הדיון סביב החוק הפולני: כמו חתול התוקף את בבואתו במראה

כישראלי שחי בפולין אני עומד שוב ושוב על הפער בין הנרטיבים ההיסטוריים של שתי המדינות סביב השואה. החוק הפולני גרר את ישראל ופולין למלחמת בוץ, אך בפועל הוא חושף עד כמה המנגנונים התודעתיים של שתי החברות, הישראלית והפולנית, דומים במהותם

א א א

כותב אורח: עידו ליבן

זה היה ערב ואנחנו שוטטנו ברחובות ליסבון. נ., אשתי דהיום, ואני. הטיול הראשון שלנו יחד לחו"ל. ואיכשהו גרמתי לה לבכות.

אם רצינו או לא, נקודות המפגש של נתיבי ההיסטוריה של האומות שלנו תמיד היו בראש שלנו. לא משהו שניסינו להדחיק, אבל גם לא משהו שהעסיק אותנו יותר מדי. ככה זה, אני מניח, כשאחת מאיתנו פולניה ואחד ישראלי. אבל באותו ערב שנינו הופתענו ממה שידענו, ובעיקר ממה שלא, על הנראטיבים ההיסטוריים בכל אחת מהארצות שלנו.

בישראל תמיד חונכנו על זה שהפולנים היו חלק מובנה מהסיפור של השואה, סיפרתי לה. אנחנו לא רגילים לחשוב על פולנים כמי שהיו בצד הנכון של ההיסטוריה באותה תקופה אפלה. ישראלים רבים, בטח אלה שרק ביקרו בפולין במסגרת מסעות השואה בתיכון, רואים את פולין של היום דרך הפריזמה של השואה, אפילו לא של מלחמת העולם השנייה. נ. הייתה מוטרדת ממה ששמעה.

אולי לא הקשבתי כמו שצריך בבית הספר, אבל כשפגשתי את נ. ידעתי די מעט על הפרק הפולני של מלחמת העולם השנייה. לא זכרתי שום דבר על פולנים שנלחמו בגבורה בפולשים הנאצים, ובזמן שיאנוש קורצ’אק הוא שם מוכר בכל בית בישראל, השם יאן קרסקי איכשהו צלצל הרבה פחות מוכר. באותה מידה, בהחלט הכרתי את הסיפור של מרד גטו ורשה, אבל בתכלס לא ידעתי כלום על מרד ורשה שהתרחש בשנה שאחרי. נ. הייתה המומה. אפילו כעסה. ובהדרגה התחלנו לראות את התהום האדירה שפעורה בין גרסאות ההיסטוריה שגדלנו עליהן, הסיפורים שעיצבו את התפיסה הקולקטיבית שלנו את האחר.

בשלוש השנים האחרונות שבהן אנחנו גרים בפולין, יצא לפגוש את הפער הזה יותר מפעם אחת, ואנחנו עדיין לומדים איך להתמודד איתו. אני מניח שהפוסט הזה הוא חלק מהתהליך. אבל בינואר האחרון, שבע שנים בדיוק אחרי אותה שיחה בסמטאות ליסבון אלוכבר לא היינו רק נ. ואני, שני בני שלושים ומשהו שמהרהרים בשיעורי היסטוריה מהעבר. עכשיו אלה היו החברה הישראלית והחברה הפולנית  בהתגוששות בבוץ. וזה הלך ונעשה די מכוער.

כל מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה במהלך השואה הוקמו והופעלו על ידי נאצים גרמנים, לא פולנים. מצעד החיים במחנה אושוויץ (צילום: יוסי זליגר/פלאש90)

מאבק על נראטיבים של קורבנות  

מאז שאושר "החוק הפולני" (למעשה, התיקון לחוק המכון לזיכרון לאומי), נשפכו כבר אלפי מילים בניסיון לנתח את המשמעויות, השורשים וההשלכות האפשריות שלו. בעיני, עצם העובדה שאנשים מרגישים צורך בצנזורה רשמית – כולל עונש מאסר – לא מתיישבת עם הרעיון של חופש הביטוי בדמוקרטיה. יותר מזה, להפוך טעויות עובדתיות לעבירה פלילית זה בראש ובראשונה סימן לחולשה, אינדיקציה שכחברה אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם סילוף של האמת באופן מתורבת. אבל הגבלת הדיון סביב החוק הזה למשמעויות המעשיות והמשפטיות שלו מפספסת את הנקודה החשובה יותר: השיח הסוער שהתפתח – בארץ, בפולין ובין לבין – היה למעשה על האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת האחר.

בפועל, די מהר התברר שלא מדובר בפולמוס אקדמי. הדיון סביב החוק הפולני הוא במהותו מאבק על נראטיבים של קורבנוּת. בהקשר הרחב יותר, זו היתה מלחמת המילים בין שתי חברות שבהן לאומנות הופכת יותר ויותר למיינסטרים בשנים האחרונות, לא מעט בעידוד גלוי או סמוי של הממשלות וכוחות שמרניים אחרים.

כן, צריך לחזור על זה – כל מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה במהלך השואה הוקמו והופעלו על ידי נאצים גרמנים, לא פולנים. אני נוטה להאמין שעבור חלק מהישראלים הפרשה הזו היתה הפעם הראשונה ללמוד שלמעשה, המדינה הפולנית אפילו לא הייתה קיימת במהלך מלחמת העולם השניה. למעט כמה חריגים, כל המחנות האלה היו ממוקמים בשטח פולין הכבושה.

חשוב גם לציין ששלושה מיליון פולנים לא-יהודים נרצחו על ידי הנאצים בצד יהודים מפולין ומרחבי אירופה. וזה מן הסתם הרבה יותר מאשר מספר הפולנים שסייעו לנאצים או רצחו יהודים בעצמם. אבל יש מספיק ראיות שגם זה קרה. במילים אחרות, פולנים נוצרים שתקפו יהודים היו כנראה מעטים, באותה מידה שפולנים נוצרים שהעזו להציל יהודים היו מעטים. לא אלה ולא אלה היו במיינסטרים.

בסופו של יום, החוק הזה, שהמטרה המוצהרת שלו הייתה להגן על שמה הטוב של פולין, חשף למעשה צד מכוער במיוחד בחברה הפולנית של ימינו. ומי כמונו ישראלים מכירים את אפקט הבומרנג של דיפלומטיה ציבורית לאומנית.

אבל הנקודה היא שהחברה הפולנית של היום חזקה מספיק כדי להיות מסוגלת להתמודד עם הפרק הזה בהיסטוריה שלה באופן אמיתי וכנה. המטרה לא אמורה להיות לקחת אחריות קולקטיבית, ובטח שלא על ידי הדורות המאוחרים יותר, אלא להזכיר ולהעלות מחדש את הערכים שעליהן מושתתות החברות שלנו. כי עד שלא נכיר בכך שהאירועים המזוויעים האלה אכן התרחשו, אפילו אחרי שהמלחמה הסתיימה, אין לנו דרך להבטיח שהם לא יחזרו על עצמם. וזה אקטואלי במיוחד כששנאת הזרים, ובפרט האיסלמופוביה, מרימה את ראשה בפולין, ברחבי אירופה וגם בישראל.

וזה עניין בוער מפני ששנאת זרים ניזונה מהתקבעות על נראטיבים של קורבנות מתוך מטרה לפצל אותנו. ונראטיבים כאלה, כמו סוג הפוליטיקה שהם מולידים, מתאפשרים כשהרוב הדומם מזלזל בהם כמשהו שולי, או לאט לאט מקבל אותם.

ברור לי שלממשלה הפולנית אין יותר מדי עניין בחשבון נפש כזה או אחר. להשקפתם, זה לא שהם טועים, זה פשוט שהאחרים לא מבינים את העמדה שלהם. המושג "מחנות מוות פולניים" הוא מן הסתם פוגעני כלפי האומה הפולנית כולה. אבל נדמה לי שבהקשר של השואה, כבר הרבה זמן שלפולנים – לפולנים נוצרים, הכוונה – יש תחושה של קורבן סוג ב’, ודאי בהשוואה לבני ארצם היהודים. אולי קנאת אחים. אי אפשר להכחיש את העובדה, כפי שכתב הבלוגר יוסי גורביץ, שבמלחמת העולם השנייה נכתשה פולין על ידי הסובייטים הרוסים והגרמנים הנאצים, ביחד ולחוד. ולכן לא קשה להבין, כפי שהוא מוסיף, איך "אומה שדמה נשפך כמים … תתרעם על כך שמיוחסים לה פשעים שלא בוצעו [על ידה]”.

אלא שבשנים האחרונות בפולין, הממשלה של מפלגת "חוק וצדק" מובילה מהלך של רביזיוניזם היסטורי אגרסיבי ברוח הפופוליזם הלאומני שכל כך מאפיין אותה. הנראטיב הקורבני הלעומתי שהיא מקדמת הפך לעקרון מכונן בפוליטיקה הפולנית, ובמיוחד ביחסי החוץ של פולין. הדיון שמתנהל בחודשים האחרונים בפולין סביב הכוונה לתבוע פיצויים מגרמניה, בדומה להסכם השילומים בין גרמניה וישראל מ-1952, הוא דוגמה אחת.

ברור שלממשלה הפולנית אין יותר מדי עניין בחשבון נפש כזה או אחר. סגן שגריר פולין בישראל יוצא מפגישה במשרד החוץ בעקבות אישור החוק הפולני (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

כן, החוק בעייתי. לא, הוא לא הכחשת שואה

נראה שההתפרצות של הוויכוח הזה, ובעיקר האופן שבו הוא נוהל על ידי פוליטיקאים בשתי המדינות, אוורר דעות קדומות חשוכות וסטיגמות מגונות שכנראה היו קיימות בקרב חלקים די רחבים בציבור בשתי המדינות.

בפולין, החוק הזה עורר דיון על התפקיד של פולנים במסגרת השואה. אבל זו לא הפעם הראשונה שהנושא הזה עולה. סרטים כמו "אחרי הקציר” של ולדיסלב פשיקובסקי מ-2012, זוכה האוסקר "אידה" של פאבל פאבליקובסקי או מחזות תיאטרון כמו "הכיתה שלנו" של תדאוש סוובודז’יאנק היו ניסיונות חשובים ונועזים לעסוק בסוגיה הקשה הזה. אבל כנראה ש"חוק מחנות המוות הפולנים" הצליח יותר, אולי מפני שהוא עורר דיון בינלאומי.

במקביל, זה היה מתסכל במיוחד, וצפוי עד ייאוש, לראות את התגובות האוטומטיות של פוליטיקאים, עיתונאים ופרשנים בישראל. אני בהחלט שותף לדעה שהמחוקקים הפולנים היו צריכים לדחות את החוק הזה, אבל לכנות את המהלך הזה הכחשת שואה זו פשוט רדיפת סנסציות עצלנית שגם מבוססת על בורות וגם מנציחה אותה. גזענות נעשית יותר ויותר שכיחה בפולין, והדוגמה הפוליטית המובהקת ביותר היא הסירוב העקבי של הממשלה הפולנית לקבל מבקשי מקלט מהמזרח התיכון. אבל החוק המסוים הזה לא מתכחש לכך שבוצעו פשעים כלפי יהודים.

בסופו של יום, החוק הזה, שהמטרה המוצהרת שלו הייתה להגן על שמה הטוב של פולין, חשף למעשה צד מכוער במיוחד בחברה הפולנית של ימינו. ומי כמונו ישראלים מכירים את אפקט הבומרנג של דיפלומטיה ציבורית לאומנית. כבר שנים שהממשלה שלנו מפמפמת את מכונת ההסברה ללא היכר כדי להדוף את הקלושה שבביקורות על הכיבוש הישראלי בשטחים. וכמו בישראל גם בפולין, מאמצי שיפוץ התדמית בחו"ל הם חלק מובנה מהניסיון למרק את המצפון בבית. אבל, כמו שלפחות חלק מהפולנים מתחילים עכשיו להבין, אין גורו יח"צנות בעולם שיכול לגרום למדיניות שהיא באופן כל כך מעוותת ובלתי מוסרית להיראות טוב. לכל היותר יש תירוצים.

כמו חתול שתוקף את המראה

כישראלי שבילה את שלוש השנים האחרונות בפולין, פרשת החוק הפולני היא רק ההמחשה העדכנית לכמה שתי החברות האלו כל כך דומות. איפשהו זה היה כמו להסתכל על חתול שתוקף את הבבואה שלו במראה. לא בגלל שישראלים ופולנים הם זהים, אלא כי רק לעתים רחוקות יחסית יוצא לשתי החברות האלו לפגוש זו את זו, וכשזה קורה, במקום לזהות את הדמיון הן רואות אויב.

אבל זה גם המקום שבו אני מאמין נמצאת הזדמנות אדירה לסולידריות ושיתוף פעולה, כאלה שנובעים מחוויה משותפת (הרבה מעבר למלחמת העולם השנייה) וגם הרבה יותר מאפיינים משותפים ממה שרוב הישראלים והפולנים אפילו מכירים בהם. אולי מקום אחד להתחיל בו זה בלדבר זה עם זה. גם בפולין וגם בישראל, התקשורת היתה גורם מרכזי שאפשר את חילופי הדברים סביב החוק הפולני, אבל הסערה הזו התפתחה בתוך כל אחת מהמדינות בנפרד. בשבילי, לעומת זאת, התובנות הכי מעוררות מחשבה, הדיונים הכי חשובים, צצו בשיחות שלנו עם חברים ובני משפחה ישראלים ופולנים.

קרוב לוודאי שהפרשה הזו תחזק דעות קדומות בקרב שני העמים, אבל היא יכולה גם להיות נקודת מפנה חיובית ביחסים שבין פולנים וישראלים, ובמידה מסוימת גם ביחס למקום של זיכרון השואה במציאות העכשווית בשתי חברות שנושאות את הצלקות האלו עד היום.

עידו ליבן הוא פעיל סביבה ועיתונאי לשעבר.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מנכ"ל בצלם חגי אלעד (צילום: גארי ביצ'י)

מנכ"ל בצלם חגי אלעד (צילום: גארי ביצ'י)

למה אני הולך לדבר במועצת הביטחון של האו"ם

הפרת זכויות אדם היא עניין אוניברסאלי, ולכיבוש צריך להתנגד גם בניו יורק ולא רק בח'אן אל אחמר. לקראת נאומו ביום חמישי הקרוב (17:00 שעון ישראל), חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, כותב על מה ולמה הוא נוסע לדבר באו"ם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf