הדמיון הפוליטי הדרוש מצוי דווקא בכאוס של ירושלים

המוכר בשוק מחנה יהודה הציע לי,  עם דובדבנים אדומים, גם וילה בשכונה "מול פני הים" בחוף עזה ב-200,000 שקל, וגם ענה במקומי: "לא מאמין לך שלא תקחי". מה שהדהים אותי בהצעה המסויטת הזו הוא עד כמה הדמיון הפוליטי שמאחוריה היה מוחשי ומפורט. המחשבה על כך חלפה שוב במוחי כמה ימים מאוחר יותר, ערב ה-5 ביוני, יום כיבוש (לאחרים "איחוד") ירושלים, כאשר שלוש מדינות אירופאיות, נורבגיה, אירלנד וספרד, הודיעו על הכרתן במדינה פלסטינית. בישראל, הודעות אלה התקבלו כמעט מקיר לקיר כאיום קולוסאלי.

מילא נתניהו, שכבר הוכיח שהוא מוכן לסכן נכס אסטרטגי כהסכם אזורי שבמרכזו נורמליזציה עם סעודיה ובלבד שלא ייתפס כתומך, אפילו במס שפתיים, בפתרון שתי המדינות. אבל מדוע גורמים רבים בתקשורת ובציבוריות הישראלית, שהביעו לא פעם את תמיכתם בפתרון שתי המדינות, התיישרו באופן אוטומטי עם מסרים אלה?

הרי ראוי היה שלפחות ידונו במהלכים אלה באופן מושכל, גם אם לא יחבקו אותם. התגובות האוטומטיות מעידות עד כמה שיח שתי המדינות הפך לאמורפי. מנופפים בו בהיעדר אלטרנטיבה אחרת, אבל לאחר יותר מעשרים שנה של דה-לגיטימציה והכחשה, הדמיון והתעוזה הנדרשים לו והמחויבות המשתמעת מהם חסומים במידה רבה.

קרוב לוודאי שאין דבר קשה יותר בזמן הזה מלדמיין עתיד אחר על בסיס של הסכמה והדדיות, אבל שינוי מיטיב לא יתרחש בדרך אחרת.  יחד עם הקריסה הגדולה של 7 באוקטובר, קרסו גם כל התפיסות החד צדדיות: מניהול, צמצום והכרעת הסכסוך ועד להיפרדות חד צדדית בחסות גדרות משוכללות.

שיח מחודש של פתרון שתי המדינות צריך להיות רלוונטי לחיים של אנשים ולחרדות המלוות אותם, ולהבטיח שיפור ממשי במציאות חייהם. עליו להכיר בעוולות הכיבוש מצד אחד’ ובתלות ההדדית בין שני העמים החולקים כברת ארץ משותפת מצד שני. הוא צריך להכיל – בנוסף למרכיבים של נפרדות והגדרה עצמית – גם היבטים של שיתוף, שוויון ושגשוג הדדיים ותמיכה אזרחית רחבה.

התפיסה הזו אינה אוטופית. היא תהייה רצופה קשיים ומהמורות, ולא יחסרו מי שינצלו כל הזדמנות להכשיל אותה. אבל היא גם אינה מרחפת בחלל. איים שלה מצויים גם בתוך המציאות הכאוטית הנוכחית בערים המעורבות בתוך ישראל, שלא בערו במשך כל התקופה האחרונה למרות ניסיונות בלתי פוסקים להצית אותן. והיא נוכחת גם בליבת הסכסוך – ירושלים.

ירושלים רחוקה מלהציע אוטופיה, כפי שתעיד גם שיחתי עם המוכר בשוק. אבל היא מקום שמתנקזים אליו כל המרכיבים של הסכסוך ומתרחש בו מפגש יומיומי, גם אם תחת כיבוש ואפליה עמוקה, בין ישראלים ופלסטינים.

חוזקם של חיי היומיום המשותפים ניכר גם במהירות היחסית, שבה הם חזרו לתפקד לאחר 7 באוקטובר: שוק העבודה, בתי החולים, הקמפוסים, הרכבת הקלה, אזורי הפנאי והמסחר, וכן, גם השווקים. המציאות הזו שיקמה בהדרגה, לפחות חלקית, את תחושת הביטחון.

זה לא קרה ללא קשיים וצרימות, שלא לדבר על הסתה והתעמרות בלתי פוסקות מלמעלה. אבל חברה אזרחית פעילה ותושבים משני הצדדים מנעו הידרדרות בלתי נשלטת, שיתפו פעולה במתן מענה לצרכים נדרשים והצליחו ברוב המקרים לשמור על הקהילות ועל שגרת החיים. פעילים כאלה הם גם אלה המתייצבים בכול שנה ביום ירושלים נגד מופע השנאה הקרוי מצעד הדגלים וכנגד תופעות רבות אחרות של אלימות והסתה. בכל סבבי המשא ומתן הקודמים ניסו לדחות את סוגיית ירושלים לעתיד בלתי ידוע. עכשיו הוא הזמן לחשוב ירושלים.

הדמיון הפוליטי של מתווה עכשווי לפתרון שתי המדינות לא נמצא מסביב לשולחנות המפות של גנרלים. הוא נמצא במציאות הכאוטית של ירושלים, במקום שבו סוגיות של ריבונות, סמכויות ומקומות קדושים מתערבבות עם מציאות דו-לאומית סבוכה ומורכבת בחיי היומיום. זה המקום המאתגר והפורה כאחד להתחיל לדמיין ממנו פתרון מכיל המבוסס על סיום הכיבוש, שתי מדינות המתקיימות מתוך תלות הדדית ושיתוף ותמיכה בינלאומית רחבה, תפיסת ביטחון ריאלית ומכלילה, ושתי בירות בעיר פתוחה, מגוונת ותוססת.

הכותבת היא מנכ"לית עמותת עיר עמים