יפו המנדטורית והזכות ההיסטורית על פלסטין
ד"ר יוסף הייכל, אינטקטואל פלסטיני שהיה ראש העיר האחרון של יפו, ניסה להוכיח בספריו שלערבים יש זכות היסטורית על פלסטין. ההחמצה המרכזית שלו היתה שעובדות היסטוריות לא מולידות זכות. כשנכיר בכך, נחדל מוויכוחי הסרק בין יהודים לערבים על "מי היה כאן קודם"
אדם המהלך בימינו ברחובות יפו רואה מראה עגום: הזנחה, בתים בנויים טלאי על טלאי, הרבה עוני. בני העיר הערבים מופיעים ונמוגים, שפתם נשמעת ומצטמקת חליפות. נדיר למצוא בעיר עיתון ערבי למכירה. המבנים הקהילתיים הערבים קרועים זה מזה. אדם חש שהוא צופה בקהילה מפורקת. זוהי הוויה מטרידה.
בסוף תקופת המנדט חיו ביפו 100 אלף איש ואשה. מבט על יפו בתחילת המאה ה-20 (אוסף מטסון)
פעם היתה יפו אחרת. בשלהי התקופה העות'מנית התגוררו בה כשלושים אלף איש ואשה, רובם ערבים. חלקם אהבו לקרוא ולדעת: שמונה עיתונים ערבים יצאו לאור בעיר. אפשרויות הפרנסה המפתות שהציעה יפו בתקופת השלטון הבריטי משכו אליה תושבים רבים מהערים והכפרים של פנים הארץ, ובשלהי שנות הארבעים כבר חיו בגבולותיה יותר ממאה אלף איש ואשה. ארבעים ושבעה בתי ספר פעלו בעיר וכמה מהם נקראו בשמות דמויות חשובות בהיסטוריה הערבית והאסלאמית, עדות לתפקידם בגיבוש התודעה הלאומית והדתית של צעירי העיר.
רוב הילדים והילדות שגרו ביפו בשנת 1945 למדו במוסדות חינוך, שיעור חריג בקנה המידה של החברה הערבית-הפלסטינית, שכשבעים אחוז מבניה ובנותיה לא ידעו באותה עת קרוא וכתוב. בשדרות ג'מאל באשא (כיום שד' ירושלים) ניצב בית המלון "קונטיננטל" שהיה מקום מפגש לסופרים ולמשוררים. על מרפסתו הכירו צעירי יפו יוצרים ערבים שביקרו בעיר, בהם הסופר המצרי תאופיק אל-חכים והזמר מוחמד עבד אל-והאב. בקולנוע אל-חמראא (כיום בית הסיינטולוגיה) הופיעו בפני הקהל פריד אל-אטרש ואום-כלת'ום. נהנתנותם של תושבי העיר ניכרה בריבוי בתי הקפה והמסעדות ברחובותיה. בשנים טובות סיפקה פעילותו רחבת ההיקף של הנמל עבודה לפועלים, העשירה את סוחרי ההדרים והוסיפה לעיר נופך קוסמופוליטי.
זכה בבחירות ביפו ברוב מוחץ
בעיר הזו, בבית צמוד-קרקע ליד תחנת הרכבת יפו-ירושלים (כיום מתחם התחנה), נולד בשנת 1907 הפעוט יוסף הייכל, בן לאביו מוסטפא ולאימו זכייה לבית סכג'הא. שווה להכיר אותו. הפעוט הזה נהיה איש גדול. משפחת הייכל היתה אמידה וההורים דחפו את ילדיהם לרכוש השכלה. הילד יוסף למד בבית ספר יסודי שניהלו נזירות איטלקיות ואחר כך בכותאב אסלאמי (מעין "חדר"). הנער יוסף החל את לימודיו התיכוניים בבית הספר היפואי "אל-מעארף" והשלים אותם בקולג' הערבי בירושלים. אז כבר ידע שיכולתו השכלית הגבוהה מבטיחה לו הצלחה אקדמית ועל כן משהיה לעלם החליט לנסוע ללימודים גבוהים באירופה.
הזהיר מפני הציונות. ד"ר יוסף הייכל
במשך שמונה שנות לימודיו באוניברסיטאות בצרפת ובריטניה התגשמו תקוותיו אחת לאחת. במונפלייה שבדרום צרפת השלים תואר גבוה במשפטים ובפריז השלים דוקטורט במשפטים ובכלכלה עם התמחות במשפט בינלאומי. באוניברסיטת לונדון השלים דוקטורט נוסף במדעי המדינה בהנחיית הפרופסור הרולד לאסקי, איש שמאל בריטי ממוצא יהודי. בשנת 1938 חזר הייכל לפלסטין עם אישתו דניס, בתו של שופט מחוזי בדרום צרפת. ארבע שנים עבד כמפקח על נכסי ההקדש ובתי הספר האיסלאמיים בארץ, ושנתיים כשופט בבית משפט השלום בשכם. בשנת 1945 הוא נענה להצעת הבריטים לכהן כראש העיר של יפו ולאחר כשנה וחצי יזם בחירות עירוניות וזכה בהן ברוב מוחץ. הייכל כיהן במשרתו שלוש שנים והיו לו תוכניות גדולות.
בחודש מאי 1948 הוא עזב את עירו, שבור לב, ימים ספורים לפני כניעתה לכוחות "ההגנה". הייכל היגר לירדן, התיידד עם המלך עבדאללה ובמשך שבע עשרה שנים שימש בתפקידים בכירים בשירות החוץ הירדני. לאחר שפרש מהשירות, התיישב בלבנון ושקד על כתיבת זיכרונותיו. הזיכרון הפנומנלי שלו ויכולת התיאור החדה שימשו אותו היטב. האוטוביוגרפיה שכתב מזמנת חדירה נדירה ומהנה לעולם שבו גדל ובגר: לעירו יפו, לפלסטין מולדתו ולצרפת ואנגליה כפי שנחוו מנקודת מבטו של צעיר ערבי שהגיח אליהן מהפרובינציה והוקסם מהן. הייכל נפטר בשנת 1989 ונקבר בעמאן. באדמת עירו יפו לא היה לערבי גולה זה סיכוי למצוא את מנוחתו האחרונה.
הייכל היה אינטלקטואל. במשך חייו פירסם ארבעה ספרים על עניינים פלסטיניים, ספר אחד על האומה הערבית והחתירה לאחדותה ועשרות מאמרי פרשנות. הייכל ראה את הסכסוך הציוני-פלסטיני מתפתח לעיניו ממש, מראשית הבהוב רמציו בימי השלטון העות'מני, עבור בפרצי התלהטותו בימי המנדט וכלה בבעירה הגדולה שהחריבה את חייהם של רוב בני עמו בנכבה של 1948. כבר בשנות השלושים הוא חזה את הנולד, ולפיכך בנה מערך טענות מגובש להגנת האינטרסים של הערבים בפלסטין: שלילת הציונות כאידיאולוגיה, התנגדות לקידום הפרויקט הציוני בפלסטין, ביקורת על המדיניות הבריטית בארץ, מתן תוקף לזכויות הלאומיות של הערבים תושבי הארץ ותמיכה בהקמת מדינה ערבית דמוקרטית בפלסטין, שבה יובטחו שוויון זכויות אישי לכל תושבי הארץ וזכויות תרבותיות-קולקטיביות לקהילה היהודית.
חלק ניכר מחיבוריו משקפים התמצאות מרשימה במסד הנתונים הנוגע לעניין שבו הוא דן וגם יכולת מרשימה לבנות טיעון משכנע. אך בעניין אחד, סוגיית הזכות ההיסטורית על פלסטין, הוא הסתבך. הייכל ביקש להפריך את הטענה הציונית בדבר הזכות ההיסטורית של היהודים על פלסטין. לשם כך הציב מערך ראיות היסטוריות כביכול, התומכות לדעתו בטענה לפיה הזכות ההיסטורית על הארץ שייכת לערבים. מול כל טענה ציונית הוא הציב טענה ערבית שלכאורה טובה ממנה. הייכל נכשל, ובכל זאת יש טעם להתוודע לטענותיו: גירסאות של הטענות האלה הן חלק בלתי נפרד מהטיעון הלאומי הפלסטיני מימיו ועד ימינו.
הלך לפרה-היסטוריה למצוא נוכחות ערבית בפלסטין
ערביוּת אינה תכונה מהותית של ארץ, אלא נגזרת מהזהות האתנית והתרבותית של תושביה. לפיכך, הנימוק הראשון שהביא הייכל היה קדמוניותם של הערבים בארץ: "הערבים היו הראשונים לשבת בארץ ולכן הזכות ההיסטורית עליה שייכת להם". על מנת להוכיח את הפסוק הזה פרץ הייכל למרחבי העידן הפרה-היסטורי וטען, לא פחות, שמתקופת האבן החדשה (6000 שנים לפני הספירה) ואילך ישבו בפלסטין ובארצות שסביבה קבוצות אתניות שבמחקר המודרני מכונות שמיות ולמעשה היו ערביות. המילה שמי נרדפת למילה ערבי, טען הייכל.
הקבוצות השמיות-הערביות שהגיעו לפלסטין מחצי האי הערבי, מולדת גזען, כוננו כבר בעידן הפרה-היסטורי את הזהות הערבית של פלסטין. אלפי שנים אחריהן הגרו לפלסטין ולארצות שסביבה שבטים ערבים נוספים מחצי האי הערבי. בגל ההגירה שיצא לדרכו בסביבות שנת 2500 לפני הספירה הגיעו לפלסטין האמורים והכנענים, שניהם עמים ערביים שהתמזגו בתושבי הארץ הערבים הקדומים, וכולם יחד נתנו לארץ את אופיה, לשונה ותרבותה. האמורים–הערבים התישבו סמוך לערים עזה ולוד של ימינו והקימו ערים מבוצרות. הכנענים-הערבים פיתחו בארץ חקלאות מתקדמת, ובמאה השמונה עשרה לפני הספירה הם הקימו מדינה מאוחדת, מפותחת מבחינה טכנולוגית וחזקה מבחינה צבאית, שהתקיימה כ-150 שנה. גל ההגירה הארמי-הערבי יצא לדרכו בשנת 1500 לפני הספירה. רוב מניינו התיישב באיזורי סוריה של ימינו ומיעוטו הגיע לפלסטין. הנבטים-הערבים הגיעו לארץ סמוך למאה הרביעית לפני הספירה והקימו מדרום לים המלח וממזרח לו מדינה ערבית מאורגנת היטב שהתקיימה כמה מאות שנים. הייכל טען שהעם הלא שמי-ערבי היחיד שהתיישב בפלסטין והשפיע על תולדותיה היו הפלישתים, שבאו מהאי כרתים והקימו את מדינתם בין עזה ליפו. התבדלותם הגזעית והתרבותית לא האריכה ימים וגם הם התמזגו בתושביה הערבים של הארץ.
עיר תוססת, עם בתי ספר ותיאטראות. יפו בתקופת המנדט הבריטי (אוסף מטסון)
הנימוק השני שהביא הייכל כדי לתמוך בטענתו שלערבים שייכת הזכות ההיסטורית על פלסטין היה טענת הרצף: הערבים ישבו בארץ ברציפות כעם ילידי יחיד במשך כ-1300 שנים, מכיבושה בידי צבא מוחמד בשנת 637 לספירה ועד אמצע המאה העשרים. הייכל ראה בצבא מוחמד בפיקודו של הח'ליפה עומר בן אל-ח'טאב צבא ערבי, שדת לוחמיו אסלאמית. הייכל גרס שלאחר שצבא זה כונן בארץ שלטון ערבי, רבים מתושבי הארץ שהיו ערבים מקדמת דנא התמזגו עם הכובשים ואגב כך נהפכה פלסטין לארץ ערבית "בריבוע": ערבי היה עמה הילידי, וערבי היה השליט המדיני בה. כך הוסיפה להיות עד הכיבוש הבריטי בשנת 1917, עת בה היו הערבים 93 אחוז מכלל תושביה. רק ההגירה הציונית במאה העשרים שינתה מצב זה.
מה אפשר לומר על הנימוקים האלו? מבחינה עובדתית מדובר בלא מעט הבלים. הייכל ייחס זהות ערבית לקבוצות אתניות קדומות שלא ידעו ערביות מהי. האמורים ניהלו את ענייניהם בדיאלקט שמי צפון-מערבי, הכנענים דיברו כנענית, והארמים השתמשו בשפה הארמית. תרבויותיהן של קבוצות אלה נבנו על המסד הלשוני שלהן, כל קבוצה ולשונה. התודעה העצמית והדימוי הפומבי של קבוצות אלה לא יכלו להיות ערביים כי הערביות לא היתה אופציה בתקופה הקדומה שבה חיו.
קבוצות אתניות באזורנו החלו להשתמש בצורות קדומות של השפה הערבית רק מאז המאה השניה לפני הספירה, ובצורות דומות לערבית המוכרת לנו החל מהמאה הראשונה לספירה. לא לפני כן. הטענה של הייכל לפיה מאז הכיבוש הערבי-אסלאמי היו רוב תושבי הארץ ערבים נכונה. אך הייכל כיזב מדעת כשטען שהשלטון בארץ מאז אותו כיבוש ועד ראשית המאה ה-20 היה ערבי. האמת היא ששושלות שליטים שאינם ערבים שלטו בארץ במקובץ במשך תקופות ארוכות הרבה יותר מהתקופה שבה שלטו בה הערבים. על אלו נמנים הצלבנים הנוצרים ששלטו בחלקים מפלסטין במשך כ-200 שנים, האיובים שהיו במוצאם כורדים וחייליהם דיברו כורדית וטורקית, הממלוכים שהיו רובם צ'רקסים ומנהיגיהם דיברו ביניהם צ'רקסית וטורקית במשך 250 שנות שלטונם והעות'מנים ששלטו בארץ 400 שנים ודיברו טורקית עות'מנית.
האם ישיבה רצופה מעניקה זכות לא לקבל מהגרים?
יתרה מזאת, הטיעון של הייכל מעורר קשיים גם במישור העקרוני. טענתו לפיה הזכות נקנית מכוח הקדמוניות מעוררת ספקות עקרוניים שהולכים ומחריפים משבוחנים אותה בשטח, והנה דוגמא. הברברים (Berbers) הם תושביהם הקדומים של מרחבי צפון אפריקה. הם ישבו בין מצרים לחוף האוקיינוס האטלנטי מאז תקופת הברזל הקדומה, שהחלה כ-1200 שנים לפני הספירה. במשך אלפי שנים הם דיברו במספר שפות ברבריות המכונות כיום שפות האמאזיג ובמרוצת השנים הם גם הקימו מספר ממלכות ברבריות.
הערבים המוסלמים הגיעו לצפון אפריקה "רק" במאה השביעית לספירה, כאלפיים שנה אחרי הברברים. מאז יושבים הברברים והערבים אלו לצד אלו. חלק מהברברים עברו במשך השנים ערביזציה. חלק לא. כ-30 מיליון ברברים יושבים בימינו במרוקו, באלג'יר ובלוב. קבוצות ברבריות מקיימות תודעת זהות קולקטיבית המבוססת על השפה, המנהגים, המורשת וההיסטוריה הארוכה שלהן. במחצית הראשונה של המאה העשרים התלהט בקרב תושבי צפון אפריקה המאבק לכינון עצמאות מדינית. האם היינו מקבלים באותה עת טענה, שמפאת קדמוניותם המוכחת של הברברים שמורה להם הזכות ההיסטורית על מרחבי צפון אפריקה וכנגזרת ממנה גם הזכות לקבל מרחבים אלו לידיהם, לנהלם לפי שיקוליהם ולהחליט מה יהיה גורלם המדיני? האם איזשהו ערבי בר דעת היה מקבל טענה זו?
הטענה השניה של הייכל, לפיה הזכות ההיסטורית נקנית מכוח הישיבה הרצופה, מתקבלת יותר על הדעת ברמה האינטואיטיבית, אך גם היא מעוררת קשיים עקרוניים ניכרים. סיפור ישובה של אוסטרליה ממחיש אותם. ביבשת ענקית זו ובאיים שסביבה ישבו במשך כ-50 אלף שנה מאות קבוצות אתניות, מגוונות מבחינת לשונותיהן ומסורותיהן. הבריטים שפלשו לאוסטרליה בסוף המאה ה-18 פגשו בצאצאיהן וכינו אותם אבוריג'ינים. הבריטים, שלא התעניינו בזכויות היסטוריות, פתחו במבצע התנחלות עקבי כדי להרחיב את גבולם על חשבון שטחי המחיה של האבוריג'ינים. האחרונים התנגדו והבריטים טבחו בהם, מי יותר ומי פחות. חוקרים בריטים ואוסטרלים שתיעדו עד כה כ-300 מעשי טבח הגיעו למסקנה שמדובר בניסיון מאורגן ומוגן על ידי המדינה להכחיד את העמים האבאוריג'ינים.
התנחלות גזלנית ורצחנית כזו מעוררת תיעוב בליבו של אדם. בכל זאת, מבחינת הדיון העקרוני במושג הזכות ההיסטורית מעוררת הפרשה הזו תהיות: האם נוכל לאמר שמכוח ישיבתם הממושכת והרצופה של האבוריג'ינים באוסטרליה הם נהפכו לבעלי זכות היסטורית בלעדית על היבשת? האם נוכל לאמר בלי היסוס שבסוף המאה ה-18 היתה לעמים ילידים אלו הזכות לקבוע מי ייכנס ליבשת ומי לא, מי יבנה בה את ביתו ומי יישלח בכפייה חזרה למולדתו? האם מכוח הישיבה הרצופה ביבשת עמדה לעמים הילידים הזכות לעצור הגירה לאוסטרליה? האם הכרתנו בזכותם ההיסטורית כוללת הכרה בזכותם למנוע ממהגרים ישרי-דרך להתיישב לצידם בלי להזיז איש, בלי לגזול ובלי לרצוח?
פירוש מרחיב של מושג הזכות ההיסטורית מעניק לעמים ילידים זכות וטו לא מוגבלת על ההגירה לארצות בהן הם יושבים. הוא מציב את הזכות ההיסטורית כחומה בפני התהליכים הטבעיים של נדידות, גלי הגירה, התנחלות, התמזגות של קבוצות אתניות ויצירת סינתזות חדשות. האם אפשרי בכלל לעצור גלי הגירה? האם רצוי לחסום אותם? האם יש טעם ותועלת "להקפיא" את תמונת הפיזור הקיים של קבוצות אתניות במרחבי העולם? עד מתי? עד עולם? מי שמגחך למשמע השאלות האלה ועונה עליהן בשלילה יגיע מאליו למסקנה, שגם אם נקבל את הטענה שישיבה רצופה וממושכת בארץ מעניקה לקבוצה אתנית זכות היסטורית, נכון להציב לזכות הזו סייגים עקרוניים רבים. יוסף הייכל לא טרח להתלבט בהם.
ועכשיו אנחנו מגיעים לעיקר העיקרים. מעל כל הדיון הזה רובצת תמיהה לוגית גדולה. הנחת היסוד המשותפת להייכל ולפולמוסאים הציונים היתה שקדמוניות ורציפות הישיבה בארץ מולידות זכות היסטורית. אבל הנחת היסוד הזו אינה תקפה. עובדות אלה אינן מולידות זכויות. אין פרוצדורה לוגית שמאפשרת להסיק ממצב עובדתי מסוים את קיומה של זכות מסוימת. מהכרת המציאות ההיסטורית לא מתחייבת הכרה בזכות כלשהי. המציאות ההיסטורית היא המצבור המוצק של היש, זה שהיה וזה שישנו. אדם בר-דעת וישר מחויב להכיר במרכיביו העובדתיים היסודיים של המצבור הזה. אולם כמה שלא ינבור אדם במציאות ההיסטורית, הוא לא ימצא בתוכה ראיות שיחייבו אותו לתבוע זכות כלשהי לעצמו או להכיר בזכות כלשהי של זולתו.
ההיסטוריה אינה מעניקה זכות. את הזכות יוצרים בני האדם. מבט על יפו מהים (אוסף מטסון)
הוויכוחים המניפולטיביים על הזכות ההיסטורית
זכות היא המצאה אנושית שאינה מוכתבת על ידי המציאות ואינה נגזרת ממנה. כשאנשים תובעים זכויות, הם מכריזים שהם רוצים שאינטרסים ומאוויים מסוימים שלהם יסופקו והם מבקשים מזולתם לכבד את רצונם. לא יותר מזה. תביעת הזכות, בדומה להכרה או אי-ההכרה בה, אינן יותר מהתגלמות החלטתם החופשית לגמרי של בני אדם להגן בזמן מסוים על אינטרס אנושי מסוים, בין שהוא שלהם ובין שהוא של זולתם, בין שהוא פרטי ובין שהוא קבוצתי. זכות היא אינטרס שסיפוקו הוכרז כערך. זכות היא אינטרס שמישהו בזמן כלשהו החליט לגבותו. ההחלטה הזו עשויה להאריך ימים, אך אפשר שבחלוף הזמן היא תאבד מחשיבותה, תישכח ואף תתבטל. מה שהיום מוכר כזכות עלול מחרתיים להיפסל כשטות.
מכאן מתברר מדוע הכלל הוא שבמסגרת מציאות היסטורית וחברתית נתונה, בני אדם שרואים את המציאות עין בעין מכבדים אינטרסים אנושיים מנוגדים לגמרי, בהתאם לערכים שבהם הם מחזיקים. קחו למשל את המחלוקת העולמית בסוגיית ההפלות. מצד אחד של המתרס עומדות תנועות פמיניסטיות וליברליות. מהצד האחר – קבוצות דתיות חזקות. אין שום מחלוקת בין הצדדים במישור העובדתי: כולם מכירים היטב את פרטי הפרטים של התפתחות העובר האנושי מבריאתו עד בקיעתו. אך מההכרה הזו לא מתחייבת עמדה ולא נגזרת זכות. המאבק המר הזה מתנהל בלא סוף נראה לעין משום שהקבוצות הראשונות סבורות שיש להעמיד כערך עליון את האינטרס של האשה לקבוע מה ייעשה בגופה (זכות האשה על גופה) והאחרונות סבורות שהאינטרס המשוער של העובר לחיות ולהיוולד הוא זה שיש לכבדו כמעט בלא סייג (זכות העובר לחיות). לאמיתו של דבר אין דרך לשפוט בין הניצים. כי זכויות אי אפשר להוכיח. על זכויות נלחמים.
ההכרה בכך שעובדות אינן בוראות זכויות עשויה להרגיע את הוויכוחים המניפולטיביים בין הערבים לציונים בשאלות היסטוריות קריטיות רק לכאורה, כגון כמה יהודים בדיוק הוגלו בידי טיטוס לרומא וכמה היגרו מהארץ מרצונם, כמה מהיהודים של ימינו הם צאצאי העברים וכמה הם גרים ממוצא כוזרי, או באיזו מידה המדינה שהקים השייח' הערבי ט'אהר אל-עומר בגליל במאה ה-18 ביטאה ערגה פלסטינית שורשית לריבונות בארץ, או שמא רק סיפקה אמביציה פרטית של בדווי גלילי מוכשר לכוח, לכסף ולכבוד.
האלטרנטיבה להמשך ההתעסקות בבלבולי המוח האלה היא אימוץ עמדה הומניסטית-שוויונאית. אנשים ישרים יכולים להכיר בכך שבני אדם מתקבצים מטבעם בקבוצות אתניות ויושבים דרך קבע בארצות שאליהן התגלגלו אבותיהם. בהן תוקעים הם שורשים של אהבה, שהולכים ומעמיקים עם השנים ובין נופיהן משתרגים פרקי חייהם ונחים הזיכרונות היקרים להם, פרושים שבילים ורחובות שבהם הם מורגלים ללכת ולפגוש את חבריהם ובהם נשמעות לשונותיהם ומרחשים ביום וגם בלילה חייהם הקהילתיים והתרבותיים. אנשים ישרים יכולים להכיר בכך שלבני אדם יש מטבעם אינטרס יציב וחזק לשבת בשלווה בארץ אשר בה גדלו ולבנות את חייהם בלא שייחשפו להפרעות, לאיומים ולהצקות. אנשים ישרים יכולים להחליט לכבד את האינטרס הזה ולעמוד בכל כוחם בפרץ בפני בני עוולה שמבקשים לפגוע בו.
בארצנו נגזרת מהעמדה ההומניסטית-השיוויונאית הגנה הדוקה על האינטרס של העם הערבי-הפלסטיני לחיות בראש זקוף, לבנות ולהיבנות בארץ בשלום, חופשי מהצקה, מגזל ומדיכוי, כשהדבר היחיד שיגביל אותו הוא כיבוד האינטרס שווה המעמד של העם היהודי-הישראלי. אני מאמין שלו יוסף הייכל היה חי עמנו היום, והיה רואה את עומק החרבון שאליו התדרדרנו, הוא היה מוצא טעם בעמדה הזו. הסיכוי שאיני טועה בהייכל בעניין הזה מחמם את ליבי.
ד"ר אנדרה דרזנין הוא פסיכולוג קליני
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
