שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

הגיע הזמן שתכירו: לא "ערביי ישראל", פלסטינים

מאת |

אנחנו לא הערבים שלכם, והם לא הערבים של פלסטין. אנחנו עם אחד. פלסטינים ופלסטיניות, משני צידי הקו הירוק ופליטים ברחבי העולם. אנשי שמאל טובים באמצע הדרך צריכים להפסיק להשתמש בהגדרה המפלגת "ערביי ישראל". תגובה לאורי משגב

ישנם כמה צירופי מילים שצמחו לאחר קום מדינת ישראל, אותם אני לא מסמפט, בלשון המעטה. במקום השני וללא תזוזה יושב בבטחה המונח "דו-קיום", איני מחסידיו מאחר ואני אדם ששוחר בקיימות משותפת כנדבך לקידום החברה האנושית, ללא כל אבחנה, אפליה או שבטיות, ולא בדו-קיום שבסיסו הוא הפרדה וחפיפה בעיניי. אך במקום הראשון והבלתי מעורער ניצב הצירוף, "ערביי ישראל". השבוע נתקלתי בו פעמיים. בפעם הראשונה היה זה עמית למחקר בנושא הנכבה הפלסטינית ושבו אנחנו שותפים. מדובר בבחור צעיר, יהודי מזרחי, עם כוונות טובות ולב זהב. התחברנו כבר במפגש הראשון שלנו, אהבה ממבט ראשון שהשתלטה בלי חסמים ומבלי לדפוק על דלתות. וכיאה לזוג אוהבים, היה לי קשה להתעצבן עליו כשהביע עמדה בה השתמש בצירוף הקסם "ערביי ישראל", אך כן דאגתי לתקן ולהסביר לו שמדובר בפלסטינים בכל מקרה, וזו לא פּ' דגושה כמו מפא"י, אלא "פ'" כמו  פלאפל.

הגיבור של המקרה השני היה עיתונאי "הארץ" אורי משגב. בטור חריף במיוחד נגד דוברת המשטרה, בו תבע את פיטוריה, הקפיד משגב להביע תדהמה עמוקה מכך שדוברת המשטרה אייתה לא נכון את שמו של יעקוב אבו אלקיעאן בתגובתה לשאלותיו; וזו חלק מלשון ההודעה כפי שהופיעה בפוסט של משגב "דוברות משטרת ישראל עומדת בקשר קבוע עם גורמי השטח ומנגישה מידע רלוונטי וחשוב לציבור כפי שקרה גם באירוע הקשה באום אל חיראן, אירוע בו איבד לוחם משטרה את חייו כשנדרס מתחת לגלגליו של יעקב אום אל חיאן". עד כאן מילת כבוד והערכה למשגב.

אך השמחה לא הושלמה לפני שמשגב השתמש בצירוף הקסם "ערביי ישראל". באמצעות צירוף הקסם הוא דאג להבחין בין ערבים-ישראלים וערבים-פלסטינים, וזאת בעת שבה הוא כותב על מנגנון ההסתה והשקר שמנהלים כוחות הבטחון נגד פלסטינים, באשר הם. ברור לי שהשימוש בביטוי זה הוא לא דבר חדש בנופי הארץ, ובאמת, לך עכשיו תסביר למשגב השמאלן-ציוני חסיד שתי המדינות, למה זה מכעיס אותך. אך אבחנה זו חוטאת לכבודם של מיליוני בני אדם.

> 23 שנים לטבח ברוך גולדשטיין: "לפתוח את רחוב השוהדא"

אלפים השתתפו בצעדת השיבה ה-18 לכפר ח'דתא (אורן זיו/אקטיבסטילס)

אלפים בצעדת השיבה ה-18 לכפר ח'דתא (אורן זיו/אקטיבסטילס)

גיאוגרפיה אינה מסוגלת לפלג עם. בין אם בנות ובני העם הם אזרחים תחת "חסות" המשטר, בין אם מעמדם הוא של תושבים חסרי זכות הצבעה בירושלים, ובין אם הם מדוכאים תחת המשטר הצבאי בגדה או תחת עול הסגר בעזה, או בכלל פליטים במחנות או באירופה ושתי האמריקות: כולם, אבל כולם פלסטיניות ופלסטינים.

הפילוג והאבחנה אותם יצרה הקמת מדינת ישראל, אינם יכולים למחוק את ההיסטוריה, וכמו שאמר אחד הפעילים הפלסטינים שמחו השבוע בזמן השימוע של  השגריר האמריקאי המיועד ותומך התנחלויות דוד פרידמן : "פלסטינים היו שם, הם שם, והם תמיד יהיו שם, פלסטינים תמיד יהיו בפלסטין".

יבואו מבקריי, שמאלנים ופלסטינים, ויגידו שאני עוסק בסמנטיקה ושהדבר חוטא למאבק הזכויות של הפלסטינים, או אם יתעקשו ונשתמש בלשונם, ערביי ישראל והערבים הפלסטינים. אבל סמנטיקה לעולם לא תצליח להעלים את האמת או לרכב עליה, וכמו שהפתגם הערבי אומר "העין לעולם לא תטפס מעל לגבה". הסמנטיקה היא שמאפשרת את השבחת מנגנוני הדיכוי נגד העם הפלסטיני, כשהיא נותנת שמות יפים לכעורים שבדברים: ביקשתם חוק הסדרה? קיבלתם חוק גזל שיורק על החוק הבינלאומי. ביקשתם אכיפה שוויונית? הנה ראו מה קרה באום אל חיראן ואיך נכנסים באם אמא של הפלסטינים באשר הם. חוק שבות? מניעת הגירה של לא יהודים למרחב ושיבה של פלסטינים. והיד עוד נטויה.

עוד לפני עידן האמיתות האלטרנטיביות, מביתו בבאזל המרוחקת והאפורה, כתב זאב הרצל את אלטנוילנד ואת חזונו להפרחת השממה בארץ. אבל השממה עליה דיבר הרצל הייתה שממה שוקקת חיים, שממה שוקקת עם, העם שיושב בפלסטין, עם ערבי, אך הוא יותר מזה, הוא העם הפלסטיני. העם הפלסטיני שהצמיח מתוכו נשים וגברים שהשאירו חותם באומנות, בספרות, באקדמיה ובמדעים.

זה אותו עם שחוגי השמאל – הציונים, הנאורים ושוחרי השלום, מנסים לפלג שוב ושוב בהגדרותיהם. אנשים טובים באמצע הדרך כמו משגב, צריכים לרדת מהעץ של האבחנה הסמנטית הטראגית שמנחיתים על בנות ובני העם הפלסטיני. העם הזה הוא עם אחד בכול מקום, במולדת ובניכר, והקול שלי שנאבק נגד ההשלמה עם פילוגו, הוא אולי קול של מיעוט בצל ההצלחה המסחררת של הממסד, עם זאת, זה קול שימשיך להדהד ולהרים את הראש כל עוד הלב פועם: אנחנו פלסטיניות ופלסטינים.

> פי 2 גאווה בכיבוש: למה החלטתי להפגין מול אירוע של הקהילה שלי

נולדתי וגדלתי בכפר פרידיס, סטודנט לניהול ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ומורה לערבית מדוברת. בשנים האחרונות הייתי מעורב במספר ארגונים לשינוי חברתי, ביניהם רופאים לזכויות אדם וספריית גן לוינסקי.

מהזווית של בחור כפרי שנאבק בנסיונות ישראיליזציה, הבלוג עוסק בסיפורים שמגיעים מהשוליים ובעיקר הקשורים לאוכלוסיה הפלסטינית הילידית, תוך הדגשת שיח הזהות, הזכויות, הפערים וחוסר הצדק כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

הניוזלטר השבועי של שיחה מקומית מביא את מיטב הכתבות והטורים שלנו עד המייל שלך. להרשמה לחצו כאן
silencej89sjf