ההתמכרות של ישראל לענישה קולקטיבית

ההחלטה להשהות את היתרי הכניסה ברמדאן ולהטיל סגר על יאטא בעקבות הירי בת"א לא נבעה ממחשבה אסטרטגית, אלא מתוך הרגל. כשהמדינה תופסת את כל הפלסטינים כעבריינים, ענישה קולקטיבית על פעולות יחידים נראית הגיונית

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: אמג'ד עיראקי

בהמשך החודש אמורה הייתה משפחה פלסטינית משכם לבקר קרובים המתגוררים בעיר ערבית בישראל, לכבוד הרמדאן. ההתרגשות היתה גבוהה במיוחד כי במהלך הביקור היו בני המשפחה אמורים ללכת בפעם הראשונה לראות את חוף הים ביפו, אשר בימים רגילים אינו נגיש להם כתושבי הגדה המערבית, למרות שהוא נמצא מרחק של שעה אחת בלבד ממקום מגוריהם. אבל ביום חמישי האחרון הודיעו להם שהביקור מבוטל, שאסור להם לנסוע, כי היתרי השהיה שלהם נשללו בעקבות האירוע בו ירו שני חמושים פלסטינים ב"שרונה" בתל אביב ברביעי בערב.

למשפחה הזו לא היה שום קשר למתקפה בתל אביב. אבל נראה שהממשלה חושבת אחרת, ושעות ספורות לאחר האירוע פורסם שהיא משהה את האישורים שניתנו ל-83 אלף פלסטינים מהגדה המערבית ומעזה, שקיוו לפגוש קרובי משפחה שמתגוררים רחוק, להעביר חופשה בערים בישראל ולהתפלל בירושלים בזמן חודש הרמדאן. באותו יום סגר הצבא לחלוטין את הכניסות ליאטא, עיר הולדתם של שני היורים, על 63 אלף תושביה, בעוד חיילים פושטים על בתים בחיפוש אחר משתפי פעולה עם השניים.

מבחינת ישראלים רבים התגובות החריפות האלו הן צעדי ביטחון הגיוניים: הן מגדילות את הסיכויים להשגת יעדים אופרטיביים, וההשלכות החמורות של פעולות אלו אמורות להוות דוגמא שתרתיע אחרים מלנקוט בהתקפות דומות.

אולם גישה זו היא בלתי חוקית באופן מתועב, ובלתי מוסרית, ובעיקר – פשוט לא עובדת. מזה עשורים ענישה קולקטיבית מהוה את התגובה העיקרית של ישראל לכל פעולה פלסטינית, מכל סוג. החל מהריסת בתי משפחות התוקפים ועד להטלת מצור על 1.7 מליון בני האדם שחיים ברצועת עזה. אולם כל הפעולות האלו של ישראל לא הצליחו להניא פלסטינים מלהתקומם ולהתנגד לכיבוש, באלימות או ללא אלימות. אם בכלל, הן רק מתדלקות את האנטגוניזם הפלסטיני, מזינות את מעגל האלימות ומעלות את הסבירות למתקפות אלימות נוספות.

> צפו בסרטון מחברון: צה"ל נגד אבטיח

חיילים בכניסה לחברון אוכפים את הסגר (יותם רונן / אקטיבסטילס)

חיילים אוכפים סגר. ארכיון (יותם רונן / אקטיבסטילס)

ההשפעות המזיקות של ענישה קולקטיבית ידועות היטב למקבלי החלטות ישראלים רבים. אבל חוסר הנכונות שלהם לתת מענה לתנאים שבאמת מתדלקים את האלימות הפלסטינית (וכפי שהצהיר השבוע ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, הכיבוש הוא הגורם העיקרי שלה) גורם להם לדבוק בדיוק באותה מדיניות דכאנית ישנה לה הם רגילים, בניסיון להכיל את הבעיה במקום לפתור אותה. ענישה קולקטיבית הופכת מאסטרטגיה שיש מאחוריה מחשבה להרגל ממכר שנועד לשכך את תחושת חוסר הבטחון של המנהיגים ושל הציבור הישראלי.

ישראלים רבים מסרבים להטיל ספק בשיטות אלו לא רק בגלל שהם מאמינים שהמדינה יודעת מה טוב בשביל הבטחון שלהם, אלא כי זה מתאים לאופן שבו הם תופסים את הפלסטינים, כאוכלוסיה עויינת ומלאה בשנאה אנטי-ישראלית ובאלימות, כבר מלידה. מבחינתם הבעיה היא לא הכיבוש או הצדדים שנתונים בסכסוך, הבעיה היא עם החברה, התרבות והפוליטיקה הפלסטינית כולה, מה שהופך את הענישה הקלקטיבית לגישה הרציונלית ביותר להתמודדות על הגורם ה"אמיתי" של הבעיה. על פי הגישה הזאת, בני המשפחה משכם, איתה פתחנו, לא כועסים עכשיו כי נשללו מהם הזכויות והחלומות שלהם, הם כועסים כי ככה חינכו אותם.

הקהילה הבינלאומית לא קונה את הטיעונים האלו. בעקבות הירי בתל אביב אמר נציב האו"ם לזכויות אדם כי "מדובר בצעד שעשוי להיחשב ענישה קולקטיבית אסורה ושרק יחמיר את תחושת חוסר הצדק והתסכול של הפלסטינים". שר החוץ הצרפתי אמר כי "הצעד הזה עלול להגביר את המתיחות ולהסלים את המצב". גם מחלקת המדינה האמריקאית הזהירה כי פעולות הצבא צריכות לקחת בחשבון  את ההשפעה שתהיה להן על האזרחים הפלסטינים והדגישה כי "יש להימנע מפגיעה באזרחים שמנסים לחיות את חייהם".

הצהרות אלו הן חשובות, אך הן לא מספיקות כדי להכריח את ישראל להיפטר מהשימוש בענישה קולקטיבית לו היא התמכרה. שלילת ההיתרים והסגר שהוטל על יאטא רק משקפים את הצורך של ישראל לשמור על הסוגיה הפלסטינית תחת שליטה, על ידי הטלת שררה ואיומים על כל האוכלוסייה בעקבות פעולות של יחידים. במילים אחרות, המדינה תופסת את כל הפלסטינים כעבריינים. ועד שזה ישתנה, מאות אלפי משפחות, בדיוק כמו המשפחה משכם, ימשיכו להיות הקורבנות של ההתנהגות ההרסנית של ישראל – ועוד אנשים יאמינו שאלימות עשויה להיות הדבר היחיד שימשוך בחזרה את תשומת הלב העולמית להתנהלות הזאת של ישראל.

אמג'ד עיראקי הוא בלוגר באתר 972+, שם פורסם הפוסט במקור. הוא תורגם על ידי יעל מרום.

> אשליית הרגיעה התנפצה ב"שרונה" תל-אביב

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

שותפות היא צו השעה. זה מה שהבוחרים הערבים רוצים". עיסאווי פריג' ומוסי רז (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

"זה רק עניין של זמן, למרצ יהיה יו"ר משותף, יהודי-ערבי"

הבוחרים הערבים מוכנים לקבל את הציונות של מרצ, לשמאל היהודי המאבק נגד הדרת האזרחים הערבים ונגד הכיבוש חשוב יותר מכפייה דתית, ומרצ יכולה להיות החוט "שמחבר בין אחמד למשה". ראיון עם עיסאווי פריג' ומוסי רז שמאמינים שהתוו דרך חדשה למרצ ולשמאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf