האק, אני כאן עם כל לבטי

שיחה בין שתי נערות לקראת אקט מיני עומדת במרכז הסרט הקצר של רפאל בלולו, "תעצמי עיניים". באמצעות אותו רגע אינטימי, הלקוח מסיפור של רונית מטלון, מצליח בלולו לגעת בעדינות בנושאים מורכבים של ייצוג וזהות, ולהעניק קול חי ואמיתי לגיבורותיו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כתב: יובל בן עטיה

הסרט הקצר "תעצמי עיניים" מספר את סיפורן של שתי נערות מהפריפריה של תל-אביב. האחת, מזי, מופנמת וילדותית עדיין, ואילו חברתה רוחמה נראית אחת כזו שיודעת דרכי עולם; היא אף מתאפרת ומתלבשת כמו "בחורה גדולה". השיחה האינטימית ביניהן משמשת את היוצר רפאל בלולו לגעת בעדינות בנושאים עמוסים של ייצוג וזהות, מרכז ופריפריה, וזאת בלי לאבד את נוכחותן החיה והאנושית של גיבורותיו.

הסרט נפתח בדיאלוג בין הבנות. רוחמה המנוסה היא זו שמדריכה את מזי איך לשכב עם נחום החבר שלה. רוחמה שואלת את מזי מדוע היא "לא נותנת" לו; מאוחר יותר היא תציע לה לעצום את עינייה ולדמיין את האקט המיני עם נחום.

רוחמה אפוא היא בעלת הניסיון המיני, ואילו מזי – המופנמת והבתולה, והסיפור מעמיד לכאורה ניגוד בין המופנם לפתוח. אבל בהמשך הסרט, כאשר מושמע ברקע השיר של זהבה בן "נשמה טועה", עוברת המצלמה בתקריב על פניה של רוחמה, ונחשף גם אצלה הצד שמחפש עזרה. כדברי השיר: "…..תן לה יד אלוהים". הדברים אינם כפי שהם נראים על פני השטח.

"תעצמי עיניים" נעשה בהשראת סיפורה של הסופרת רונית מטלון "ילדה בקפה", מתוך הקובץ "זרים בבית". "ילדה בקפה" מספר על מזי, העובדת בבית הקפה של אביה, אולם סרטו של בלולו מבוסס כולו על המפגש בין החברות לקראת האקט המיני של מזי (שקיים גם הוא בספר). בסרט כמו בסיפור, מזי אינה מצליחה "להשתחרר" ולאפשר למיניותה לפרוץ. לכאורה מזי נותרת מופנמת, אבל ההתנסות הראשונה הזו, גם אם לא הצליחה, היא עדיין חלק מניסיון שיכול בעתיד להיות בעל השלכות משמעותיות על מזי.

מתוך הסרט "תעצמי עיניים"  (דרור משאלי / בלולו פילמז)

יובל כרמל, ג'נט כהן ויונתן זרחיה. מתוך הסרט "תעצמי עיניים" (משה משעלי / בלולו פילמז)

הדיון סביב האקט המיני, שמתקיים כאמור לאורך הסרט כולו, מסמן את חשיבותו כפעולה של ביטוי ושחרור שבו מבטא היחיד את תשוקתו. האקט המיני הוא בבחינת חומר בו מנסה הדמות לגעת. באחד הראיונות עימה אומרת רונית מטלון שהיא מבקשת ביצירתה "להישרט על ידי החומר", כלומר לחדור לתוך המרקם החברתי הבנוי מדימויים, סמלים וייצוגים נוספים, ולגעת ממש בחומר. גם בסרט זה נוגע בלולו בחומר, או לפחות מנסה גם להישרט על ידיו.

הניסיון לגעת בחומר באמצעות המין מתבצע במקביל למתן הקול לנערות מהפריפריה. הסרט מבקש לחדור אל המרקם החברתי, אל ההוויה עצמה, כדי להגיע אל אל התשוקה של היחיד. לשם כך נדרש לפרק את החומות המפרידות בין פנים לחוץ ובין פריפריה למרכז. פירוק החומות מתבצע באמצעות פעולות הדמויות, המתכוננות לאקט המיני. בלשון התיאוריה הביקורתית מכונה התנהגות זאת בשם פרפורמנס – כלומר התנהגות המעדיפה את הגוף על המבע, ואת הנוכחות על ההיעדרות. ואכן אותן נערות מהפריפריה, קול מושתק בחברה הישראלית, זוכות לנוכחות בסרט.

עידן שבו המזרחיות נוכחת

רונית מטלון כתבה את הסיפור "ילדה בקפה" בשנות ה-80, כאשר המזרחיות היתה בשוליי החברה הישראלית. בקובץ "זרים בבית", בו הוא מופיע, מפרקת מטלון לאט לאט את ההפרדה בין חשיבה לייצוג, ומאפשרת לפעולה להיות נוכחת. ה"נגיעה בחומר", כפי שהיא מתבטאת ב"ילדה בקפה", מערערת  על תהליך ההבנייה החברתית והתרבותית שנעשה מעל לראשן של הגיבורות, אותה הבנייה שמפרידה בין מרכז לשוליים ואחר כך מטשטשת את עקבותיה, כך שנוצר הרושם כאילו ההפרדה הזו "טבעית".

מטלון סימנה ביצירתה את החומר הזה, כדי לזמן גם את אפשרות השינוי. בלולו, כך נראה, קלט את זה באופן מאוד מעניין וחד. העובדה הזו ניכרת מהבחירה שלו להתרכז בהכנות לקראת אותו אקט מיני, והבלטתו באמצעות הפרפורמנס של הדמויות ובאמצעות סימון ההבדל בין המוחצנות של רוחמה לבין המופנמות של מזי. אצל בלולו אין העדפה בין המוחצנות למופנמות; שתיהן נוכחות כשוות.

העוצמה של הסרט על הצופה נובעת מפירוק ההפרדות האלו, מפעולת "שבירת הקיר" שהוא מבצע. ההוויה מתגלה לצופים מבעד לדימויים או להבניות החברתיות, והאפקט הרגשי המתקבל חזק מאוד. שווה לחשוב בהקשר הזה גם על הספר האחרון על אמניות מזרחיות בישראל, "שוברות קירות" בעריכתן של קציעה עלון ושולה קשת, ושבעצמו מהדהד את ספרה של הפעילה החברתית החשובה ויקי שירן, "שוברת קיר", שיצא לאור ב-2005.

אנו נמצאים בעידן שבו המזרחיות, עם כל הבעייתיות שבמושג הזה, כבר נוכחת, והעיסוק ביצרים שעומד במרכז הסרט הוא לכן גם עיסוק ביצירתיות וביצירה. למרות אי הצלחת האקט המיני בסוף הסרט, כיוון שמזי לא משתפת פעולה כי "היא לא זזה", מהסרט הזה נשמע קול בטוח ונוכח. אותו קול מעוצב בסרט באמצעות התכתם של שני קולות, זה של המופנמות וזה של המוחצנות.

שתי הנערות הן למעשה שני קולות של אדם אחד – היוצר – שרוצה לצאת ומפחד באותו הזמן. המפגש בין מי שמעזה למי שמופנמת חוזר הרבה ביצירתה של מטלון, וכאן הוא במידה מסוימת גם קולו של הבמאי. בלולו מבין שאדם יכול לבצע משהו בחייו רק מתוך התבוננות בשני הקולות הללו, השוכנים שניהם אצלו. רק התכת שני הקולות לאחד תניע את דחף היצירה.

הסרט מסתיים עם השיר המדהים והקול הענק והכואב של זהבה בן בשיר "נשמה תועה", והוא מסמן את אותו תהליך יצירה שיש בו פחד ופריצה גם יחד.

ב"נשמה טועה" פונה הדוברת בשיר אל נמענת נשית המחפשת את דרכה בעולם ומתארת את סבלה ואת התנפצות התקוות. הדוברת חושפת את עולמה הפנימי של הנמענת ופורשת אותו על פני המרחב באמצעות הלחן המוסיקלי, ובכך גם היא מבטלת את ההפרדה בין פנימי לחיצוני:

"נשמתך אחות, איך סבלה רבות/ לא ידעה שלווה כל חייה דאגה/ הלכה עם כל הנשמות".

לשיר יש מעין שני פזמונים: הראשון פונה אל האלוהים לעזרה: "תן לה יד אלוהים, הן אתה אל הרחמים", בעוד שורה נוספת, החוזרת פעמיים, מבטאת את כאבן המשותף של הדוברת של הנמענת:"נשמה! אוי אחות". זו גם הזעקה שנועלת את השיר.

רונית מטלון (צילום: ויקיפדיה, שימוש חופשי)

רונית מטלון (צילום: ויקיפדיה, שימוש חופשי)

הקול של זהבה בן, שהיה בשולי הטקסט הישראלי-אשכנזי-ציוני, פורץ ובוקע על כל האמביוולנטיות של התעייה או התהייה והחיפוש. בכך הוא מפרק את ההפרדה בין הפנים לחוץ שאותה ביקשה האסתטיקה הציונית-אשכנזית ליצור. לשיר יש לחן טורקי, הפורץ אל המרחב הישראלי ומערער על ההגמוניה, מבטא בלי בושה ובלי התנצלות את המתרחש בלבה של הנערה.

בחיפושי בגוגל אחר השיר של זהבה בן מצאתי כי השיר מופיע הן כ"נשמה טועה" והן כ"נשמה תועה". מבחינת התוכן נראה כי "נשמה תועה" מתאים יותר כשם השיר, שכן השיר מתאר את חיפושיה של הנשמה הסובלת אחר המזור. אבל אי הוודאות הזאת, שבין "תועה" ל"טועה" גם הוא חלק מהתהליך שמערער על מערכת הסימנים, ופותח מגוון של אפשרויות חדשות.

שווה לציין שגם בסדרה "זגורי אימפריה" נוכח הכאב בלא בושה ומבוטלת ההפרדה בין הפנים לחוץ ובין המרכז לפריפריה. הדמויות בסדרה כאילו אומרות לנו כל הזמן, בערבית המרוקאית המודחקת: "האק, אני פה עם כל לבטי". זה גם מה שזהבה בן אמרה, ולתחושתי, גם בלולו.

איני רוצה להניח על כתפיו של הבמאי הצעיר מעמסה גדולה של ייצוג של שכבה מודרת בחברה וכו', אבל כבר עתה, יצירתו היא חלק משמעותי מאותו קול שהיה במשך שנים בשוליים. יש בכך גם משום סגירת מעגל: עבורי, רונית מטלון היא חלוצה: אישה מזרחית  שהחלה דרכה מהשוליים וסללה לעצמה את הדרך כיוצרת חשובה בתרבות הישראלית, תוך שהיא מפרקת את המחיצות וההפרדות. בדרך זו היא בנתה לה את המקום גם בספרות המקומית, אך גם בספרות העולמית. זו גם ההרגשה שמילאה אותי לגבי סרטו הנפלא של בלולו.

יובל בן-עטיה הוא מרצה באוניברסיטה הפתוחה ודוקטורנט באוניברסיטת בן גוריון החוקר את יצירתה של הסופרת רונית מטלון.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

סרי נוסייבה: טעיתי, אולי הציונות לא מסוגלת לעשות שלום

עשרות שנים היה סרי נוסייבה מעורב בשיחות עם ישראלים. עכשיו הוא עושה חשבון נפש. ערפאת, וגם אני - אומר נוסייבה - האמנו שדו קיום בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית אפשרי. אני כבר לא בטוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf