הזאת ליוותה אותי במשך אחת-עשרה שנים רצופות שבהן נורו ונהרגו נשים וגברים בנשק אבטחה בבית כל שנה, שנה אחרי שנה. לפעמים אחת, לפעמים חמישה. ביחד שלושים-ושלושה במשך אחת-עשרה שנה. כולם, או כמעט כולם, קורבנות של רצח בר-מניעה.

איך אפשר לקבוע שזה רצח בר-מניעה? על סמך העובדה הפשוטה שתופעת הרציחות בנשק אבטחה בבית פסקה באחת, בקיץ 2013. אז, אחרי שנה רעה במיוחד, ובלחץ "האקדח על שולחן המטבח", השר לביטחון פנים הנחה את חברות האבטחה להפסיק לאחסן נשק אבטחה בבתי המאבטחים. רוב המאבטחים הפסיקו לקחת נשק הביתה והתחילו לאחסן אותו במקומות העבודה. אחרי ששנים שמענו שזה לא בר-ביצוע. שזה בלתי אפשרי. שזה צורך ביטחוני.

זאת עובדה מרכזית שהדיון-שלא-היה דילג מעליה והעלים. עובדה זועקת, הופכת-מעיים, קשה. אחת-עשרה שנים של רציחות בנות-מניעה שלא נמנעו. בגלל מדיניות. שנתיים וחצי – הראשונות מזה יותר מעשור – של הפסקה ברציחות האלה. בגלל מדיניות. ועכשיו: תיקון למדיניות. תיקון שהוא היתר-מחדש לתופעה ידועה מראש, לרצח.

מצג השווא שמתחזה להליך דמוקרטי מסביר את הצעת התיקון לחוק בתור: "המצב" ו"צרכי ביטחון" והכורח-כביכול לאזן צורך בהגנה נוספת מפני טרור לבין צורך בהגנה מפני אלימות במשפחה.

אלא שגם כאן הדיון דילג מעל עובדה זועקת: בין אוקטובר לדצמבר 2015, בחלקו הראשון המרוכז במיוחד של גל הטרור, נשק אבטחה לא שיחק שום תפקיד מחוץ למשמרת בעצירת התקפות טרור. אפילו לא פעם אחת. אפילו לא בעצירת חשד להתקפה. וזה למרות שלפני כן כבר ניתנה "הוראת שעה" שהתירה נשיאת נשק אבטחה הביתה. הנתונים שאסף בקפידה "האקדח על שולחן המטבח" מדיווחי תקשורת בישראל ובפלסטין, בעברית ובאנגלית, מעידים שרק 14 מתוך 166 אירועי ירי בחודשים הללו, כללו ירי של מאבטח וכולם בוצעו במהלך המשמרת.

אלה העובדות שוועדת הפנים העלימה מתוך הדיון שלה. נשיאת נשק אבטחה הביתה לא נחוצה. התיקון לחוק לא נחוץ ולא מספק חיזוק מעשי להגנה מפני טרור. התיקון לגמרי לא רלבנטי לטרור. הוא משרת צרכים אחרים. ובו בזמן, במהלך פוליטי ציני, הוא כן מחדש תנאים לרצח.

רלה מזלי, סופרת, חוקרת עצמאית ופעילה פוליטית, ייסדה ומרכזת בשיתוף עם עו"ד סמדר בן-נתן את פרויקט "האקדח על שולחן המטבח" של אשה לאשה מרכז פמיניסטי.

> למה אנחנו מקשיבים רק לאלימות?

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מצעד הנשים בפלורידה. ינואר 2018 (צילום: Rob Kall/CC BY 2.0)

מצעד הנשים בפלורידה. ינואר 2018 (צילום: Rob Kall/CC BY 2.0)

גם בעידן טראמפ ונתניהו, עבודת שטח מביאה ניצחונות לשמאל

ההישגים של מועמדי שמאל בבחירות האמצע בארה"ב ובבחירות המקומיות בישראל הוכיחו שאפשר לשנות את המציאות הפוליטית ולנצח את הימין

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf