שיבה מעשית: הדור השלישי לנכבה חוזר להתחתן בכפרים ההרוסים

בכפר מעלול, שנהרס בנכבה, נערכו לאחרונה שתי חתונות ועוד חתונות בדרך. בכנסייה באיקרית מתקיימים טקסי טבילה, חתונה וקבורה. "אנחנו, הדור השלישי, לא רוצים לחזור כמתים, אלא כאנשים חיים", אומר היית'ם סבית שהתחתן לאחרונה באיקרית

מאת:
השאירו תגובה
א א א

לפני קצת יותר משבועיים התקיימה בכנסייה בכפר מעלול חתונתו של ח'אלד בשאראת, בנו של העיתונאי והסופר עודה בשאראת. חתונה ככל החתונות, חוץ מעובדה אחת: הכפר מעלול, ששה קילומטר דרומית-מערבית מנצרת, הוא כפר הרוס שתושביו גורשו ממנו ורובם עברו ליאפת אלנאסרה (יפיע). החתונה הזו אינה יוצאת דופן. היא חלק מתופעה: בני הדור השלישי לנכבה חוזרים לכפרים ההרוסים לקיים בהם טקסים דתיים: טבילה, חתונה וקבורה.

"אני חושב שתהיה מגמה של חתונות שם", אומר עודה בשאראת. "הבן שלי הוא השני שהתחתן במעלול. שבוע לפניו צעיר ממשפחת סאלם התחתן בכנסייה, ונקבעו עוד כמה חתונות במעלול".

בשאראת מספר שההחלטה לקיים את החתונה בכנסייה בכפר ההרוס לא באה דווקא ממנו, אלא מהבן ח'אלד, דור שלישי לנכבה.

חי בתקווה לחזור לאיקרית

היית'ם סבית, בן 30, בן למשפחה שגורשה מהכפר איקרית, מתגורר היום בחיפה. לפני חודשיים הוא התחתן, ואת טקס החתונה הוא קיים בכנסייה באיקרית. "זו לא שאלה עבורי בכלל למה החלטתי להתחתן באיקרית, זה הכי מובן מאליו", אומר היית'ם. "אני בן איקרית. איקרית היא הכל בשבילי. מאז שאני זוכר את עצמי, אני נמצא שם כל שנה במחנה קיץ, בטקסים של חג המולד והפסחא, בלוויות של קרובי המשפחה ואנשי הכפר. כל חיי אני חי בתקווה לחזור לשם".

חתונה שבוע אחרי שבוע, וצפויות חתונות נוספות. הכנסייה במעלול (באדיבות דף הפייסבוק אהלי מעלול)

חתונה שבוע אחרי שבוע, וצפויות חתונות נוספות. הכנסייה במעלול (באדיבות דף הפייסבוק אהלי מעלול)

ההיסטוריה המשפחתית של היית'ם, מהנדס אזרחי במקצועו, סובבת סביב איקרית. "ההורים שלי פליטים", הוא מספר. "נולדו באיקרית, עברו לראמה ואחר כך לחיפה. אני נולדתי בחיפה, כמה שנים אחר כך הם עברו לנצרת ולפני שנה עברו לתרשיחא, הכי קרוב לבית באיקרית. וזה בלי לדבר על מספר הפעמים שנאלצו לעבור דירות בנצרת. חמש פעמים אנחנו פליטים ממקום למקום".

את בת הזוג שלו לינא, עובדת סוציאלית במקצועה, תושבת הכפר עילבון, הוא לקח לאיקרית כבר בדייט השלישי. "אם האישה שאני הולך לחיות אתה לא תבין מה זה איקרית עבורי ולא תרגיש מה שאני מרגיש, היא לא מתאימה לי", אומר היית'ם. "זה היה סוג של מבחן, ולשמחתי לינא התאהבה במקום והפכה פעילה באיקרית".

היית'ם הוא לא הראשון במשפחתו שלקח את בת הזוג שלו לדייט באיקרית. הדוד שלו, ג'ורג', לקח שאדיה, מי שהפכה מאוחר יותר לאשתו, לדייט באיקרית כבר לפני עשרים וחמש שנה.

לקח את בת הזוג לאיקרית כבר בדייט השלישי. היית'ם ולינא סבית בחתונתם באיקרית (צילום: חביב מסאד)

לקח את בת הזוג לאיקרית כבר בדייט השלישי. היית'ם ולינא סבית בחתונתם באיקרית (צילום: חביב מסאד)

דייט עם מגפיים יוקרתיים בבוץ של הכפר

שאדיה סבית, היום בת 47 ותושבת כפר יסיף, מגייסת כספים במקצועה ומנהלת פרויקט להשכלה גבוהה במכון מופת, זוכרת את היום הזה כאילו קרה אתמול. "הוצאתי את כל הבגדים שלי מהארון כי חיפשתי משהו יפה ללבוש", היא מספרת. "נעלתי מגפיי עור יוקרתיים. הייתי כולי מלאת התרגשות, כי בקושי הכרתי את ג'ורג', הוא מצא חן בעיני ורציתי שהקשר הזה יצליח. הוא אסף אותי והתחיל לנסוע לצפון. חשבתי שהוא לוקח אותי למסעדה רומנטית, הוא לא אמר לי לאיפה אנחנו הולכים".

בשלב מסוים ג'ורג' עצר את המכונית ושאדיה מצאה את עצמה בכפר נטוש, צועדת לעבר הכנסייה. "היה חורף ואני עם מגפיי העור שלי", נזכרת שאדיה. "דרכתי על ערימה של גללי פרות, אבל המשכתי לצעוד במורד הגבעה עד שהגענו לכנסייה. ג'ורג' היה נפעם וסיפר לי על  המקום בהתרגשות גדולה. באותו הרגע הבנתי כמה הכפר הזה חשוב לו, הבנתי שזה דבר מרכזי בחיים שלו, בתודעה שלו. התאהבתי במקום ובאנשים שם, ומאז אני פעילה באיקרית, לוקחת משלחות של זרים ומסבירה להם על המקום, פעילה במחנה הקיץ שביקרתי בו לראשונה בשנת 96' אז כבר הייתי מאורסת לג'ורג', וכמובן בכל הטקסים של החגים, החתונות והלוויות".

היית'ם מספר שלא רק המשפחה שלו התרגשה בחתונה שהתקיימה בכנסייה באיקרית, אלא גם משפחת הכלה וקרובי המשפחה שלה מעילבון, שזו הפעם הראשונה שלהם בכפר הנטוש. "קישטנו יפה את הכנסייה, ובחצר רקדנו דבקה ושתינו ערק וויסקי", מתאר היית'ם. "המראה של כפר נטוש ושרידי אבנים ועצים היה מרהיב. מכיוון אחד רואים את הגבול עם לבנון ומכיוון אחר רואים את הים. מסביב צמחייה ירוקה ואבני הבתים ההרוסים בצבצו בין הירוק. האנשים לא רצו לעזוב את המקום וללכת למסיבה, ואבא שלי והדוד התחילו להתחנן בפני האנשים לעזוב את הכפר וללכת לחגוג באולם".

היית'ם בסית: "בסוף המחנה היו המון דמעות של פרידה, כי הרי רובנו לא נפגשים בכלל במהלך השנה. אמרנו לעצמנו: די, אי אפשר רק להמשיך לבכות על השרידים, אנחנו חייבים לפעול"

כוהן הדת הנוצרי סוהיל ח'ורי, תושב איקרית במקור, דור שני לנכבה, גר היום בנצרת, מכהן ככוהן מאז 1987 ומשרת היום בכנסיית טורעאן. את כל החתונות, הלוויות וטקסי הטבילה של תושבי איקרית הוא עושה אותם בהתנדבות ובאהבה גדולה. הוא מספר שהחתונה הראשונה בכפר איקרית אחרי הנכבה נערכה ב-1972 מתחת לעץ תאנים, כי המשטרה מנעה את קיומה בכנסייה. מאז הכנסייה שופצה וזוגות התחילו להתחתן בה.

התחילו עם הלוויות בבית הקברות של הכפר ההרוס, עכשיו עברו לחתונות. הכומר סוהיל ח'ורי על רקע הכנסייה באיקרית (צילום באדיבות דף הפייסבוק איקרית)

התחילו עם הלוויות בבית הקברות של הכפר ההרוס, עכשיו עברו לחתונות. כוהן הדת סוהיל ח'ורי על רקע הכנסייה באיקרית (צילום באדיבות דף הפייסבוק איקרית)

"מאז שאני כוהן דת, קברנו לפחות 150 תושבי איקרית בבית הקברות של הכפר", אומר ח'ורי. "כל פעם זה קשה ומרגש מחדש. הקושי הוא הפרידה והמוות, והקושי היותר גדול הוא החלום לחזור לכפר כאנשים חיים. הבעיה שאנחנו חוזרים רק כמתים, כגופות". בעיניו של ח'ורי, העובדה שהוא פותח את שערי הכנסייה באיקרית היא התרומה שלו לקהילה. "זה הבית היחיד שנשאר לנו", אומר ח'ורי. חוץ מחג המולד ופסחא, מדי יום שבת הראשון בכל חודש הוא מקיים בכנסייה תפילה, וזה בנוסף לכך שהכנסייה משרתת את מחנה הקיץ, מסיבות והרצאות, בישול ולינה. "זה המינימום שאני יכול לעשות למען הכפר והחלום של כולנו לחזור אליו", מוסיף ח'ורי. "הרי שלושת השלבים החשובים בחיי האדם הם הלידה, החתונה והמוות. לכן חשוב לנו לקיים אותם בכפר שלנו."

לא רוצים לחזור לכפר רק בארונות מתים

התופעה של חתונות, לוויות וטקסי חגים קיימת לא רק באיקרית ומעלול, אלא בכפרים הרוסים אחרים כמו כפר ברעם, אלבסה ורבים אחרים. איקרית ומעלול הם שניים מתוך 531 הכפרים שנהרסו עם הקמתה של מדינת ישראל.

את החלום של כוהן הדת ח'ורי ושל זקני הכפר הגשימו קבוצת צעירים מהכפר. לפני שבע שנים הם החליטו לחזור ולהתגורר בכפר בכנסייה – המבנה היחיד ששרד את הנכבה ושופץ כמה פעמים. היית'ם היה אחד מהוגי הרעיון. "למחנה הקיץ היה תפקיד חשוב בגיבוש התודעה שלנו, בני הדור השלישי לנכבה", אמר היית'ם. "כל שנה היינו ישנים, אוכלים, לומדים ומשחקים שם במשך שבוע שלם. בסוף המחנה היו המון דמעות של פרידה, כי הרי רובנו לא נפגשים בכלל במהלך השנה. כל אחד גר במקום אחר."

ואז, לפני שבע שנים, אחרי מחנה מוצלח, הם החליטו להפוך את הנוכחות שלהם לקבועה. "אמרנו לעצמנו: די, אי אפשר רק להמשיך לבכות על השרידים, אנחנו חייבים לפעול", מספר היית'ם. "הקמנו קבוצת פייסבוק בשם איקרית והחלטנו לחזור. התחלנו – 15 בחורים ובחורות – לישון בכנסייה. כל אחד היה הולך לעבודה או ללימודים ובסוף היום חוזר לאיקרית. לא היה חשמל. השתמשנו בנרות ובגנרטור. היה קשה. אז התחלנו לעשות משמרות כך שכל לילה יהיו שם לפחות שלושה מאתנו. אפילו את לינא, בת זוגי, צירפנו לקבוצה. גם היא ישנה איתנו שם".

הדור השלישי כבר לא מפחד לדבר על שיבה. איקרית לפני הגירוש (באדיבות דף הפייסבוק איקרית)

הדור השלישי כבר לא מפחד לדבר על שיבה. איקרית לפני הגירוש (באדיבות דף הפייסבוק איקרית)

הטקס הדתי הראשון באיקרית שהיית'ם השתתף בו היה ב-2001, בלוויה של סבתא שלו. יום הקבורה נחרט בזיכרונו והפך לאירוע מכונן. "בחיים לא אשכח את המראה של אבא שלי, של הדודים והזקנים של הכפר בוכים. פתחו את ארון הקבורה וזרקו אדמה על הפנים שלה ועל הבגדים שלה. כוהן הדת נשא תפילה ואז סגרו את הארון. הייתי ילד ולא הבנתי את המשמעות של לחזור לשם רק כשאתה מת. אני והחברים והחברות שלי החלטנו שאנחנו לא נחזור לשם רק בארונות מתים רק כדי להיקבר. נחזור כשאנחנו חיים ונושמים – וכך עשינו".

שאדיה סבית, דודתו של היית'ם, מסבירה שהקבורה באיקרית פתרה בעיה של ממש לתושבי הכפר. לא היו מקומות לקבורה לרוב תושבי איקרית, המתגוררים היום בראמה, בכפר יסיף ובחיפה. "אנחנו הרי פליטים", היא אומרת, "ואדמות בתי הקברות שייכות למשפחות המקוריות של התושבים. אנשים היו עושים לנו טובה ונותנים לנו קבר. אפילו במוות אנחנו פליטים".

שאדיה עצמה ערכה את טקס הטבילה של הילדים שלה באיקרית לפני עשר שנים, ובבוא היום הילדים שלה יתחתנו שם. "אני הדור השני לנכבה", היא מוסיפה. "ההורים שלנו, שחוו את הכיבוש, ההרס והפליטוּת, פחדו מישראל. הם גידלו אותנו לפחד, החדירו לנו את הפחד, הורישו לנו אותו. כשהלכתי לאוניברסיטה, כל הזמן ישבו עלי והטיפו לי לא להתערב בפוליטיקה, אחרת לא אמצא עבודה. הדור השלישי לנכבה הוא דור יותר אמיץ, שלא מפחד, דור יותר משכיל ומלומד ומתייחס לישראלים בגובה העיניים".

היית'ם מחזק את האמירה של שאדיה. "אנחנו לא מפחדים", הוא אומר. "יש לנו זכות לחזור לכפר שלנו ויש זכות לכל פליט לחזור למקום שממנו בא. אף אחד לא מבין מה זה להיעקר מאדמתך, להיות תלוי באוויר, לחכות לטובות של אחרים, שיתנו לך לגור ולהיקבר. מי שאיננו פליט או לא בא ממשפחה של פליטים לא מבין את זה. זה כמו צלקת שאף פעם לא מגלידה. לא נרפאים מאהבת המקום ומהתקווה לחזור אליו. אני הראשון שאבנה בית באיקרית ברגע שהעניין המשפטי יוסדר".

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"אין ילד בשכונה בלי טראומה מהחודשיים האחרונים". ילד בעיסאוויה (יובל אברהם)

ביום משחקים ביהודים נגד ערבים, בלילה באים החיילים. קיץ בעיסאוויה

ילדי עיסאוויה מבלים את חופשת הקיץ שלהם בתוך שכונה שהפכה לזירת מלחמה. בין רימוני ההלם והגז הם רואים את האבות והאחים שלהם נעצרים ומושפלים יום יום. "אין ילד בשכונה בלי טראומה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf