שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

שופטי בג"ץ שוללים את אפשרות המחאה האחרונה של כלואים ללא משפט

מאת |

בפסק דין ארוך ומנומק מסבירים השופטים למה הזנה בכפייה, שמוגדרת בעולם כצורה של עינויים, היא כלי לגיטימי מול עצירים מנהליים שמנסים להיאבק על חירותם. שלושה שובתי רעב עלולים להיות הראשונים לשלם את מחיר פסק הדין

מזה מעל חודשיים שובתים רעב שלושה בני אדם במחאה על מעצרם בצו מנהלי ללא משפט. השלושה הם האחים מחמוד אלבלבול, קצין משטרה, מוחמד אלבלבול, רופא שיניים, ומאלכ אלקאדי, עיתונאי. אתמול (ראשון) קבעו שופטי בית המשפט הגבוה לצדק אליקים רובינשטיין, נעם סולברג ומני מזוז כי חוק ההזנה בכפייה, או בשמו הרשמי "מניעת נזקים בריאותיים לאסיר שובת רעב", מצליח לאזן בין האינטרס הציבורי לקדושת החיים מצד אחד, לפגיעה בכבוד האדם ובחופש הביטוי שלו מאידך. במלים אחרות: שופטי העליון מקבלים את האפשרות ששלושת שובתי הרעב האלה יוזנו בכפייה.

"סוגיה מורכבת – אנושית, מוסרית ומשפטית, הונחה לפתחנו", כותב השופט סולברג. "קדושת החיים; בטחון המדינה; הזכות לאוטונומיה; הזכות לשוויון; חופש הביטוי; אחריות המדינה לאסירים המוחזקים על-ידה – כל אלו משמשים בענייננו בערבוביה". ואכן, כמעט מאה עמודים נדרשו לשופטים לנמק מדוע הזנה בכפייה, פרקטיקה שמוכרת על ידי מוסדות רפואיים בכל העולם כצורה של עינויים, היא דווקא בסדר.

> באמת צריך להתנגד לטיהור אתני של יהודים מהשטחים

הפגנה ברמאללה למען שובת הרעב בילאל כאיד, אוגוסט 2016. מאז הפסיק כאיד את שביתתו בתמורה להבטחה לשחרור (STR / פלאש90)

הפגנה ברמאללה למען שובת הרעב בילאל כאיד, אוגוסט 2016. מאז הפסיק כאיד את שביתתו בתמורה להבטחה לשחרור (STR / פלאש90)

בפסיקתם פרשו השופטים הישראלים שורה של טיעונים מדוע יש להזין בכפייה את העצירים השובתים: ראשית, קבעו, שובת רעב אינו "חולה" רגיל, אלא אדם המכניס את עצמו במודע לסכנת חיים כדי לבטא מחאה או להפעיל לחץ על המדינה; שנית, על פי השופטים, אי אפשר לדעת אם האדם שובת רעב מרצון, או שמא מופעל עליו לחץ; שלישית, לשביתות רעב ישנן השלכות נוספות פרט לבריאותו של החולה; רביעית, האחריות על בריאותו של אסיר במשמורת שב"ס מוטלת על המדינה. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כותבים השופטים, מחייב את המדינה לא רק לשמור על קדושת החיים, אלא גם מטיל עליה חובה אקטיבית להגן על גופו של כל אדם; חמישית, ואחרון, על המדינה לשמור על בטחון הציבור, ואם חלילה ימות אסיר בעקבות שביתת הרעב, הדבר עלול לגרום לפגיעה בבטחון המדינה.

לאסיר ממילא אין זכות ביטוי

הזנה בכפייה מתבצעת על ידי קשירה של האסיר בכל ארבעת גפיו, והחדרה בכח של צינור גמיש לתוך הוושט שלו, דרך הפה או דרך האף. פעמים רבות הצינור "מפספס" את הקיבה ונכנס במקום זה לריאות, כפי שקרה לחמשת האסירים הפלסטינים שמתו עד כה מידי רופאים ישראלים שניסו להזין אותם בכפייה, בשנות השבעים עד התשעים. הצהרת מלטה, עליה חתומה גם ישראל, אוסרת באופן חד משמעי על הזנה בכפייה וקובעת כי מדובר בעינויים, האסורים גם על פי הצהרת טוקיו מ-1975. מה שכן מאפשרת הצהרת מלטה זה "הזנה מלאכותית" של שובת רעב שאיבד את הכרתו, אך רק עד שישוב אליה ויוכל לספר לרופא את רצונו באופן ברור. מרגע שהרופא יודע שהמטופל מבקש להמשיך בשביתת הרעב שלו – אסור לו לטפל בו, גם אם הדבר יעלה בחייו.

הפסיקה, המשתרעת כאמור על קרוב למאה עמודים, סוקרת את טענות ארגוני זכויות האדם העותרים: ארגון מיזאן, ארגון יוסף אלצדיק (שמאז הגשת העתירה הוכרז כהתאחדות בלתי מותרת), רופאים לזכויות אדם, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, המוקד להגנת הפרט ו"יש דין". כל שלושת השופטים מתמקדים בטענה כי החוק נובע מהשיקול הביטחוני ופחות מדאגה לשובתי הרעב.

"מההיסטוריה החקיקתית של התיקון", כותב השופט מזוז, "עולה בבירור, ואין על כך מחלוקת, כי השיקול הנוגע להשלכות שביתת רעב של אסירים, בעיקר אסירים ביטחוניים, על שלום הציבור וביטחונו… (השיקול הביטחוני) היה מהשיקולים העיקריים שהובילו לייזום התיקון לפקודה". השופטים מגבים את עמדת המחוקק בעניין זה: "מאחר והפגיעה הפוטנציאלית בשלום הציבור הוא תוצר של הפגיעה בחייו של האסיר השובת, הרי שממילא הצלת חיי האסיר השובת רעב על ידי הענקת טיפול הולם (גם אם בכפייה) נותנת ממילא מענה גם לאינטרס של הגנה של שלום הציבור וביטחונו".

השופטים נדרשו גם לקבוע כי למרות ששביתת רעב היא כלי ביטוי, פגיעה בו אינה פגיעה בחופש הביטוי, מכיוון שזכות זו מלכתחילה אינה זכות המוקנית לאסיר. "הפגיעה מתמקדת למעשה בשלילת האפשרות לשבות רעב, היינו פגיעה בחופש הביטוי והמחאה, שממילא נתונות לאסיר באופן מוגבל בלבד", כותב השופט מזוז. "אילו עמדה התכלית הבטחונית כתכלית בלעדית או עיקרית", מפרט השופט רובינשטיין, "ניתן היה להטיל ספק אם ראויה היא להחלת הזנה בכפיה… בטחון המדינה ובטחון הציבור, חשובים ככל שיהיו, ואמנם חשובים הם מאוד, לא היו מספיקים בנסיבות העניין כדי להצדיק באופן בלעדי או עיקרי פגיעה מעין זו, של הזנה בכפייה".

> צלם עיתונות נפגע בראש מירי שוטרי מג"ב ומושבת למעלה משבוע

שופט העליון, אליקים רובינשטיין (יונתן סינדל / פלאש90)

הואיל להקדיש משפט לעצירים המנהליים. שופט העליון, אליקים רובינשטיין (יונתן סינדל / פלאש90)

היסטוריה מדממת של הזנה בכפייה

דבר נוסף שהניח את דעתם של השופטים הוא מורכבות תהליך אישור ההזנה בכפייה: נדרשת חוות דעת רפואית  באשר לסיכון קרוב לחייו של האסיר; נדרשת החלטה של נציב שירות בתי הסוהר, באישור היועץ המשפטי לממשלה, בדבר הצורך לפנות לנשיא בית המשפט המחוזי לקבלת היתר לטיפול רפואי ללא הסכמת האסיר; נדרשת חוות דעת מוועדת האתיקה; נדרש לשמוע את דבר האסיר או את באי כוחו; ניתנת זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון, שידון בבקשה תוך 48 שעות; ועוד.

למרות שעל פי ההסתדרות הרפואית העולמית, ועל פי שורה של אמנות והצהרות של מדינות רבות בעולם, הזנה בכפייה היא כאמור סוג של עינויים אסורים, בחרו שופטי בית המשפט העליון לקבוע כי הצהרות טוקיו ומלטה "אינן מייצגות את המצב המשפטי הקיים, בעולם או בישראל, אלא עמדות אתיות מסוימות; אולי נבעו מפרקטיקות אכזריות של מדינות שאיננו נמנים עליהן, תודה לאל".

עם זאת, בשום מקום בהחלטתם, לא מזכירים השופטים את שמותיהם של ראסם אל-חילווה ושל עלי ג'עפרי, שנפטרו בכלא ברמלה אחרי שאנשי שב"ס הכניסו להם צינור לריאות במקום לקיבה, ושפכו פנימה מרגרינה, ביצה וחלב. גם שמותיהם של עבד אל-קאדר אבו אל-פחם, של מחמוד פריתיג, ושל חסין נמר עבידאת, שכולם נהרגו בבתי הכלא הישראלים כתוצאה מהזנה בכפייה, נעדרים מתודעתם ומהחלטתם של השופטים.

סוגיה נוספת בה עוסקים השופטים היא נכונות ההחלטה לכפות טיפול רפואי בראי ההלכה היהודית: 20 פעמים מופיעה המילה "יהודית" בהחלטה, ו"עברי" (החוק העברי, המשפט העברי) 11 פעמים נוספות. רובינשטיין מגדיר את ה"יהודית" בשמה של מדינת ישראל כ"זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, כמו גם ליכולתו להגן על עצמו מפני הקמים עליו מן החוץ". הוא מצטט את הרב קוק במכתבו לזאב ז'בוטינסקי, שפתח בשביתת רעב בזמן מעצרו על-ידי כוחות המנדט הבריטי: "הנני מחויב להצהיר לכם, בני האהובים, שדבר זה הוא אסור בכל תוקף ובכל חומר מצד דתנו הקדושה והטהורה, תורת החיים ואור העולם", את התלמוד הבבלי עם "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", את ר' דוד צבי הופמן על תינוק שהוריו מתנגדים לניתוחו, ועוד. מה שלא עושים השופטים זה לציין כי כמעט כל שובתי הרעב עד היום הם לא יהודים, ולא טורחים לבדוק מה אומר האיסלאם על אותה סוגיה.

בכל הדיון הארוך הזה, כך נדמה, האסיר מוצג כבובה, כתינוק חסר רצונות שעל המדינה לדאוג לו כי הוא לא יכול לעשות זאת בעצמו. אידאולוגיה, הקרבה, מחאה, מוצא אחרון ממצב של אי צדק בוטה בו אדם נכלא ללא משפט ומבלי שהוא יכול להגן על עצמו – כל אלה כמעט ולא מוזכרים, חוץ מבמשפט אחד, כמו מתנצל, של השופט רובינשטיין: "לא ניתן להתעלם מכך שפעמים רבות בהן מתעוררת שאלת הטיפול באסיר שובת רעב, יהא זה כאשר מדובר בעציר מנהלי. מקרים אלה מעלים קשיים נוספים, שונים במהותם בהקשרים משפטיים מאלה העולים במקרה של האסיר שובת הרעב לאחר שהורשע ונגזר דינו, שכן בהיותם מכווני מניעה, כוללים הם באופן אינהרנטי את שאלת הסיכון הבטחוני הנשקף מן העצור, ככל שהוא כשיר פיסית ומנטלית".

כסא להזנה בכפייה, כלא גואנטנמו

הליך אלים שהוביל לחמישה מקרי מוות בישראל. כסא להזנה בכפייה, כלא גואנטנמו

שפני הניסוי

ואם נרד ממגדל השן חזרה אל קרקע המציאות, שלושת העצירים המנהליים האמורים עדיין שובתים רעב. המדינה אמנם החליטה זמנית להקפיא את צווי המעצר שלהם, אך רק על הנייר. הם עדיין לא יכולים לעזוב את בית החולים, ואם וכאשר יתאוששו במעט – יופעל מחדש צו המעצר המנהלי נגדם. לכן נמשכת שביתת הרעב של הלושה, והתהליך התיאורטי אותו תארו השופטים עומד להפוך בקרוב מאוד למוחשי הרבה יותר.

האחים מוחמד ומחמוד בלבול, רופא שיניים וקצין משטרה בחייהם האזרחיים, נעצרו בפשיטה של חיילים על בתיהם בחודש יוני והושמו במעצר מנהלי, לאחר שאנשי שב"כ הצליחו "לשבור" בחקירה את אחותם בת ה-14, שגם בילתה שלושה חודשים בכלא. אביהם של מוחמד ומחמוד היה קורבן להתנקשות על ידי חיילי צה"ל לפני כעשר שנים. מדובר צה"ל נמסרה התגובה הרגילה לפיה "השניים היו מעורבים בפעילות צבאית חמורה תוך שהם מסכנים את ביטחון האזור". בצבא גם טוענים שהשניים הם פעילים בג'יהאד האסלאמי.

מלאכ אלקאדי, עיתונאי כבן 20, החל את שביתתו במחאה על מעצרו המנהלי ללא משפט ב-15 ביולי. אלקאדי נעצר ב-23 למאי, נחקר, והושם במעצר מנהלי לאחר ששב"כ בחר שלא להציג נגדו האשמה כלשהי. ביום שישי האחרון זומנה אמו בדחיפות לבית החולים וולפסון בו הוא מאושפז, לאחר שעל פי דיווחים שונים הוא נכנס לתרדמת. גם לגביו נטען שהוא פעיל בג'יהאד האסלאמי, אך שוב – ללא הוכחות.

מרופאים לזכויות אדם, שהיו בין העותרים, נמסר כי "בג"ץ, בהחלטתו, רומס את האתיקה הרפואית, מתיר על כנו חוק מזיק, ומתייחס בביטול תמוה להצהרות בינלאומיות האוסרות על האכלה בכפייה של שובתי רעב, כשהוא נתמך בדעת מיעוט של מספר אתיקנים ורופאים ישראלים המתירים אותה". פסק הדין של בג"ץ, אומרים בארגון, מהווה קו פרשת מים ביחס שבין רשויות המדינה ובין הקהילה הרפואית, באמצעותו דורס בג"ץ ברגל גסה את מעמדה של האתיקה הרפואית.

מהוועד נגד עינויים, גם הוא בין העותרים, נמסר כי הם מצרים על החלטת בג"ץ לדחות את העתירה נגד חוק ההזנה בכפייה. "הזנה בכפייה היא הפרה חמורה של זכויות אדם, ומעשה בלתי מוסרי הנוגד את כללי האתיקה הרפואית ועונה להגדרה של עינויים, התעללות ויחס בלתי אנושי לפי נורמות בינלאומיות. גם ועדת האו"ם נגד עינויים, שבפניה הציגה מדינת ישראל דו"ח בחודש מאי האחרון, הדגישה את הפסול שבנוהג המזעזע של הזנה בכפייה, נוהג שכבר גרם בעבר למקרי מוות של אסירים. הוועד מתנגד נחרצות לחוק שמכשיר בפועל עינויים וממסד אותם. לחוק כזה אין מקום בחברה המגינה על זכויות האדם".

> תקדים: העליון אישר הרשעת בני זוג שהחזיקו מהגרת עבודה בתנאי עבדות

אקטיביסט, בלוגר ואיש הייטק. אובססיבי לגבי זכויות אדם, הולך להפגנות, נובר בנתונים, מרצה על פרטיות, מדבר על הנכבה, על עצירים מנהליים ואסירים פלסטינים בכלל, ועל הקלקולים של צה"ל והשב"כ במנגנון הרקוב של הכיבוש.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

הניוזלטר השבועי של שיחה מקומית מביא את מיטב הכתבות והטורים שלנו עד המייל שלך. להרשמה לחצו כאן
silencej89sjf