ההרג בעזה מוכיח: האפרטהייד החליף את הכיבוש

הממשלה הנוכחית נחושה להחיל את הריבונות הישראלית מהים לירדן. בדרך ליעד הזה, היא מחלקת את השטחים הפלסטינים למובלעות, בעזה, בגדה ואולי עוד מעט בתוך ישראל. הדרך להיאבק הוא לוותר על חלום ההפרדה ולדרוש חיים משותפים

א א א

הריגתם של כשישים מפגינים על ידי חיילי הצבא ופציעתם של כ-2000 אחרים בפעולות הדיכוי של הפלסטינים במכלאת עזה בתחילת השבוע מבשרת רעות. ההתנהלות הישראלית כיום פרועה מאי פעם כיאה למבנה מחשבתי שלא סופר את קורבנותיו ומוכן להעליל עליהם עלילות. ההתנשאות והחגיגות למראה מספר הקורבנות העולה היו סצנות מעוררןת חלחלה וכלימה.

מדינה לא מחליטה יום אחד שהיא מוותרת על הדמוקרטיה והופכת למדינת אפרטהייד. מדובר בתהליך, ודומני שישראל נמצאת בעיצומו. בקרוב היא תתעורר ותגלה שהיא הפכה למדינה חסרת חמלה ובושה וכי השלטון בה לא בוחל בשום אמצעי כדי לשמר עליונות גזעית של היהודים ולהכניע את הפלסטינים ולרמוס את כבודם. מהלך כזה הוא מחויב המציאות ככל שישראל הרשמית נחושה להחיל את הריבונות הישראלית בכל השטח של פלסטין ההיסטורית בין הים לנהר, מקום יש בו שוויון דמוגרפי בין שני העמים.

היות והדברים לא קורים ביום בהיר אחד אלא בתהליך מתמשך, ניתן להגיד שרצח שישים מפגינים ביום אחד בעזה הוא לא רק תוצר של הכיבוש ועוולותיו, אלא תוצאה ישירה של הפיכת רצועת עזה – שם יפה לכשעצמו – למכלאה, למעין גטו של שני מיליון פלסטינים.

אם רק נחליף את הטרמינולוגיה ונדבר על הפלסטינים כ-"שחורים" ועל ה-"יהודים" כלבנים נוכל לראות את קווי הדמיון בין ישראל 2018 לבין משטר האפרטהייד בדרום אפריקה של אחרי שנת 1960. אז, ב-21 במרץ 1960, התעמתו כוחות משטרה חמושים עם מפגינים שחורים שהפגינו מחוץ לתחנת המשטרה המקומית. 69 מפגינים נהרגו ורבים אחרים נפצעו במה שנזכר מאז כ"טבח שארפוויל".

מפגינים בעזה מול הצלפים הישראלים מעבר לגדר. עזה הפכה רשמית למכלאה (צילום: עבד רחים ח'טיב/פלש90)

מפגינים בעזה מול הצלפים הישראלים מעבר לגדר. עזה הפכה רשמית למכלאה (צילום: עבד רחים ח'טיב/פלש90)

הַמְשָגָה של המצב הנוכחי אצלנו, באופן דומה, תסייע הן לפלסטינים להיערך בהתאם והן לישראלים שיצטרכו, במקודם או במאוחר, להכיר את הפרצוף החדש שלהם במראה. אם הנחת העבודה היא שזהו אפרטהייד, ויש סממנים בשטח שזה אכן כך (כבישים ליהודים בלבד, גדר הפרדה, עוצר שמוטל על אוכלוסיה שלמה, הגבלת חופש התנועה, תושבים משלמי מיסים ללא זכות בחירה בירושלים המזרחית, ועוד) – אזי כל המאבק צריך ללבוש צורות אחרות כדי לחסוך בחיי אדם וכדי לחולל שינוי.

שיח האפרטהייד יסייע לפלסטינים להיגמל מהחלום המתוק על סיום הכיבוש, משום שאיננו מדברים עוד על כיבוש – שההנחה הבסיסית ביסודו שהוא זמני – שבסופו תבוא הגאולה לפלסטינים. הוא ישחרר את הפלסטינים בישראל ממחויבות פוליטית למערכת וידרבן אותם לעשות מעשים בהתאם. כך למשל, ניתן יהיה לחשוב ברצינות על פרישה מהשתתפות פוליטית או לחפש אחר אסטרטגיה אחרת של הימנעות על מנת להשפיע על שינוי המשטר.

העולם ידע לאורך ההיסטוריה לסבול כיבושים פה שם. הוא הצליח כמעט תמיד למצוא הצדקות לכל כיבוש, ולשכנע בנחיצותו בטענות של "הגנה עצמית". אבל הוא התגלה כרגיש יותר למשטר אפרטהייד, כך מלמד הניסיון של דרום אפריקה. העמים והמוסדות הבינלאומיים יתקשו לקבל ולעכל משטר אפרטהייד בישראל רבתי, בין הים לנהר. ניתן לקוות שגם חלקים רחבים בציבוריות הישראלית יתנגדו למצב זה. ישראלים רבים יאלצו אז לבחור בין לקיחת חלק פעל בקיומו של משטר אפרטהייד אלים שכזה, לבין הצטרפות למאבק במשטר.

הממשלה השולטת בישראל, המחוברת בטבורה לאוונגליסטים בארה"ב ובמדינות אחרות כפי שהמחישו לנו הנואמים בטקס פתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים השבוע, ששה לבטל את הקו הירוק. היא חותרת להקים מכלאות וגדרות סביב המובלעות של הפלסטינים כיאה למשטר אפרטהייד.

בישראל יש לא מעט כוחות המתנגדים לכיוון שאליו מושכת הממשלה. אבל אלו חייבים להיגמל מרעיון ההפרדה בין שני העמים על פי מורשת תכנית החלוקה משנת 1947 והסכמי אוסלו. לכן, המאבק הנכון הוא לא "היפרדות מהפלסטינים", כפי שהציעה מנהיגת מרצ הטרייה, תמר זנדברג בראיון המופץ ברשתות החברתיות, אלא החיים המשותפים המאורגנים באותו מרחב משותף על בסיס של צדק חלוקתי של המשאבים לרבות המשאב המדיני פוליטי קרי, הריבונות. הסדר כזה מחייב מחשבה יצירתית על מבנה מדיני מתאים. אפשר לחשוב על מדינה אחת דו לאומית, או יוזמות כמו שתי מדינות מולדת אחת.

עד אז, כפי שניתן ללמוד מהמהלכים של השבועות האחרונים, כנראה נחזה בהמשך מחזות הדיכוי, שכן אין משטר אפרטהייד שיכול להתקיים בלי מנה גדושה של עוולות, אלימות וקורבנות. ההפרדה שהתמסדה בגדה המערבית ובעזה תתבסס גם בתוך שטחי 48', וזה לא רק הדמיון הפרוע שלי שמוביל אותי לחזות את הקמתן של מכלאות דומות בטווח הנראה לעין גם בוואדי ערה ובואך נצרת.

שלטון האפרטהייד ינסה תמיד לשלוט ביד רמה, להכניע את המתנגדים, למנוע את פריצת גדרות המכלאה, או הגטו, יפיל קורבנות ויגרום לעוולות שיגבירו את הכעס, את תחושת הייאוש ואת הרצון לשקם את הכבוד הנרמס. ההתנגדות אליו, כמובן תיתקל באלימות של שומרי המצור, וכך הלאה. דיכוי והתנגדות, ושוב דיכוי עד כלות הנשמה.

או עד שיקום מנהיג בישראל שיחליט החלטה אמיצה וחד משמעית: "לא עוד אפרטהייד, הולכים לחיים משותפים".

מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני ועמית בפורום לחשיבה אזורית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מפגינים מול ביתו של איתמר דויטשר, מנכ"ל חברת הבנייה אלקטרה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מפגינים מול ביתו של איתמר דויטשר, מנכ"ל חברת הבנייה אלקטרה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

באים לקבלנים: מחאה מול מנכ"ל "אלקטרה" בשל מותם של פועלי בניין

בשבוע שעבר נהרגו שני פועלים באתר החברה בראש העין. מאז 2015 נהרגו באתרי "אלקטרה" תשעה בני אדם. הפעילים, שהפגינו מול ביתו של מנכ"ל החברה, דרשו ממנו לקחת אחריות: "דם על הידיים שלך"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf