ההתמקדות בגילויי השנאה ברחובות עלולה לפגוע במאבק לשוויון ודמוקרטיה

מאת |

מקרים היסטוריים מלמדים כי עלייה באלימות ארעה דווקא על רקע תהליכי דמוקרטיזציה. המשבר הנוכחי ביחסי יהודים וערבים מחייב אותנו לזהות נכון את מקורות גל השינאה כדי לא להפוך את הפסימיות והייאוש למציאות

כותב אורח: יוני אשפר

בתוך הסערה סביב המשבר הנוכחי ביחסי יהודים וערבים בישראל יוצא דופן קולו של רון גרליץ, המנכ"ל המשותף של עמותת "סיכוי". לפני כמה שבועות הוא פרסם כאן מאמר (גרסה קצרה יותר שלו התפרסמה השבוע כמאמר דעה ב"הארץ") ובו הוא הציע לראות את התגברות המתח והאלימות של תקופה האחרונה בהקשר של תהליך עקבי ורחב של שיפור במעמדם של אזרחי ישראל הערבים. הניתוח שלו ממחיש עד כמה אלימות, פיזית ומילולית, הם מדדים מתעתעים לרמת האפליה הממוסדת או להיקפים של שנאה וגזענות בקרב הציבור.

הדיווחים על מה שמתרחש ברחובות, באינטרנט ובכנסת בקיץ הזה ראויים לזעזוע ולחשש שהם מעוררים, אבל הם לרוב מתארים רק חצי מהסיפור השלם שבו, לפי גרליץ, המגמה השלילית שמתוארת היא תגובת נגד למגמות חיוביות לא פחות חזקות. ההתמקדות ב"חדשות הרעות" בזמנים כאלה היא אולי מובנת, אבל עלולות להיות לה השלכות מסוכנות. מבט על מצבים דומים במקומות אחרים יכול להסביר למה.

> ההתקפה על הערבים היא תגובת נגד דווקא להשתלבותם בחברה

צעיר ממפגיני הימין מורחק על ידי שוטרים (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

מפגין ימין מורחק על ידי שוטרים במהלך הפגנה בתל אביב (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

זכרו את רואנדה

אם מקבלים את הניתוח של גרליץ, ישראל שייכת לרשימה לא קצרה של מקרים היסטוריים בהם עלייה באלימות ארעה על רקע ירידה באפליה ודמוקרטיזציה.

קחו למשל את "הצרות" בצפון אירלנד. האלימות שם פרצה בסוף שנות ה-60, תחת כהונתו של ראש הממשלה טרנס אוניל שהוביל מתחילת אותו עשור מדיניות נועזת לביטול האפליה נגד קתולים. נעבור לרואנדה, עשרים שנה מאוחר יותר. המלחמה בין הצבא למורדים מבני הטוטסי, שהסתיימה כידוע ברצח עם נורא, פרצה ב-1990 אחרי תקופה שבה התגבשה בתוך המדינה תנועה ציבורית משמעותית למען דמוקרטיה ושוויון. היא היתה אחד הגורמים שהביאו את הנשיא הבירימנה להכריז, חודשים ספורים לפני פרוץ הקרבות, על תהליך רפורמות שנועד לסיים את הדיקטטורה ההוטית במדינה. דינמיקה דומה התקיימה באותן שנים גם ביוגוסלביה. המחנה שתמך בדמוקרטיה, ובחיים משותפים ושוויוניים של בני הלאומים השונים במדינה קצר ניצחונות פוליטיים וסחף אחריו את ההמונים. ואז פרצה האלימות.

ישנן דוגמאות נוספות, אבל אסתפק באלה. מסקנה אחת שעלולה לעלות אצל קוראים אולטרה-שמרניים היא שעדיף לא לקדם רפורמות למען דמוקרטיה ושוויון כלל. מי שאינו נמנה על הקטגוריה הזאת, ומאמין שמדובר בערכים שהשאיפה אליהם מצדיקה גם נטילת סיכונים, יוכל למצוא באותן דוגמאות היסטוריות גם לקח שימושי. בכולם האלימות הוצתה על ידי גורמים משני צידי המתרס שמשיקולים שונים – כלכליים, פוליטיים, אידיאולוגיים, זהותיים – ניסו לבלום את המגמות הדומיננטיות של השתלבות וסובלנות. הצפת רחובות הערים, השדות והכפרים באלימות אכזרית לא היתה ביטוי של רצון הרוב אלא אמצעי שנועד לשתק אותו.

זה קרה כשהאלימות, הגזענות והשינאה הפכו למראה שבה, ורק בה, משתקפים פני החברה. מול תמונת מציאות כזאת, ההמון שתמך בחיים משותפים ובשוויון הפך מגוש פוליטי עולה לאוסף של אזרחים מיואשים.

כדי למנוע תהליך כזה, מגייס גרליץ את העובדות. הוא מזכיר לנו שעל כל פעולה אלימה שאנחנו רואים בתקשורת ישנן עשרות פעולות, גדולות וקטנות, שמכרסמות באי השוויון בלי לייצר כותרות. שעל כל גזען מתלהם בפייסבוק ישנם אלפי ישראלים שסולדים ממנו בשקט. שעל כל איש ציבור שמלבה פלגנות ושנאה ישנם עשרות, אם לא יותר, של עובדי ציבור – במשרדי ממשלה, בעיריות, במוסדות חינוך – שהולכים כל בוקר לעבודה ומצליחים, בהדרגה, לתקן ליקויים ועוולות הטבועים עמוק במערכות השלטוניות שלנו. מבלי להמעיט מחומרת האלימות או מהכאב והפחד שהיא גורמת, גרליץ מזכיר לנו שכחברה הצלחנו, ערבים ויהודים, להתקדם כברת דרך ארוכה.

המסר הזה מצטרף למאמריהם של כותבים אחרים שביקשו בשבועות האחרונים למתן את הרוח הפסימית שפשטה בשמאל (ראו כאן, כאן, כאן, כאן וכאן). יחד ניתן לראות בהם קריאת אזהרה מפני תחושות מוגזמות של ייאוש ותבוסה שניזונות ממבט לא מספיק מפוכח על המציאות.

אבל את הקריאה הזאת חשוב לא פחות להפנות גם כלפי קהלים בינלאומיים. הדיווחים שהגיעו אליהם על המשבר הנוכחי כללו תיאורים של "גל חסר תקדים של צמא לדם ואלימות גזענית" או התפשטות בלתי הפיכה של "ימין קיצוני קנאי לרוחבה של החברה הישראלית", ללא כל התייחסות להקשר הרחב ולמגמות שפועלות בכיוון הנגדי. וגם כאן, אותה היסטוריה מלמדת שלאופן שבו צרכני חדשות  מבינים, או לא מבינים, את האלימות שהם רואים מארצות אחרות יכולה להיות השפעה לא מבוטלת על כוחו של המחנה הדמוקרטי באותן ארצות.

> אל תקראו למשפחה שלי "פאשיסטים"

הפגנה בלוד בתמיכה בתושבי עזה ונגד המלחמה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנה בלוד בתמיכה בתושבי עזה ונגד המלחמה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מעודדים את הבדלנים

הבנה חלקית ופשטנית של נסיבות האלימות תרמה לאימוץ מדיניות כושלת כלפי סכסוכים לא מעטים, כולל אלה שהוזכרו כאן. בשלושתם, הניסיונות למנוע התדרדרות ולסיים את המשבר – בין אם מצד ממשלות זרות או מצד הממשלה המרכזית בלונדון במקרה של צפון אירלנד – נסמכו לא מעט על הסברים מלומדים שראו באלימות התפרצות של "שנאה קדמונית" ששוררת בין המקומיים. תמונות, קולות ועובדות שלא שירתו את התיאור הזה פשוט לא היו חדשות ולא זכו לתהודה. כך התפנתה הדרך לשכנוע עמוק בדעת הקהל שרק התערבות חריפה תוכל למנוע את האלימות, להחזיר את השפיות ולכונן שלום.

ברואנדה, החשש הגובר בראשית 1993 מפני התדרדרות למלחמת אזרחים של ממש בתוך המדינה הביא ללחץ כלכלי ומדיני גדול מצד הקהילה הבינלאומית על הממשלה, עד שזו לבסוף אולצה לחתום עם צבא המורדים על הסכם שלום שתנאיו נתפשו בחלקים נרחבים של הציבור ככניעה לאויב מסוכן. תוך מספר חודשים פרץ רצח העם.

ביוגוסלביה, התפישה לפיה מקור המשבר הוא לאומנות סרבית שיצאה משליטה הביאה את המערב להתייצב נגד הסרבים גם בשדה הקרב וגם בזירת המשא ומתן, ובנוסף להטיל על סרביה סנקציות כלכליות חסרות תקדים. המשבר הפך למלחמה עקובה מדם שנמשכה עוד שלוש שנים. בצפון אירלנד, ממשלת בריטניה ביטלה את השלטון העצמי של הפרובינציה, שלחה לשם את הצבא "לעשות סדר", וניסתה, ב-1973, לכונן שלטון משותף לפרוטסטנטים וקתולים. הניסיון ההוא נכשל והאלימות לא נעצרה במשך שנים ארוכות נוספות.

בפועל, אם כן, כל ההתערבויות ההן נכשלו במניעת ההתדרדרות. ברמה הפוליטית, הן תרמו להתחזקות הגורמים הקיצוניים ולדעיכת הכוחות הדמוקרטיים, שהיו לפני כן במגמת התחזקות. בכל מקרה זה עבד אחרת, אבל אפשר למצוא כמה סיבות משותפות לאותם כישלונות.

בצד השולט, המנהיגים שניסו להוביל רפורמות התקשו לקדם אותן מהרגע שהן יכלו להיתפש ככניעה ללחץ חיצוני בלתי הוגן. ליריביהם הפוליטיים היה קל לשכנע את הציבור ש"העולם" (או הממשלה בלונדון) בגד בו ומוכן להפקיר אותו לחסדי האויב. בצד השני של המתרס, התגברו תקוות בקצוות הבדלניים שהלחץ על השלטון יצליח להביא לא רק לשוויון אלא גם להשגת חלומות לאומיים שאפתניים יותר – אירלנד מאוחדת, "קרואטיה גדולה", "בוסניה גדולה", או כינונו מחדש של שלטון טוטסי בלעדי ברואנדה.

כתוצאה מכך, המאבק למען דמוקרטיה ושוויון החל להיראות בעיני יותר ויותר אנשים בקרב הרוב השולט ככיסוי ערמומי לשאיפתם האמיתית של המדוכאים להפוך למדכאים. כל אלה ביחד סייעו להפוך את חולשת המחנה הדמוקרטי מניתוח קודר-יתר-על-המידה למציאות.

מסיבות רבות, ישראל עדיין רחוקה מהתערבות אגרסיבית מהסוג שתואר כאן (למרות שכבר יש מי שקורא לכפות פתרון על הסכסוך מבחוץ). עדיין, תהליכים דומים לאלה שהתרחשו בצפון אירלנד, רואנדה ויוגוסלביה עלולים לקרות גם כאן, גם אם לאט יותר. מה שיכול לעזור למנוע אותם היא ההבנה שהענקת בלעדיות על תמונת המציאות למגמות הריאקציונריות גורמת למחנה הדמוקרטי נזק כפול: היא משכנעת אותו שהוא חלש וקטן מכפי שהוא באמת, והיא מעודדת אחרים בעלי רצון טוב לנקוט בפעולות שעלולות להחליש אותו באמת.

יוני אשפר עובד כיועץ לארגונים הפועלים בישראל ובשטחים לקידום זכויות אדם, פיתוח כלכלי ושלום.

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf