העקשנות של עטאללה, הסלפי האחרון של יוסף: יום שישי בעזה

ריצה על החוף בעזה בין קולות פיצוצים, משפחות רוחצות בבגדיהן בים, מטחי אש חיה וצעקות "מישהו נפצע" ב"צעדת השיבה", מפגש עם חברים ותיקים. ג'ן מרלו, עיתונאית וסופרת אמריקאית, על יום שישי ברצועה  

מאת:
השאירו תגובה
א א א

התבוננתי בסלפי של יוסף א-דאיה. עצמות לחיים גבוהות. שיער חום בהיר, רובו מתחת לכובע בייסבול. גבות עבות מורמות מעט, המעניקות נופך מופתע לפנים מהורהרים ועזי מבע של ילד בן 14.

מצעד השיבה הגדול מוקדם יותר היה מערבולת של המולה, רצועות של גז מדמיע ופרצי אש חיה חוזרים ונשנים, שלפעמים באו בעקבותיהם קריאות "מי נפצע". האם אחרון המקרים שהייתי עדה להם היה הרגע שבו יוסף נורה בחזה ונהרג?

התחלתי את היום שלי בשש בבוקר בריצה ארוכה על החוף. קצף הים הנפגש עם החוף עימעם את זמזום המזל"טים החמושים בעודי מנווטת בין צינורות היורקים ביוב גולמי לתוך הים. אבל הגלים לא יכלו לעצור את שתי ההתפוצצויות הרועמות והמהדהדות בעת שהתקרבתי לנמל של עזה. לא היה סביבי איש להעיר הערות ולאמוד מה היה המקור שלהן.

שעה מאוחר יותר, ישבתי באחד המלונות בעזה על חוף הים ואכלתי ארוחת בוקר עם ידידי פאדי, רעייתו ספאא וילדיהם – עלי בן התשע, כראם בן החמש ואדם בן השנה. שני הבנים הגדולים יותר רצו לאורך המסעדה הכמעט ריקה ושיחקו משחקי מלחמה, עם אצבעות במקום רובים. בהכירי את נסיבות החיים של הילדים האלה, הצטמררתי כאשר עלי הצמיד את אחיו הקטן לרצפה ו"הוציא אותו להורג" עם אצבעו נעוצה בעורפו. כראם שיחק מת לכמה שניות, לפני שניתר חזרה לחיים ורדף אחרי עלי.

הפניתי את תשומת לבי לחלון, שהעניק נקודת מבט טובה על החוף שלמטה. אשה בעבאיה ועם חיג'אב דישדשה במים. שני ילדיה באו אחריה ועד מהרה בני המשפחה התיזו מים אחד על השני, בעוד הילדים מדלגים הלוך ושוב מהמים לחול. עיני סרקו כמה מטרים דרומה, שם ארבעה ילדים ששיחקו על החוף נהרגו במלחמה ב-2014 מפגזים שנורו מספינות ישראליות.

אשה רוחצת עם ילדיה בחוף הים בעזה (צילום: ג'ן מרלו)

אשה רוחצת עם ילדיה בחוף הים בעזה (צילום: ג'ן מרלו)

אחר הצהריים, פאדי ואני יצאנו לעבר מלאכה, מזרחית לעיר עזה כדי שנוכל לצפות ב"מצעד השיבה הגדול". ההפגנות השבועיות לאורך המכשול המפריד את עזה מישראל התחילו ב-30 במארס לפני כשנה, במחאה נגד המצור הישראלי על עזה ובדרישה לאפשר לפליטים הפלסטינים לחזור לכפרי הולדתם. על פי מרכז "אל מיזאן" לזכויות אדם, כמעט 200 פלסטינים נהרגו מתחילת המצעד ויותר מ-14,000 נפצעו. פאדי רכס את השכפ"ץ שלו בשעה שצעדנו לעבר השדות הירוקים והמלבלבים שגדר ההפרדה עומדת עליהם. בעבר גדלו כאן פירות, ירקות ומטעי זיתים – כך הסביר לי פאדי – אבל בשנים האחרונות חיילים ישראלים ירו על האיכרים אם החיילים חשבו שהם קרובים מדי למכשול. האיכרים התחילו לגדל חיטה, הדורשת פחות טיפול למעט זריעה וקציר ובכך הפחיתו את הסכנה. אולם מאז תחילת ההפגנות השדות חדלו לחלוטין לשמש לחקלאות.

ההפגנה עוד לא צברה עוצמה. כמה מאות אנשים, רובם ילדים, ביניהם גם ילדות ונשים צעירות, יידו אבנים לעבר גדר מתכת במרחק 150 מטר, בעוד ג'יפים צבאיים ישראלים נסעו הנה וחזרה לאורך דרך עפר מהצד השני. "את רואה את תלי העפר האלה", הצביע פאדי בפניי. הם נראו כמו תלי נמלים. "שם נמצאים הצלפים".

שני ילדים, לא יותר מבני 11 או 12, גלגלו צמיגים כדי להזין אש בעננה של עשן שחור, בעוד רחש מטולי הגז המדמיע המתפצחים נישא באוויר.

ואז, משהו חד יותר. "אש חיה", אמר פאדי.

כעבור דקה, כל המפגינים נהרו לכיוון אחד, וקריאות "מישהו נפצע!" החלו להישמע. מיקדתי את המצלמה שלי בהמוני הצעירים. אחרי כמה דקות הגיחו חובשים מבין הקהל, נושאים איש צעיר על אלונקה. הספקתי לחטוף מבט זריז ברגלו המגואלת בדם כשהאלונקה חלפה לידנו בדרך לאמבולנס הממתין. מצלמות התקשורת דחפו זו את זו כדי לשפר את נקודת המבט בעוד החובשים העבירו את הצעיר לתוך האמבולנס.

פניתי אחורה להסתכל על השדה. קומץ ילדים התקרבו בריצה אל הגדר, נהדפים לאחור בכל פעם שנקלעו לתוך עננת הגז המדמיע. אחד מבני הנוער חטף בתנועת ניצחון מטול שזה עתה נורה, הגז עדיין נודף ממנו, וזרק אותו בחזרה לעבר הג'יפים. הייתי כל כך נחושה לצלם את הרגע הזה עד שכמעט פספסתי את קול הירי החי, שבעקבותיו שוב עלו הצעקות "מישהו נפצע!". הסטתי את המצלמה לעבר המפגינים שרצו לעבר מקום הפגיעה, כשהחובשים מגיחים ממנו עם פצוע על אלונקה.

גבר צעיר בחולצת אדידס חומה לכד את מבטי. הבחנתי מיד בקבי המתכת שלו, אבל לקח לי כמה רגעים לקלוט שהשרוול הימני של מכנסי הג'ינס שלו היה מהודק לו מעל הברך. הוא הסכים להתראיין, אבל עטף את פניו בכאפייה שחורה-לבנה כדי להסתיר אותם.

מערבולת של רצועות גז מדמיע, פרצי אש חיה וקריאות "מישהו נפציע". פאדי אבו שמאלה וג'ן מרלו בהפגנת "צעדה השיבה" בעזה (צילום: פאדי אבו שמאלה)

מערבולת של רצועות גז מדמיע, פרצי אש חיה וקריאות "מישהו נפציע". פאדי אבו שמאלה וג'ן מרלו בהפגנת "צעדה השיבה" בעזה (צילום: פאדי אבו שמאלה)

הוא אמר לנו ששמו עטאללה, בן 18. הוא איבד את רגלו במחנה הזה עצמו ב-13 באפריל 2018. הוא שב להשתתף במחאה ארבעה חודשים אחרי ששוחרר מבית החולים. הוא בא כדי לעודד צעירים אחרים למחות ולחצות את הגדר. "הם פוחדים מהכיבוש", הוא אומר.

"ואתה לא פוחד?", שאלתי.

"לא. אני לא פוחד ממוות, אני פוחד רק מאלוהים".

עטאללה התעקש שחייו לא השתנו בכלל אחרי קטיעת רגלו, גם כאשר פאדי התעקש על השאלה. "לא לא, זה בדיוק אותו הדבר כמו מקודם. אני זז, רץ והולך בדיוק כמו כל אחד אחר".

עטאללה דידה על קביו לעבר קבוצת ילדים ונערים שיידו אבנים באמצעות רוגטקה לעבר כלי רכב צבאי משוריין, מבעד לעננת העשן השחורה המיתמרת.


בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, נשמעו שוב קולות של ירי חי. כיוונתי את המצלמה לכיוון ממנו עלו קריאות "יש פצוע!", כאשר מטול של גז מדמיע נחת מטרים ספורים מאחורינו. הרוח נשאה את הגז לעברנו. בעיניים צורבות החלטנו פאדי ואני שהגיע הזמן לעזוב. בדרך למכונית שלו חלפנו על פני קבוצת מבוגרים שהתקדמה לכיוון השדה תוך קריאת סיסמאות. מאז שהגענו, המספר כבר תפח לכמה אלפים.

בדקתי את השעה וראיתי שאני באיחור לפגישתי עם מוניר וג'ון. פגשתי אותם לראשונה לפני 15 שנה, במונית של מוניר. עם מוניר נשארתי בקשר, אבל את ג'ון, אמריקאי שעובד בארגון סיוע, לא ראיתי מאז. כמה ימים קודם לכן הודיע ג'ון למוניר שהוא עומד להגיע לעזה, ומוניר ביקש לארח את שנינו. פאדי הוריד אותי בנקודת המפגש, ותוך דקות עשינו, ג'ון ואני, את דרכנו לביתו של מוניר במונית המרצדס הצהובה והחבוטה, בעודנו מעלים זכרונות מאוקטובר 2004, כשנפגשנו לראשונה באותה המונית בדיוק.

בעזה התנהל אז מבצע צבאי גדול, ובמעבר ארז שרר שקט מוזר. עליתי על המונית של מוניר עם ג'ון ועם עיתונאית אירופאית ששמה לינה. הכביש ממעבר ארז נחסם על ידי הצבא הישראלי, שסלל במקומו דרך עפר שלאורכה עמדה שורת טנקים. מאחד מהם נפתחה לעברנו אש.

"סע לאחור! סע לאחור!" צעקה לינה בעוד שלושתנו – היא, ג'ון ואני – משתטחים על רצפת הרכב. מוניר הכניס להילוך אחורי, פרקי אצבעותיו מלבינים מכוח האחיזה ההדוקה בהגה. הצמיגים התחפרו בעפר בחוסר אונים קולני לפני שמצאו אחיזה ואפשרו למרצדס לסגת מקו האש של הטנק. הזכרתי לג'ון ולמוניר את מה שאמרה לינה בפנים אדומות אחרי שהירי פסק: "כבר ירו עלי סרבים, צ'צ'נים, קרואטים… אבל זאת הפעם הראשונה שאני חוטפת אש מדמוקרטיה!"

זיכרונות תחת אש. ג'ן, מוניר וג'ון (משמאל לימין) ליד המונית בעזה (צילום באדיבות ג'ן מרלו)

זיכרונות תחת אש. ג'ן, מוניר וג'ון (משמאל לימין) ליד המונית בעזה (צילום באדיבות ג'ן מרלו)

מוניר אמר לנו שלינה לא חזרה מאז לעזה. ג'ון צחק. "כנראה שהספיקה לה פעם אחת לחטוף אש דמוקרטית".

הרהרנו בשינויים שעברו על עזה מאז הפעם האחרונה שבה היינו ביחד במונית של מוניר. שלטון חמאס ברצועה, שלוש מלחמות הרסניות, המצור המתהדק. השיחה התגלגלה לקולות הפיצוץ ששמעתי בבוקר על החוף. מוניר אמר שחמאס יורים רקטות לתוך הים. "בשביל לבחון", הסביר.

אחרי ארוחת הצהריים ישבנו בסלון של מוניר לקפה. ואסים, בנו שחור העיניים של מוניר, אמר לי שביום שלישי ימלאו לו 11 שנים ושאל אם אבוא למסיבת יום ההולדת שלו.

"בטח, בשמחה! איזו מתנה תרצה?"

"שום דבר, רק שתבואי", הוא ענה, ואחרי הרהור קצר הוסיף: "איזו מתנה שתרצי". ואחרי עוד כמה דקות לחש באוזני בביישנות: "כבר החלטת מה להביא לי מתנה?"

הייתי צריכה לעשות עוד עצירה אחת בדרך הביתה. הוזמנתי לחתונת אחיו של שריף, אחמד. שריף, אשתו הדאייה, וילדיהם הצעירים מוחמד ומריה קיבלו את פני בחום. כשהתבוננתי במשפחה החוגגת, חשבתי על זיין. פגשתי את המשפחה לראשונה ב-2015, אגב מאמר שכתבתי לאל-ג'זירה אמריקה. זיין, בנם בן השלוש של שריף והדאייה, סבל ממחלת לב מולדת ונזקק לניתוח בתל אביב. לשירותי הביטחון הישראליים היה תנאי: שהדאייה תסכים "לשתף איתם פעולה" או, במילים אחרות, להפוך למשת"פית. הדאייה סירבה, וזיין לא יכול היה להגיע לתל-אביב לניתוח. בסופו של דבר שריף והדאייה הצליחו להיכנס למצרים באחד מפרקי הזמן הנדירים שבהם מעבר רפיח היה פתוח, משם נסעו לתורכיה, שם ניתחו את לבו של זיין. היו סיבוכים; זיין מת כמה ימים לאחר מכן.

יוסף אל-הדאיה. הסלפי האחרון לפני שנורה בחזה ונהרג

יוסף אל-דאיה. הסלפי האחרון לפני שנורה בחזה ונהרג

בתום החתונה, חזרתי לביתם של פאדי וספאא מתוך כוונה ללכת ישר לישון. פאדי קיבל את פניי עם חדשות קודרות: יוסף אל-דאיה בן ה-14 נורה בחזהו ונהרג במחנה מלאכה במהלך צעדת השיבה הגדולה. שעת הירי היתה בסביבות ארבע אחר הצהריים, בערך אותו זמן שבו שמענו את מטח היריות האחרון. ישבתי על הספה ובהיתי בסלפי של יוסף בנייד שלי. העיניים שלו, הזרועות שנשלחו מתוך חולצת הטי כדי לצלם את הדיוקן העצמי. המחשבות על יוסף התמזגו עם תמונות מהיום. האמא וילדיה שהשפריצו זה על זה מים בים; גבורתו של עטאללה שהתעקש שחייו לא השתנו, שרוול מכנסי הג'ינס שלו מהודק במקום בו היתה פעם ברך; הרקטות שהתפוצצו לתוך הים, תחילתה האפשרית של מלחמה חדשה שכה רבים בעזה חוששים מפניה; ואסים המשדל אותי בביישנות לומר לו מה תהיה מתנת יום ההולדת שלו; הדאייה ושריף רוקדים, והכאב שבעיניהם עודנו מוחשי מאוד.

בסופו של דבר התקתי את מבטי מתמונת הסלפי של יוסף, סגרתי את מכשיר הנייד, והתמתחתי על המזרן לישון בעוד מזל"טים חמושים מזמזמים מעל ראשי.

ג'ן מרלו היא רכזת תקשורת בארגון Just Vision ומפיקת סרטים עצמאית, עיתונאית, סופרת, ופעילת זכויות אדם. הפוסט פורסם לראשונה באנגלית באתר mondoweiss. תרגמה: אורלי נוי.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מטה הרשימה המשותפת בנצרת, 17 בספטמבר 2019 (צילום: סמאח סלאימה)

מטה הרשימה המשותפת בנצרת, 17 בספטמבר 2019 (צילום: סמאח סלאימה)

"המצב יותר טוב מאפריל, אבל זה לא מספיק"

בקלפיות בחברה הערבית המצב מעורב. בכפר טורעאן, הצביע מדד קיוסק הפלאפל על שיפור בשיעור ההצבעה. בכפר כנא המצב היה הפוך. בנצרת שיעורי ההצבעה היו טובים לעומת אפריל, אך לא לעומת 2015. ובמטה הרשימה המשותפת חוששים כי היהודים מצביעים בשיעור של 2:1 לעומת הערבים, והמצב מסוכן

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf