למה אני חושבת לעזוב את הארץ

אני לא מרגישה שייכות במקום בו נולדתי. בית הפך לזר והזרות לבית. אני רוצה לחיות במקום שבו ראש הממשלה לא יראה בהצבעתי איום ושאוכל להתפרנס בו בכבוד. יום אחד אני אעזוב, ולא מבחירה, כמו שהפליטים בני עמי לא עזבו מבחירה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: סומוו יונס

סופשבוע נוסף עמד בפתח, ואני התחלתי לארוז את המזוודות על מנת לנסוע צפונה מירושלים לבקר אצל ההורים. זהו הרגלי בכל שבוע מאז שהתחלתי להתגורר מחוץ לבית, רק שהפעם התהליך של סידור הבגדים ואריזת המזוודות היה מלווה בתחושות חדשות ומוזרות, אשר הובילו למחשבות הנמשכות עד לרגע זה, ושאיני בטוחה שייפסקו אי פעם.

בעבר פרסמתי כאן כמה טורים המבוססים בעיקרם על חוויות אישיות. טור אחד הציג את הגזענות השוררת בספורט הישראלי, אחר הציג את התבניות של החברה הפלסטינית בישראל בהקשר של הצעירים המשכילים ואת התלבטויותיי שלי בנושא, וטור נוסף דן בסוגיה של ייצוג נשים במפלגות שהתמודדו בבחירות. והנה, ברגע שאני מאייתת מילים אלה, מועקה כבדה משתלטת על נפשי. גזענות, התלבטויות וחלומות, דיכוי נשים – אלה הם המרכיבים המשמעותיים בהוויה שלי.

המשכתי לארוז את הבגדים. בהשוואה לפעמים קודמות מספרם היה גדול יותר. הפעם תכולת המזוודות לא נתחמה בבגדים שאמי תצטרך לכבס בשבילי, או בקופסאות שאני מחזירה הביתה, ושימולאו באוכל טעים המוכן במהלך סוף השבוע, כמו כל דבר בחיים המשאיר ריקנות בהיעלמותו, אשר מתמלאת בבוא הזמן על ידי גורם אחר.

אני טסה. בקצב המסחרר של ההתרחשויות במדינה הזאת בה אני חיה, בכל המישורים, אני בכל זאת זקוקה להפסקה ולנתק, לשבוע ימים לכל הפחות. תקופת מה בה לא אצטרך להתעסק בפוליטיקה, גם לא בכיבוש או בדיכוי על רקע מגדרי.

התיישבתי על המיטה, ומבטי נפל על תמונה תלויה על הקיר, תמונה של אופניים באמסטרדם, כשהטבע משרה אווירה של שלווה. נאנחתי מתחושת הרוגע הנוטף ותהיתי לעצמי: האם ניתן לצלם תמונה בארץ – גם אם על ידי הצלם הטוב בעולם, באמצעות הציוד המתקדם ביותר – שתוכל להשרות תחושה טובה כזו? מחשבות אלה עברו לי בראש, בשקט, רק שהתשובה נשמעה בקול רם ומצאתי את עצמי עונה "לא", באופן חד משמעי.

> הבולדוזרים שהרסו את בתי דהמש שברו גם את החלום על חיים משותפים

אדם מול הים ביום חורפי, חוף עזה. (באזל יאזורי/אקטיבסטילס)

מה מחזיק אותי בארץ? האם הגירה תפתור את הבעיות? (צילום: באסל יאזורי / אקטיבסטילס)

נסעתי לכיוון הכפר. לא התעכבתי בדרכים על אף שהיה זה חול המועד של פסח, והגעתי הביתה. חיכו לי קבלת פנים חמה, קול המואזין ביום שישי וגם השכנה המכינה ארוחת צהריים חגיגית. לפתע, מצאתי שם לתחושותיי: אני לא מרגישה בבית. אפילו לא בסביבתי הטבעית.

שבועיים עברו מאז והמחשבות על הגירה לא עוזבות אותי. מה מחזיק אותי בארץ? ומה זה בית בשבילי? ישנם דברים שלעת ראשונה יישמעו טריוויאליים, אך הם רחוקים מלהיות כן.

בשביל מחוסר דיור – בית הוא קורת גג. בשביל חיה הוא המקום בו היא מרגישה ביטחון, ובשביל גבר שוביניסט בית מוגדר כמקום בו כלליו מיושמים ללא עוררין. בסרטים תמיד הציגו את הבית כמקום בו חווית את ילדותך. ובשבילי?

עד כה חיפשתי את השייכות שלי בשלל מקומות: בערערה – כפר מולדתי, בחיפה, בתל אביב ולאחרונה אף בירושלים. תחושה אחת ליוותה אותי בכל המקומות האלה, תחושה של זרות. תחושת הזרות חודרת ומחלחלת בתוכי ואני נלחמת בקרב יומיומי של קיום. איך זה מרגיש להיות שייך? האם שייכות היא הקונטרה המוחלטת של תחושת הזרות או שהיא יחסית? האם אינני אמורה להרגיש שייכות בסביבה המוכרת והטבעית שלי? ומה מבטיח לי שאם אהגר לא ארגיש זרות ביעד ההגירה?

מה יגידו במחנות הפליטים

בתוך המהומה המחשבתית הזאת עלה לו בשנית הרעיון של הגירה למקום בו התכנים המועברים במסגרת מערכת החינוכית ייצגו אותי, למקום בו מימוש זכותי הדמוקרטית להצביע בבחירות לא יוגדר כאיום על השלטון, שהמצב הכלכלי שלי לא יהיה תלוי בחסדיהם של ההורים, שהתבניות החברתיות לא ישרטטו את מסלול חיי, שהשתייכותי הלאומית לא תמנע ממני להתקדם ושהשפה שלי לא תהווה מחסום. חשבתי על כל אלה, אבל אז המודעות לנרטיב שלנו כפלסטינים הכתה בי.

בהקשר של הפלסטינים בישראל הקונטקסט של הגירה מתקשר לחוויית הנכבה והכיבוש, שכן ב-1948 פלסטינים גורשו בכוח, הוברחו ונרדפו עד אשר "היגרו". מאות אלפי פלסטינים נחשבים לפליטים הן במדינות ערב והן בתוך גבולות מדינת ישראל, ואף יש כאלה שעד ליום זה חיים במחנות פליטים. על אדמות הנפקדים וכן הנוכחים הוקמה המדינה אשר בימים הקרובים תציין 67 שנים לעצמאותה.

הגירה יזומה של צעירים פלסטינים נתפסת לעיתים תכופות כוויתור על האדמה וכניעה לנסיבות החיים הקשות בארץ. היא נתפסת כשחזור לאסון שאירע לפני כ-67 שנים והם מתויגים ככפויי תודה. הם לא נשארים על האדמה של סבותיהם, אותה אדמה עליה הפליטים חולמים לדרוך, והם עושים זאת מ"בחירה".

נאנחתי והרהרתי. על החוויה של הנכבה אי אפשר לדבר בלשון עבר. היא עדיין ממשיכה ומתקיימת. זהו, השלמתי, שנות אור מבדילות בין המציאות לבין חלומותיי להכרה בנו כמיעוט אתני בתוך מדינה המחשיבה את עצמה בראש ובראשונה כלאומית, להענקת אוטונומיה תרבותית מלאה, ולמימוש חלומות, גם אם הפשוטים מבניהם, ללא מכשולים ומגבלות.

הבחירה בהגירה אינה בחירה חופשית. היא בחירה כפויה, הנובעת מתחושות של ניכור ואי שייכות, של הימצאות פיזית בהווה כשאת/ה חושב/ת על העבר וחולם/ת על העתיד, של תקווה נואשת לעולם טוב יותר, של מציאות מיוחלת שעמוק בתוכנו אנו יודעים כי לעולם לא תשתנה, אך אנו נמשכים ונאבקים, כל אחד/ת בדרכו/ה בכלים העומדים לרשותו/ה.

ואני, במפגש בין האישי לבין הלאומי, בין הרצון החופשי לחוויית הקולקטיב, בין היתקעות להשתחררות, בוהה בכרטיס הטיסה וחושבת לעצמי – יום יבוא ואני אחזיק בידי כרטיס חד כיווני.

סומוו יונס היא עורכת דין ופעילה חברתית

> מה אופק החלומות של צעירה פלסטינית משכילה בישראל?

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"להיפגש עם פלסטינים בספרות זה הרבה פחות מאיים". ערב ההשקה ל"בלשון כרותה" במכון ון ליר (צילום באדיבות הוצאת "מכתוב")

בלשון כרותה ובוטחת: הקובץ הגדול ביותר של פרוזה פלסטינית בעברית

האנתולוגיה "בלשון כרותה", המקבצת את יצירותיהם של 57 סופרים פלסטינים בעברית, מאתגרת הן את המבט האוריינטליסטי הישראלי והן את ההסתייגות הערבית מפני נורמליזציה תרבותית עם ישראל. "הבנתי שליהודים, דווקא ליהודים, אני צריכה לספר את הסיפור שלי"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf