שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

מורים: אם תלמיד מפריע, אל תזמינו את ההורים

מאת |

הזמנת ההורים לבית הספר כדרך להעניש ולהפחיד תלמידים פוגעת בילדים, בהורים וגם במעמד המורים. חוסר כבוד לקיום האוטונומי של האחר הוא כשל שמחליש את כל הצדדים. ויש גם חלופה שהוכיחה את עצמה

הרעיון שאציג בפוסט זה עומד בניגוד לעמדה הרווחת, הקוראת למעורבות ולשיתוף פעולה בין הורים למורים. זאת עמדתו של משרד החינוך וזאת גם ההמלצה של ועדת גרינבאום שעסקה בנושא. לאמור: "שיתוף פעולה בין המשפחה למערכת החינוך תורם להתפתחותו הילד ולרווחתו".

טענה זאת אינה נשענת על הוכחה מחקרית, אלא היא משהו שנהוג להניח ומסתדר עם ההיגיון. ואף על פי כן, יש גם עמדה הפוכה: לא לשיתוף אנו זקוקים אלא דווקא להפרדה בין בית ההורים לבין בית הספר. כתבתי (כאן) על חשיבות ההפרדה מנקודת המבט של ההורים, ובפוסט זה אציג את ההפרדה מנקודת המבט של המורים. זה לא רעיון חדש, וגם לא מקורי שלי. הוא הבשיל במחשבתי לאחרונה, ומרגע שהבשיל, מצאתי שכבר נהגה ונכתב בספרה של שרה סמילנסקי ועמיתיה: "המערכת המשפחתית והמערכת הבית ספרית" (עם עובד, 1987). סמילנסקי, שנפטרה בשנת 2006, הייתה פרופ' לפסיכולוגיה ולחינוך באוניברסיטת תל אביב, ופרסמה מספר ספרים אודות המשחק הסוציו-דרמטי, תפיסת המוות אצל ילדים, פסיכולוגיה של ילדים יתומים ועוד.

> עמונה-אקספרס: מתנחלים הקימו מאחז חדש בבקעה

הורים וילדה בדרך לבית הספר. אילוסטרציה (יוסי זמיר/פלאש90)

הזמנת ההורים כעונש מבודדת את הילד (אילוסטרציה: יוסי זמיר/פלאש90)

הצגת ההורים כסנקציה

משנות לימודיי בבית הספר היסודי אני זוכר שנדרשתי להחתים את הוריי על מכתבים בנוסח: "להורי התלמיד שלום. לידיעתכם גיל הגיע היום לבית הספר מבלי שהכין את שיעורי הבית". בתיכון שבו למדתי היה נהוג להירשם במזכירות בית הספר על כל עבירת משמעת. לאחר צבירה של חמש הרשמות (אם אינני טועה) הוזמנו ההורים באופן אוטומטי לשיחת בירור. והייתה כמובן גם האפשרות ההיסטרית, בנוסח: "תצא מהכיתה! ואתה לא חוזר בלי ההורים!"

המכנה המשותף לכל האפשריות האלה הוא שההורים מוצגים כסנקציה. יש עונשים שונים בבית הספר, והדיווח להורים הוא אחד מהם. זהו עונש שמדורג בחריפותו אי שם בין ריתוק של שעה אחרי הלימודים לבין הורדה של חצי ציון. תסכימו איתי שזה עיוות חברתי להציג את אמא ואבא כקלפי איום ועונש על ילדיהם. ואכן, העוול הזה פוגע בכל המעורבים.

כאשר מזמינים את ההורים לשיחת בירור בבית הספר אודות התנהגותו של הילד, המסר להורים הוא: נכשלתם! העמדה הרווחת היא שתלמיד חלש ומפריע מגיע מבית חלש, ועל כן התנהגותו הקלוקלת של הילד נובעת מכך שהוריו "לא חינכו" אותו. לא פלא שבראיונות עם הורים שהוזמנו לשיחת בירור הם דיווחו על הרגשת בושה מהילד ומהתנהגותו. הם חוו תסכול ומבוכה, שכן הם לא ידעו מה ניתן לעשות אחרת, והאשימו בכעס את ילדם, שהביא אותם למצב זה.

גם הילד אינו יוצא בהרגשה טובה מהזמנת ההורים לבית הספר. בראיונות דיווחו הילדים כי הם מרגישים שכל העולם נגדם. המורים וההורים מדברים עליהם "מעל ראשם", מבלי להתייחס למצוקות שלהם. המורה עסוקה בדברים אחרים, לא מבינה אותם, וגם לא מנסה להבין. כתוצאה מהזמנת ההורים לבית הספר, גם ההורים כועסים על הילדים. הם נותרים ללא גורם בטוח שעליו יוכלו להישען. דורשים מהם ציות, מבלי להתייחס למצוקותיהם.

אבל ההפתעה הגדולה הייתה בחשיפת ההרגשה של המורים. התברר שגם המורים אינם נתרמים מהזמנת ההורים לבית הספר. המורים דיווחו כי הם ידעו מראש שההורים לא באמת מסוגלים לפתור את הבעיה של התנהגות התלמיד בכיתה. אחרי הכול, על דעת המורים התלמיד מפריע משום שהוריו "לא חינכו" אותו, אז ודאי שאין להם את היכולת לעזור. הזמנת ההורים נעשתה כדי להטיל מורא על הילד, להסיר את האחריות מבית הספר ולגלגל אותה אל ההורים.

> דו"ח העוני של ילדינו לא מעורר גלים. למה?

אמא ובן נפרדים ביום הראשון לכיתה א' (אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש90)

כשהילדים לקחו אחריות על פתרון הבעיות שלהם בעצמם, ההורים היו גאים. (אילוסטרציה: נתי שוחט / פלאש90)

כתוצאה מכך הרגשת המורים הייתה שלילית. הם הכירו בכישלון שלהם, בכך שלא הצליחו להשליט את מרותם על הילד. הם הרגישו כעס ותסכול מכך שילד אחד יכול להרוס שיעור של כיתה שלמה. ולבסוף התמלאו רגשות אשם כלפי הילד, על כך שהם נמנעים מלהתמודד עם בעיותיו.

חלופה: אוטונומיה הדדית

החלופה המוצגת בספר של סמילנסקי מבוססת על כבוד ואוטונומיה מצד כל המעורבים. למשפחה תפקיד חינוכי ייחודי וחשוב מאוד, שבית הספר לא יכול למלא אותו. מכאן שעל בית הספר לחדול מלדרוש מההורים לעזור ולהשגיח על הילד במילוי חובותיו הבית ספריות, כדי שהמשפחה תהייה פנויה לעסוק בשלה.

אשר לילד: המורים נדרשים להאמין שהילד יכול לשאת באחריות. הילד יכול להתחנך בבית הספר לעצמאות ולאחריות אישית כלפי חובותיו הבית ספריות, וזאת ללא קשר לסוג התמיכה שהוא מקבל מהוריו בנושא זה. כמו כן, הילד יכול לחיות ולתפקד בשתי המערכות (בית ובית הספר) גם אם הן שונות בדרישות ובערכים. מכאן שבית הספר לא חייב להתנהל כמו המשפחה, והמשפחה לא חייבת לאמץ את מנהגי בית הספר. הילד יודע להבחין ביניהם ולהתנהג בהתאם.

ולבסוף המורים: יש להם את ההשכלה והניסיון הדרושים כדי לעזור לילד להתמודד עם קשייו. בבית הספר עומדים לרשותם אמצעים רבים, וכן יועצים ואנשי מקצוע, שיכולים לתמוך במורים בשעה שהם פורסים חסותם על הילד, ומסייעים לו להתמודד עם דרישות בית הספר.

הנחות יסוד אלה שימשו את מודל הפעולה החלופי, שעליו המליצה סמילנסקי למורות שהכשירה בארץ ושאותו הן ניסו בהצלחה (על אף שכידוע הוא לא התבסס והתרחב). כאשר התעוררה בעיית התנהגות של תלמיד, זימנה המורה את התלמיד (ולא את הוריו) לשיחה. המורה בררה עם התלמיד את שורש הבעיה – מהם הגורמים להתנהגותו. מהר מאוד התברר שמרבית עבירות המשמעת של התלמידים אינן תוצאה של רוע הטמון בילד מראשיתו, או של חוסר חינוך מצד הוריו. עבירות המשמעת הן רובן קריאה לעזרה על רקע קושי אישי, חברתי או קושי לימודי כלשהו.

לאחר חשיפת הקושי, חיפשו המורה והתלמיד אפשרויות לפתרון, כאשר האחריות היא על הילד בעצמו, בתמיכה של המורה, ולפעמים גם בתמיכה של חבריו לכיתה. בשיחות עם התלמיד חזרה המורה והדגישה שהיא מאמינה בילד, שהוא יכול להתמודד ולהשתנות. לאחר שהמורה והתלמיד גיבשו דרך עבודה, שהיא באחריות התלמיד, הועבר המידע גם להורים. אולם הפעם לא כנזיפה, אלא כדברי שבח על כך שהתלמיד לוקח אחריות על התנהגותו. גם בהמשך, עם כל התקדמות של התלמיד, נשלחו להורים מסרים משבחים ומחזקים.

כאשר נקטו המורים בגישה זאת, התבררה תרומתה להרגשתם של כל המעורבים. המורים דיווחו על סיפוק רב לנוכח הצלחתם להתמודד עם האתגר החינוכי, ועם חזרת הסדר לשיעורי הכיתה. התלמידים הרגישו סיפוק על הצלחתם, וערכם העצמי עלה. ההורים הרגישו סיפוק וגאווה בילדיהם, אשר מגלים עצמאות ובגרות.

כללו של דבר: המורים בעצמם, בהזמינם את ההורים לבית הספר, פוגעים במעמדם שלהם, במעמד ההורים ובחינוך הילדים. כאשר כל אחד מהצדדים מכבד את האוטונומיה של האחר, הוא עצמו זוכה לכבוד ולהעצמה. ושוב מתברר שחינוך אינו מנותק מתרבותה של החברה: חברה שמפחדת מהאחר ופועלת לבטל את זכות קיומו, מחלישה את עצמה. וליהפך: כבוד לאוטונומיה של הזולת, יעצים את נותן הכבוד.

> בממוצע, כולנו מליונרים

מגן חובה ועד סיום תיכון לא הבנתי מה רוצים ממני. אובחנתי כ"פוטנציאל לא מנוצל", ומאז אני חדור נקם, על השעמום הנורא שנגזר עליי בנעוריי.

בגיל 24 השלמתי בגרות בשלושה חודשים, ומאז אני לא רק לומד, אלא גם נהנה מזה. יש לי תואר שלישי בחינוך, ואני משתמש בו כנגד מי שחושבים שלמידה קשורה איכשהו לציווי: "כולם לשבת בשקט".

פרסמתי שני ספרים בעניין זה: "דרך הטבע – הפדגוגיה הטבעית והטיול החינוכי" (ספרית פועלים, 2010) ו- "בית או ספר – חינוך ממלכתי כנגד חינוך הורים" (הצוות הדידקטי, 2015).

לפרנסתי אני מנהל שותף בחברת הצוות הדידקטי, שעוסקת בפיתוח תכנים ללמידה; ובמיזם "הורימוס", ששואף להחזיר את כוח החינוך לידי ההורים והמשפחה. מתנדב בצוות הכותבים של "צדק חברתי – חדר המצב".

הערוץ מיועד לנושאים הקשורים לחינוך, במובן הרחב ביותר. קוראים המעוניינים לפרסם מאמר קצר (פוסט) כאורחים, מוזמנים לשלוח אלי לכתובת שבמעטפה כאן למטה.

תודה לכן ולכם על כל התייחסות, תגובה ושיתוף.

לעמוד הכותב
נושאים קשורים
X

אהבת את הכתבה הזאת?

הניוזלטר השבועי של שיחה מקומית מביא את מיטב הכתבות והטורים שלנו עד המייל שלך. להרשמה לחצו כאן
silencej89sjf