יומני האופנוע: פחד, כתמי צבע והכנסת אורחים בגדה המערבית

מאת |

נסיעה על גבי אופנוע ברחבי הגדה המערבית יכולה לזמן אותך לבית קפה בו מקומיים ישלמו עליך תחת עינו הפקוחה של ערפאת ולנופים מרהיבים בין שקיות זבל ופחיות ריקות. אבל קודם צריך לעבור את המחסום

1.

אני נתקף פחד בכל פעם שאני עובר במחסום עם האופנוע שלי. מה אם החייל שנמצא במגדל השמירה בעל עשרות המצלמות והחלונות הקטנים יחליט לירות? האם אשמע את קולות הירי או שהכדור יפגע בי לפני שאשמע אותו? האם אני ארגיש את הכדור חודר לגופי? או שלא יהיה זמן לכך? אם אני אפול מהאופנוע, האם הכדור יעניק לי מספיק זמן לכאוב?

אני חושב על רגע הכאב שלפני המוות, איך הוא מרגיש? אני חושב על הכאב של הנפילה מהאופנוע, האם הכדור ישחרר אותי מהכאב הזה? אני מרגיש קור והגוף שלי רועד, מסובב את ידית הדלק וממהר לסיבוב הבא. אני עוצר בצד כדי להחזיר את נשימתי ולהרחיק ממני את שאריות הסיוט.

> יומני האופנוע: מסע ציורי בכבישים המתפתלים מסביב לרמאללה

צילום: בסאם אלמוהור

מה אם החייל יחליט לירות? צילום: בסאם אלמוהור

2.

אבו פראס יושב במרכז הכפר, על קצה המדרכה, ומסתכל לאופק. מולו מתנדנדים מנופי הבנייה של השכונה החדשה שנבנית על הגבעה ממול. הוא יושב עצוב, כאילו כל בעיות העולם נפלו על כתפיו, הידיים שלו על הברכיים. לידו עוברת חתולה בנגאלית, היא מסתכלת עליו והולכת מהר. הוא בבגדי העבודה: מכנסי כותנה בעלי כיסים רחבים, מגפיים רחבים שעליהם סימני בטון ואבק, וכובע עם כתמי צבע מהעבודה הקודמת.

אבו פראס לא עבד כבר שמונה חודשים, הוא עזב את העבודה בגלל כאבי העיניים שלו ועכשיו הוא עושה שיפוצים קטנים, מנקה גינות, מרים חומרים, גוזם עצים, ובונה מצבות.

צילום: בסאם אלמוהור

כאילו שכל צרות העולם על כתפיו. אבו פראס. צילום: בסאם אלמוהור

3.

בגבעה המקבילה, אחרי הירידה התלולה, יש חצר רחבה, מוצלת, מרעננת, שקטה, שמשקיפה על הוואדיות משני הצדדים. כל היופי הזה רווי בצבעים של כל השקיות, ירוק וכחול ושחור וצהוב, וכל הפחיות של המשקאות הקלים המוגזים, ומשקאות האנרגיה ובקבוקי הבירה, וכל סוגי קופסאות החומוס והסלטים השונים כמו חצילים בטחינה, טחינה ופטרוזיליה, סלט טורקי ומסבחה, וכל אריזות השוקולד והבפלות, וצ'יפס וביסלי ובייגלה.

צילום: בסאם אלמוהור

שלווה בין שקיות אשפה ופחיות. צילום: בסאם אלמוהור

4.

בבית הקפה לאס וגאס באותו הכפר, ארבעה גברים משחקים קלפים, גברים שנראים בגיל הפנסיה, בגיל העמידה. הם שותים קפה ומשחקים בשקט ובקושי אפשר לשמוע אותם. מאחוריהם תמונת יאסר ערפאת המנוח. אפשר לחשוב שהוא צופה בהם או שומר עליהם עם המבט הנוקב שלו. אין מקום יותר רחב מבית קפה ערבי. כל מה שצריך זה פינה קטנה להניח עליה את הגז כדי להכין קפה, תה, וקמומיל. את שאר השטח אפשר לנצל בשביל כמה כסאות ושרפרפים קטנים.

כשסיימנו את הקפה וביקשנו את החשבון, המלצר הצביע בשקט על כך שהחשבון כבר שולם. ארבעת הגברים שילמו עלינו בקפה שלהם לכבוד פעם הראשונה שלנו שם. אין ויכוח.

הפוסט פורסם במקור בערבית בבלוג של בסאם אלמוהור, ותורגם על ידי דימה דראוושה.

> יומני האופנוע: שיחה מפתיעה עם שוטר בכניסה להתנחלות

צילום: בסאם אלמוהור

הקפה הראשון עליהם. צילום: בסאם אלמוהור

 

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כבדואי בשורשיי אני נווד תמידי, מדריך טיולים מזדמן וצלם, תושב רמאללה. יופיו של הטבע מחזק את התלהבותי העמוקה מטיולים והליכות. בטבעי אני בוהמייני. בבלוג הזה אהגג על הליכותיי בפלסטין, על כל תפארתה, מורכבויותיה וקשייה. יש בי תשוקה חזקה לצילום, לדיוקנאות ולהבעות המגוונות המופיעות על פניהם של האנשים שאני פוגש בדרכי.

הבלוג מתפרסם במקביל בערבית כאן.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf