שרפו את כיתה א': בביה"ס הדו לשוני נאבקים על השותפות

זו לא הפעם הראשונה בה בית הספר הדו לשוני בירושלים מותקף, אך זוהי החמורה ביותר. בוקר אחרי שכיתה הוצתה תלמידים, הורים ותומכים התכנסו יחד כדי להצהיר על מחויבות להמשך הדרך המשותפת. ויש גם מסר לניר ברקת

מאת:
השאירו תגובה
א א א

התזמון לא היה יכול להיות יותר "מושלם": בעוד בתי ואני עומדות במוצאי שבת בהפגנה נגד חוק הלאום מול בית ראש הממשלה, אני מקבלת הודעה על הצתה בבית הספר הדו לשוני. פה אנחנו מוחות נגד הפירומניה המדינית, ושם כבר יש מי שמתרגם את זה לבנזין ולגפרורים. הפעם, האש הזו התלקחה ממש בתוך הבית.

ריח השריפה עדיין נוכח מאוד בחניה הסמוכה לבית הספר. לאט לאט מתחילים הורים, מורים, תלמידים ובוגרים להגיע. איש לא ממהר להיכנס פנימה, כאילו חוששים לפגוש את מה שמצפה שם, ובינתיים עוד מנסים לברר מה בדיוק קרה ומה היקף הנזק. "כיתה א' 1 נשרפה כליל", אומר מישהו, "ו-א' השניה ניזוקה קשה גם". הדם אוזל לנו מהפנים. שרפו את כיתות א'? את הכיתות שבהן ילדים כתבו באותיות הראשונות של חייהם "אהבה, ידידות, כבוד"?

> איך הפך כתב ערוץ 1 את ביה"ס הדו-לשוני לתא תומך טרור

כיתה א' שנשרפה בביה"ס הדו לשוני בירושלים (אקטיבסטילס)

כיתה א' שנשרפה בביה"ס הדו לשוני בירושלים (אקטיבסטילס)

מאוחר יותר נלמד שהמציתים ערמו את כל הספרים שמצאו בחדר ושרפו. התמונה קשה מכדי לדמיין אותה אפילו, ואני קצת שמחה על כך שכוחות הכיבוי והמשטרה סגרו את הכניסה לכיתות השרופות ולא מאפשרים להיכנס. מי יכול להוציא תמונה כזו מראשו, כיתה א' שרופה.

בתוך פחות משעה בית הספר כבר הומה. בין השוטרים, לכבאים, לאנשי מנח"י ופונקציונרים אחרים אנחנו פוגשים זה את זה: הורים, תלמידים, צוות בית הספר. ההלם ניכר היטב על פני כולם.

היסטוריה של אחדות והתנכלות

אני מזהה בוגרת של בית הספר שסיימה בשנה שעברה י"ב וגרה בקצה השני של העיר, ושואלת אותה מה היא עושה פה. "מאז המלחמה בעזה וכל מה שקורה בירושלים בתקופה האחרונה, אני מרגישה שאני מאבדת תקווה. הרגשתי שכל מה שנבנה כאן במשך 12 שנה נהרס תוך חודשים. ובכל זאת, ברגע ששמעתי שבית הספר נשרף, ישר זינקתי ובאתי. זה כנראה משהו שלא באמת משתנה. זה בית. גדלתי פה. הורסים לי את הבית. אנחנו רבים על האדמה, אבל זאת האדמה שלי. בית הספר הזה הוא האדמה שלי".

זר לא יוכל להבין זאת, את תחושת השייכות העמוקה. ככה זה תמיד עובד אצלנו: כשקשה, אנחנו רוצים להיות ביחד. כמו במהלך המלחמה, כאשר צעדנו כל שבוע מאות אנשים בטיילת המסילה, גם כי היה לנו חשוב להנכיח קול שפוי במרחב הירושלמי, אבל גם כי פשוט רצינו להיות ביחד. וגם עכשיו, תחושת חוסר האונים מתנערת מעלינו כמו מאליה ואנחנו נכנסים להלך רוח של פעולה: מכשירים כיתות חלופיות לאלה שנשרפו, מכינים שלטים צבעוניים שיקבלו את פני ילדי כיתות א' מחר בבוקר, תולים שלטים במסדרונות, מנקים, מסדרים. בית.

> אחרי האחווה בביה"ס הדו-לשוני, ילדיי חוזרים למצור בעיסאוויה

כיתות א' אוהבים אתכם. מתארגנים לקבל את פני התלמידים בבוקר.

כיתות א' אוהבים אתכם. מתארגנים לקבל את פני התלמידים בבוקר.

ביחד יותר חזקים. הדו לשוני. (אורלי נוי)

ביחד יותר חזקים. הדו לשוני. (אורלי נוי)

תוך כדי עבודה, אנחנו נזכרים באפיזודות מהיסטוריית ההתנכלויות לבית הספר: הפעם ההיא כשנכנסו לכיתות הנמוכות ומרחו בדבק את כל המגירות שנשאו שמות של ילדים ערבים; או כשבמבנה הקודם בו שכן בית הספר השחילו ניירות בוערים מתחת לדלתות במחווה סמלית של הצתה. כל סיסמת נאצה עילגת שרוססה על הקירות שלנו במשך השנים חולפת בזיכרון.

ובכל זאת, אנחנו מבינים שהפעם זה שונה. הקטנים שמסתובבים צמודים להורים נראים מודאגים במיוחד. "נדיה, יש מחר לימודים?" שואלת תלמידה צעירה מאוד את המנהלת השותפה. "בטח שיש!" עונה לה נדיה בחיוך גדול ובוטח. "לא רק שלומדים, גם צריכים להכין את כל שיעורי הבית!"

בינתיים מתחילות להגיע הודעות הגינוי והתמיכה, ומתארגנות גם משמרות תמיכה שונות בבית הספר למחרת היום. אנחנו מתפזרים בידיעה שניפגש כאן שוב בתוך כמה שעות.

לא חזרה לשגרה

הבוקר, בוקר יום ראשון, הבנו, מוטב להקדים ולהגיע לבית הספר מפאת ההמולה שודאי תמתין לנו בשער. ואכן, גדודים של כתבים וצלמים צבאו על רחבת הכניסה. בית ספר שרוף זה אייטם לוהט, מסתבר. הצלחנו להשחיל את הילדים אך בקושי אל תוך בית הספר, וחיכינו בחוץ לתומכים שידענו שאמורים להגיע. מישהו אמר שזה מרגיש כמו שבעה, מארחים-אבלים שכמונו, ממתינים למנחמים שיבואו.

ובאו. המון באו. באו חברי תג מאיר הנפלאים, ובאו תלמידים מהרטמן ומקדמה ומבתי ספר אחרים בעיר, ובאו חברי המעגלים הקהילתיים הרחבים יותר, ובעיקר באו הרבה נשים וגברים שבחרו לבלות את הבוקר הזה איתנו, בסולידריות.

רגע מרגש במיוחד היה כאשר הבחנו בקבוצה גדולה של נערות ונערים מתקדמים לעברנו בשירה רמה, ואחרי שהאינסטינקטים למודי הניסיון שלנו גרמו לנו להתכווץ רגע בחשש, ככל שהתקרבו אלינו הצלחנו לשמוע מה הם שרים: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". מסתבר שבית ספר "קשת" השכן השבית את לימודיו כדי לאפשר לתלמידיו לבוא ולהביע בנו תמיכה. קשה לתאר כמה מרגש זה היה.

> משמרת תמיכה בתלמידי הדו לשוני בעקבות ההצתה

תלמידי בי"ס קדמה בסולידריות עם הדו לשוני.

תלמידי בי"ס קדמה בסולידריות עם הדו לשוני.

ובאו, כמובן, גם פוליטיקאים: חברי הכנסת נחמן שי ואראל מרגלית ומיקי רוזנטל, ושרת המשפטים ציפי לבני, ובא גם ראש העירייה ניר ברקת, שגינה את הפשע וקרא להחזיר את השגרה על כנה.

אני מעריכה את ביקורו של ברקת בבית הספר. בלי צינות. אני חושבת שזה היה נכון ומתבקש. בזמנו, בהפגנות השבועיות בשיח' ג'ראח, היינו קוראים "אין קדושה בעיר כבושה", ואני רוצה לומר היום לברקת: אין גם שגרה בעיר כבושה. כי שגרה של כיבוש ואלימות היא שגרה רעה.

ואתה יכול לגנות את האלימות כלפי בית הספר עד מחר, אבל כאשר כארבעים אחוזים מהתושבים בתחום אחריותך חיים באזור מלחמה יום-יומית, אין בזה כל שגרה. כששגרת החיים של למעלה מ-350 אלף איש בעיר עליה אתה מופקד היא שגרה של גזל, של פשיטות משטרתיות אלימות, של כדורי גומי ומעצרים, של משאיות בואש שמתיזות על בתים ובתי ספר, זאת לא שגרה שאנחנו רוצים לאמץ.

כשתלמידים בבית הספר שלנו צריכים לצאת מהבית שעתיים לפני תחילת הלימודים כדי לעבור מרחק של עשרים דקות נסיעה כי הכפר שלהם חסום בבטונאדות, כשתלמידים שלנו נושמים בבתיהם את ריח הגז המדמיע בכל שבוע ומגיעים לבית הספר ממלחמה יומית, לא נצטרף לקריאה להחזרת השגרה.

השגרה בעיר שלך היא שגרה רעה, מר ברקת. קהילת בית הספר שלנו היא קהילה חזקה, חיונית ומלאת כוחות. אנחנו דורשים, כמובן, את ההגנה שמתפקידך לספק לתלמידינו נוכח האלימות הגוברת, אבל את השיקום אנחנו נעשה, כתמיד, בעצמנו, ונעשה אותו מתוך הכוח של העמדה המוסרית שלנו ומתוך הסולידריות האזרחית והקהילתית העמוקה שכוננו.

אנחנו נתגבר. אתה, מר ברקת, דאג לשלומה של העיר שנפלה בחלקך הזכות לנהל. ואם אתה זקוק להשראה מוסרית, ערכית וקהילתית שתנחה אותך בזאת, אתה תמיד מוזמן לבקר בבית הספר הדו לשוני, בין בית צפאפא לפת. אנחנו ממשיכים כאן ביחד, בלי שנאה ופחד.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> צפו: המשטרה מצפה בית ספר במזרח ירושלים בנוזל מצחין כענישה קוקלטיבית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
בניגוד לקמפיין של נתניהו, מצע החינוך של כחול לבן משקף עמדה שמרנית וימנית. הרביעיה של גנץ (נועם רבקין פנטון / פלאש90)

בניגוד לקמפיין של נתניהו, מצע החינוך של כחול לבן משקף עמדה שמרנית וימנית. הרביעיה של גנץ (נועם רבקין פנטון / פלאש90)

הסירוב לעודה הוכיח: כחול לבן היא חלק מהדה-לגיטימיציה לערבים

סוללת הגנרלים והעיתונאי של כחול לבן מדקלמים כי הרשימה לא תוכל לשבת בקואליציה עם מי ש"לא מכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי". אלא שהטיעון הזה לא מחזיק מים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf