הגיע הזמן לדבר על שיבה כאפשרות מעשית

הרעיון ששישה מיליון פליטים ייכנסו לישראל יכול להיות מפחיד, אפילו מבעית. אבל כשמנסים לפרוט את השיבה למציאות בשטח מתברר שיש פתרונות מעשיים, והם לא חייבים להיות על חשבון מי שגרים כאן

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מימוש זכות השיבה הוא הפתרון המוצע כצדק היסטורי וצדק בהווה לבעיית הפליטים הפלסטינים. כשישה מיליון פליטים פלסטינים חיים ברחבי העולם. צדק לא יעשה עד שישראל לא תכיר באחריותה על הנכבה ותאפשר לפליטים ולעקורים לשוב לבתיהם.

התגובה הכמעט אוטומטית לרעיון המופיע בפסקה הראשונה, בין אם מדובר במי שהיה מעוניין לראות את הפליטים שבים ובין אם מדובר במישהו שמתנגד לכך בכל נפשו, היא לרוב זהה: זה לא אפשרי. אבל האם זה נכון?

השיבה היא הכרחית

התפיסה המקובלת בציבור הישראלי מספרת כי התושבים הערבים שחיו בפלסטינה נמלטו מפה בשעת מלחמה שהחלה בגלל סירובה של ההנהגה הערבית לקבל את תוכנית החלוקה. כפי שמקובל, בסיום המלחמה הוכרזו גבולות המדינה שכללו עכשיו את השטחים שנכבשו. אבל מאות אלפי הפליטים שגורשו חיים עד היום במחנות פליטים בתנאים קשים, תלישות וזמניות שנמשכת חיים שלמים או מפוזרים ברחבי העולם. אם נרצה לבנות פה חברה המבוססת על צדק שבה חיינו ורווחתנו לא באים על חשבון האחר עלינו לחשוב איך משיבים את הצדק לאזור ואת הפליטים לבתיהם.

שנה לשיבה לאיקרית.

שנה לשיבה לאיקרית. 12.08.2013 (אחמד אל באז / אקטיבסטילס)

אונר"א הוא הגוף המטפל בפליטים הפלסטינים מטעם האו"ם והוא מעניק לפליטים אלו מעמד מיוחד בקרב אוכלוסיות הפליטים בעולם. הפליטים הפלסטינים הם היחידים בעולם שאינם מאבדים את זכאותם גם אם התאזרחו במדינה שאליה נמלטו, ומעמדם כפליטים ופליטות מועבר לילדי ונכדי הפליטים. עם זאת אונר"א אינה פועלת להשבת הפליטים אל מולדתם כפי שנהוג כאשר מדובר באוכלוסיות פליטים אחרות. יש הטוענים כי עובדות אלה משמרות את מצוקתם של הפליטים ולא מאפשרות להם לבסס חיים עצמאיים מחוץ לפלסטין כאזרחים במדינות אליהן נמלטו.

השמאל הציוני ליברלי שמתנגד לכיבוש של 1967 אך גם לזכות השיבה נוהג לשלוף את קלף זכויות האדם ולספר על תנאי המחיה הקשים של הפלסטינים בגדה המערבית. רחוק מן העין ורחוק מן הלב והתודעה נמצאים מליוני בני אדם במחנות פליטים, דור שלישי ורביעי לפליטות. ברעב צפיפות ותלישות. לא בגלל הקמת יצהר או אריאל אלא בגלל חיפה, יפו והקיבוצים. לרבים מהפלסטינים המחזיקים אזרחות ישראלית או החיים בגדה יש בני משפחה במחנות הפליטים הללו. אנחנו קוראים ליהודי העולם לשוב לארצם אחרי אלפיים שנה ולא מבינים למה הפלסטינים, אחרי שישים ושש שנים בלבד, עדיין מתעקשים.

הציבור הישראלי אינו עוסק כמעט בכלל בבעיית הפליטים והעקורים ואינו מבין את החשיבות הסימלית והממשית שיש לנושא זה בציבור הפלסטיני החי כאן תחת שליטתנו – ציבור שלמרות מאמציה הכבירים של מדינת ישראל כבר לא הולך לשום מקום.

ומה אם המדינה תהפוך למוסלמית?

לאחרונה הוזמנתי להעביר סדנא קצרה בנושא זכות השיבה לקבוצת צעירים בתנועת הנוער "סדאקה רעות", תנועה המקדמת שותפות נוער ערבית יהודית. הנערים והנערות היו סקרנים, ואחרי סקירה עובדתית קצרה הגיע שלב הדיון. התפעמתי מהרגישות והכנות המדהימה של אותם צעירים, בעיקר הפלסטינים שבהם, לגבי הפחדים והחששות שלהם משינוי דרסטי באורח חייהם, שינוי שעשוי להתרחש עם חזרתם של מליוני בני אדם שהם חלק מעמם אך נדמה שהם כה שונים. השאלות שלהם לא היו שונות מהשאלות שנשאלתי מאות פעמים מאנשים בוגרים ומנוסים יותר:

מה יהיה אם השבים יהפכו את המרחב לדתי ואסלמי? מה לגבי זכויות נשים? איך נממן את כל הפיצויים ואיפה נבנה בתים לכולם? מה לגבי פליטים מעזה? מה לגבי פליטים שלא יקבלו את העקרון של מרחב משותף וירצו לגרש יהודים?

התפיסה כי אין שום דרך מעשית למימוש השיבה הוחדרה עמוק לתודעה של כולנו. כדי להתגבר עליה אנחנו צריכים לנסות להוריד את רעיון השיבה אל הקרקע בשני כלים מרכזיים: האחד הוא תכנון של שיבה ותהליכי פיוס, והשני – מימוש השיבה בפועל. הגשת תוכנית ריאלית, מפוקחת, רגישה ובנויה היטב היא התשובה הניצחת לכל ספקנות. ואין דבר שמפחית חרדה כמו פיזור הערפל.

תכנון שיבה הוא תהליך מורכב, בעיקר אם מקבלים את הקביעה הבסיסית המקובלת היום על רוב העוסקים בנושא (כן, גם מצד הפליטים הפלסטינים) שאחת המטרות היא לצמצם עד למינימום את הפגיעה בתושביה הנוכחיים של הארץ.

תוכניות שיבה חייבות להיות ספציפיות לכל אזור ואזור, צריכות לקחת בחשבון את תוואי הקרקע, מה נותר בו מלפני המלחמה ואת זהות בעליו המקוריים והמגורשים כמו גם את זו של אלו המחזיקים בבעלות היום. היא צריכה לכלול תוכנית פיצויים מפורטת ותוכנית לפתרון סכסוכים ואי הסכמות.

לתוכניות הפיוס יש כמה מודלים קיימים, שבחלקם נעשה שימוש מוצלח בדרום אפריקה ובאזורים נוספים. באתר של עמותת "זוכרות" אפשר למצוא דוגמאות לתוכניות שיבה שכאלו, כמו "מסמך יאפא", המביא תכנון מפורט ורגיש לשיבת הפליטים והעקורים למרחב של יפו-תל אביב.

צעיר מביט אל אזור הכפר הפלסטיני המגורש, איקרית, צפון ישראל, ה-21 לאפריל, 2014. (ריאן רודריק ביילר/אקטיבסטילס)

צעיר מביט אל עבר שרידי איקרית (ריאן רודריק ביילר/אקטיבסטילס)

החשיבות בשאילת שאלות

גם הכלי השני, השיבה בפועל, ניתן למימוש. השיבה יכולה להעשות במבצעים גדולים ומרשימים כמו באיקרית, שם חזרה קבוצת צעירים בני הדור השלישי לעקירה לאדמה על מנת להקים מחדש את כפרם, או על ידי פעולות קטנות יותר כמו שיבה סימלית של קהילות ומשפחות עקורות לאדמתן. חברה, בת למשפחת עקורים מאחד הכפרים שנחרבו ושעליו הוקם בסיס צבאי, סיפרה לי על טיולים של המשפחה לכפר ההרוס, בהם מספרים המבוגרים לדור הצעיר על הכפר והחיים בו לפני מלחמת 48'. גם זה חלק מהשיבה.

התשובה המרכזית שלי לכל השאלות שעולות כאן היא: בואו נדבר על זה. בואו נוציא את זה מהחשיכה. בואו לא נתייחס לשיבה כאל מפלצת או תפוח אדמה לוהט. בואו נבנה תוכניות שיבה ופיוס, ולא נשאיר את זה רק למומחים. בואו נחשוב יחד על פתרונות וננסח את החששות שלנו במילים מבלי להתבייש. נחשוב איך ניתן להכיל במרחב אחד מספר תרבויות באופן שמכבד כל תרבות ומצמצם את הפגיעה באחרת, ונגבש כללים שיאפשרו לנו לתת מענה לצרכים השונים של השבים והשבות ושל הנמצאים והנמצאות.

בואו נדבר על זה עם כולם, על חלוקה מחדש של משאבים ואדמה. בואו נשבור את הגבולות ונפרק את תפיסת ההפרדה, נחליף אותה בתפיסה של חיים משותפים ושל פיוס. בואו נדבר על ויתור ופשרה מתוך שוויון ולא מתוך כורח. בואו נדבר על הכרה בנכבה, בעוול שנעשה ב-48' ובכל רגע ורגע מאז.

תמיד טוענים שהצד השמאלי במפה הפוליטית בישראל לא מציע אלטרנטיבה, שהוא כל כך ממוקד בהתנגדות לכיבוש עד שאינו יכול לראות מעבר לכך ולהציע חזון חיובי. זה החזון החיובי שלנו. שיבת הפליטים לארצם מהים עד הנהר וחיים משותפים במרחב שכבר היום הוא משותף. המדינה המשותפת בה חיים יחד יהודים פלסטינים ואנשים נוספים קיימת היום בפועל. היא רק סובלת מכשלים חמורים בתחום הצדק והשוויון.

הפוסט פורסם גם באנגלית ב-972+

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"אין ילד בשכונה בלי טראומה מהחודשיים האחרונים". ילד בעיסאוויה (יובל אברהם)

ביום משחקים ביהודים נגד ערבים, בלילה באים החיילים. קיץ בעיסאוויה

ילדי עיסאוויה מבלים את חופשת הקיץ שלהם בתוך שכונה שהפכה לזירת מלחמה. בין רימוני ההלם והגז הם רואים את האבות והאחים שלהם נעצרים ומושפלים יום יום. "אין ילד בשכונה בלי טראומה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf