הדיבור הכפול של דני קושמרו על יהודי ארה"ב

מאת |

בכיר עיתונאי ערוץ 2 מצפה מיהודים אמריקאים ליחס מיוחד כלפי ישראל, אבל רק אם היחס הזה הוא חיובי. את הביקורתיים שבהם הוא מאשים בצביעות וקושר לאנטישמיות. כך נראית כתבה של שליח הסברה

דני קושמרו גילה את אמריקה. או יותר נכון, את היהודים האמריקאים. כלומר, את אלה בהם שמתנגדים למדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים ותומכים בחרם (מה לעשות, שם זה עדיין חוקי).

בכתבה שהכין לאולפן שישי השבוע סוקר קושמרו את "היהודים שעומדים מאחורי החרם" (כותרת שאחזור אליה עוד רגע), ועל הדרך זורק פנימה גם קצת עניינים אנטישמיים שלא קשורים (גם לזה אחזור, מבטיח). למה דווקא היהודים? כי קושמרו חושב שליהודים צריך להיות קשר מיוחד לישראל. הוא מראיין יהודים אוהדי-ישראל, הוא מזכיר את המימון והדומיננטיות של יהודים באוניברסיטת ניו יורק כעילה שבגללה יש לצפות שבאוניברסיטה דווקא יתמכו בישראל, ומדבר בנוסטלגיה על משפחת רוטשילד הידועה ב"נדבנות היהודית והשקעה בישראל".

אבל כשהקשר המיוחד של יהודים לישראל הופך לביקורת – שם יש לקושמרו בעיה. כשאליס רוטשילד, פעילה יהודייה נגד הכיבוש מבוסטון, לא רוצה לתרום לישראל כמו רוטשילדים אחרים אלא להחרים אותה ולבקר אותה – קושמרו מאשים אותה בצביעות בכך שהיא מתייחסת רק לישראל ולא למדינות אחרות.

כשרוטשילד אומרת שאכפת לה מישראל והיא מודאגת שהמדינה הולכת בכיוון הלא נכון קושמרו מזדעק: "את תגידי לנו מה הדרך הנכונה? את, מבוסטון הנינוחה, תאמרי לנו מה הדרך הנכונה?!" לא, כי מולטי-מיליארדר מלאס וגאס הנינוחה, שמממן את ראש הממשלה, את העיתון הנקרא בארץ ושורה ארוכה של פוליטיקאים אמריקאים, או אנשי איפא"ק מוושינגטון הנינוחה, שדואגים להמשך התמיכה של הממשל האמריקאי בישראל – זה בסדר הרי. שם היחס המיוחד לישראל הוא לגיטימי.

> למה לא מחרימים את איראן? על הצביעות של תנועת החרם

למה דווקא אנחנו?

ואפרופו תמיכה: קושמרו תוקף את רוטשילד ומזכיר את התמיכה האמריקאית במדינות אחרות. לטובת הצופים הכינו בערוץ 2 גם מפת אינפו-גרפיקה שמראה כמה ארה"ב משקיעה במדינות אחרות: 13 מיליארד בשנה לאפגניסטן, מיליארד וחצי למצרים, וחצי מיליארד לדרום סודן ולרשות. אבל יש משהו מוזר במפה הזאת: ישראל לא מוזכרת שם. למה? הרי קושמרו רוצה להשוות בין ישראל לבין המדינות האחרות האלה, להראות שכולנו נתמכים באותה מידה, ולכן הביקורת צריכה להיות שווה, לא?

אז זהו, שלא. במשך שנים ישראל הובילה את טבלת התמיכות הבינלאומיות של ארה"ב, ולפי נתוני הקונגרס קיבלה 55 אחוז מסך כל הסיוע האמריקאי בכל העולם (מהנתונים כאן לא ברור באיזה תקופה, אבל ברור שלאורך השנים מדובר ביותר מ-100 מיליארד דולר). ישראל כיום שנייה אך ורק לאפגניסטן בגובה הסיוע שהיא מקבלת מארה"ב, ונזכיר: מדובר בנתונים של 2014, שרק בסופה נגמרה (רשמית) המלחמה הארוכה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב – היא מלחמת אפגניסטן. ברור שהושקעו שם סכומי עתק שלא דומים לשום דבר אחר בעולם.

כלומר, ללא ספק מדובר בתמיכה חריגה בגודלה, שגם בלי הזווית היהודית נותנת בסיס רלוונטי לדיון מיוחד על ישראל בארה"ב. אבל קושמרו לא מספר לנו את כל זה, וכאמור – מעלים את המספרים לגבי ישראל, שאגב, לידע כללי, נמצאים רק בעלייה מאז שאובמה נכנס לבית הלבן.

זעקת השקופים

כתבתו של קושמרו מצטרפת לשורה ארוכה של כתבות בעיתונות הישראלית שכותרתן כמעט תמיד זהה: "היהודים / הישראלים שעומדים מאחורי החרם" (ודאי תופתעו לשמוע שקושמרו עצמו חתום על עוד כתבה כזאת, עם כותרת כמעט זהה, מלפני חמש שנים).

הבעיה העיקרית בכל הכתבות האלה היא שהן חוטאות בחטא הקדמון של התקשורת הישראלית: עיוורון כלפי הפלסטינים. כי מה לעשות, עד כמה שזה נשמע סקסי ודרמטי, לא ישראלים ולא יהודים אמריקאים "עומדים מאחורי החרם". מאחורי החרם עומדים פלסטינים. אותם אנשים שחיים תחת משטר צבאי ישראלי בגדה המערבית, תחת מצור ישראלי ומצרי בעזה, במחנות פליטים בעולם הערבי, או כתושבים או אזרחים שסובלים מאפליה שיטתית ורבת שנים בתוך ישראל עצמה. והחרם הוא לא סתם חרם, הוא כלי פוליטי להתנגדות למצב הזה, שממנו דני קושמרו מתעלם באלגנטיות לאורך כל הכתבה.

כמו שאמר לאחרונה עומר ברגותי, בראיון נדיר עמו שהתפרסם בעברית בשיחה מקומית, תנועת החרם, ה-BDS, היא תנועה פלסטינית, אבל כן – יש לה יותר ויותר תומכים יהודים. תומכים, לא יוזמים.

ואותם תומכים, למשל אלה מארגון "קול יהודי לשלום" (JVP) שמופעים בכתבה של קושמרו, אומרים בפירוש שדווקא הזהות והערכים היהודים שלהם הם שמניעים אותם לתמוך בצדק, בשוויון ובשלום. כפי שאפשר לראות בבירור מהראיונות איתם הם ממש לא "שונאי עצמם". הם גאים בעצמם.

אז מה פתאום קושמרו קושר אותם לאנטישמיות? במהלך הכתבה, תחת אתה כותרת שתלויה בראש המסך, מראיין קושמרו חוקר שמסביר על העלייה באנטישמיות בארצות הברית ועל סטודנטים יהודים שאסרו עליהם לשבת במועצות התלמידים בקמפוסים שונים.

זה המקום להגיד: בטח שיש אנטישמיות בארצות הברית. בטח שיש גם אנטישמים בקרב המבקרים את ישראל ובין הקוראים לחרם. יש בתנועה, כמו בכל תנועה כמעט, גם גזענים וגם טיפשים ובורים שחוטאים בתפיסת עולם רדודה ולא ביקורתית. האנטישמיות ראויה לכל גינוי (כמו שאמר, אגב, עומר ברגותי עצמו), ויש להוקיע אותה מתוך התנועה נגד הכיבוש. על זה אין ספק.

אבל איך היא קשורה לסיפור של יהודים אמריקאים, משכילים, נהירים, ידענים, חלקם חיו בישראל, שתומכים בחרם? הם עצמם מונעים מסטודנטים יהודים לשבת במועצות תלמידים? ברור שלא. אז איך זה קשור לכתבה? לדני קושמרו הפתרונים.

> לאנטישמיות אין מקום במאבק על פלסטין

דני קושמרו ואליס רוטשילד (צילום מסך: אולפן שישי, חדשות 2)

דני קושמרו ואליס רוטשילד (צילום מסך: אולפן שישי, חדשות 2)

עיתונאות בכאילו

והערה אחרונה על עיתונות, שבעצם מסכמת את כל הסיפור פה. באחד מהרגעים הדרמטיים בכתבה, רגע לפני הסוף, מדבר קושמרו עם אותה אליס רוטשילד, שמספרת שהיא ביקרה בעזה אחרי המלחמה ונחרדה מהחורבן שמצאה שם. מבחינה עיתונאית, זה רגע מיוחד. כמה כבר יוצא למגיש הבכיר ביותר במדינה להפגש עם אנשים שהיו בתוך עזה? כמה הזדמנויות יש לו לשמוע מה קרה במלחמה לפני שנה מנקודת המבט של מי שראה את הרצועה מבפנים?

הרי ערוץ 2 עצמו כמעט ולא הראה מה קורה בעזה במלחמה, עד כדי כך שבמשרד ראש הממשלה נאלצו להתקשר לחברת החדשות ולבקש מהם שיראו קצת יותר תמונות מעזה כדי שבישראל יידעו שיש מלחמה בכלל.

אבל קושמרו זורק את הרגע הזה לפח. הוא לא מנסה לשמוע מהמרואיינת שלו מה היא ראתה בעזה ואיך זה השפיע עליה. הוא ממהר לתקוף, להבהיר ש"אנחנו" בכלל לא רצינו את המלחמה, וכמיטב הדוברים – לא מתעכב לרגע על האפשרות שהייתה להמנע מהמלחמה, או לצמצם את היקף ההרג והחורבן החריג שקרה שם. הצילומים שמופיעים על המסך בזמן שרוטשילד מדברת על החורבן של עזה הם צילומים של שיגורי קסאמים, כאילו זו האילוסטרציה היחידה שיכולה להיות למלחמה.

כשרוטשילד אומרת לו שחלקים בחמאס הביעו נכונות להסכם עם ישראל בגבולות 67', הוא מעוות את פרצופו בבוז ניכר, כאילו מדובר במטורפת שנחתה מהירח, וכאילו הוא מעולם לא שמע על הצעות כאלה מצד חמאס (וכאלה, וכאלה, וכאלה, וכאלה. אני יכול להמשיך).

קושמרו מדבר על המדיניות של ממשלות ישראל ב"אנחנו". הוא אומר "את מחרימה אותי", למרות שהיא ממש לא מחרימה אותו, אלא נפגשת לדבר איתו ולנסות להסביר. אין פה ראיון עיתונאי. יש פה שליח הסברה של המדינה שמתעמת בשם המדינה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> "אנחנו הופכים למיינסטרים": ראיון עם עומר ברגותי, ממנהיגי תנועת החרם

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

חגי מטר הוא עיתונאי ופעיל פוליטי-חברתי.

אחרי שלוש שנים כאחד מעורכי "שיחה מקומית", כיום חגי משמש כמנכ"ל עמותת "972 – לקידום עיתונאות אזרחית", שהיא המו"ל במשותף של "שיחה מקומית" יחד עם ארגון ג'אסט ויז'ן. זה הבלוג שלו באנגלית במגזין 972+.

חגי הוא גם חבר מזכירות ארגון העיתונאים, חובב חתולים, תה ובישול טבעוני וחותר בירקון. נשוי לאורטל האהובה.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf