כל המאבקים חשובים, המאבק בכיבוש הוא החשוב מכולם

בגלל ההיקף, בגלל מעמדם המופקר ונטול האזרחות של הקורבנות, בגלל האחריות של כל אחד ואחת מאיתנו לכיבוש. קטע מתוך ספרו של מיכאל ספרד "החומה והשער: ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי לזכויות אדם"

א א א

הכיבוש זה לא ההקשר היחיד שמצריך מאבק להגנה על זכויות אדם בישראל. למעשה, מדינת ישראל מציעה למבקשים לעסוק בעריכת דין לשינוי חברתי מגוון מרתק של אפשרויות: מאבק על זכויות להט"בים, שאפלייתם היא נושא לליטיגציה פנים-ישראלית כבר שלושה עשורים עם לא מעט הצלחות מרשימות; אפליה עמוקה, מקצתה ממסדית והיסטורית ומקצתה חברתית ותרבותית של יהודים-מזרחיים; מאבקים חברתיים שונים על זכויות כלכליות וחברתיות במדינה שהפריטה את עצמה לדעת בשלושת העשורים האחרונים והנמיכה את רשתות הביטחון הסוציאליות באופן שנהפכה לאחת המדינות עם הפער הגדול ביותר בין עניים לבין עשירים במדינות ה-OECD.

מאבקים לשוויון בין הזרמים ביהדות לנוכח המונופול על שירותי הדת שניתנים בישראל לזרם האורתודוקסי; מאבקים פמיניסטיים שונים ומגוונים שחלקם נובעים מהיותה של החברה הישראלית, כמו רוב החברות בעולם, חברה פטריארכלית, וחלקם נובעים מהמצב הייחודי שבו הזרם האורתודוקסי של היהדות שולט בחלקים של הדין האישי בישראל ושחלק מהקהילות בישראל הן קהילות מסורתיות; וכמובן יש גם את אלה: האפליה הממוסדת, השיטתית והמערכתית של הפלסטינים אזרחי ישראל בכל תחומי החיים, והסכסוך המתמשך בין מדינת ישראל לבין הקהילה הבדואית שהיא הקהילה המוחלשת ביותר במדינה, ובנותיה ובניה שנושלו באכזריות מאדמותיהם המסורתיות מצאו עצמם ברובם בעוני מרוד.

פעילות קוויריות חוסמות את מצעד הגאווה בתל אביב בסולידריות עם עזה. יוני 2018. (אורן זיו / אקפעילות קוויריות חוסמות את מצעד הגאווה בתל אביב בסולידריות עם עזה. יוני 2018. (אורן זיו / אקטיבסטילס)טיבסטילס)

אכן, מגוון מפואר. ממש לונה פארק של מאבקי זכויות אדם. כל אחד מהם ראוי וכל אחד מהם חשוב. ובכל זאת, יש הבדל משמעותי בין המאבקים הרבים הללו, שכולם מתנהלים בישראל כל העת בעוצמה משתנה, למאבק נגד הכיבוש, כי מושאי הזכויות (וההפרות), בכל הדוגמאות שהובאו, הם אזרחים של מדינת ישראל. רבים מהם מופלים וחלק מהם קורבנות של הפרת זכויות כואבת ומשפילה, אבל הם כולם נושאים תעודת זהות ישראלית על פי חוק, ומדינתם מכירה, ולו פורמלית, בזכויות האזרח שלהם: למחות, להתבטא, להתארגן, לנוע, להשתתף בהכרעות החברתיות, להשפיע. לא זה גורלם של נתיני הכיבוש, וההבדל הזה משמעותי מאוד: שכן מיליוני האנשים הללו חיים ללא הזכות להשפיע על גורלם. מיליוני אנשים שעל פי חוק מנועים מלהתארגן פוליטית ומלהפגין, ושהתאספות שלהם נתקלת בכוח צבאי ומשפטי – כך בבילעין, כך בניעלין, בבודרוס, בנבי סאלח ובכל מקום אחר במרחב הכבוש.

ראוי לומר שהמאבק לשוויון של פלסטינים אזרחי ישראל נמצא איפה שהוא באמצע. מצד אחד בנות ובני קבוצה זו הם אזרחים הנהנים מזכויות אזרחיות המאפשרות להם להשתתף בהכרעות הפוליטיות, ולפיכך אמור מאבקם להיות מסווג כמאבק פנימי בתוך החברה הישראלית. מצד שני, עוצמת האפליה המופעלת כלפי קבוצה זו והמנגנונים הרבים המאיינים את כוחה הפוליטי יוצרים למאבק לזכויות מיעוט זה מאפיינים של מאבק בין קולקטיב לגורם חיצוני לו. אכן, מדובר ביצור כלאיים בין שני הזנים של מאבקים שהזכרתי.

מכל מקום, במונחים של זכויות אדם, כיבוש הוא אירוע רב-נפגעים שבו כל נפגע סובל ממולטי-טראומה, פגיעה רב-מערכתית. ייחודו אינו בכך שנפגעת חירות זו או אחרת של אדם או אפילו של קהילה שלמה. ייחודו בכך שכל מערך הזכויות האזרחיות (לבחור ולהיבחר, להיות שותף לעשייה ציבורית ולהשפיע) – מושעה עד תום הכיבוש. השעיה זו מובילה כמעט באופן אוטומטי להסרת ההגנה של כל קשת הזכויות והחירויות שאדם זכאי להן בהיותו אדם. כשפלסטיני מבקש לבנות את ביתו על אדמתו, ברובה של הגדה יכריעו בבקשתו ועדות תכנון שלקהילתו – בהגדרה ועל פי החוק – אין בהן נציגים ושהרקורד שלהן מלמד שייעודן – מניעת פיתוח פלסטיני. כשמתנחלים ישראלים פולשים לאדמתו ובונים או נוטעים עליה, הוא צריך לסמוך על שוטרים שחלקם מתנחלים, ובהגדרה כולם ישראלים שיאבקו עבורו באחיהם העבריינים. כשהוא מבקש למחות על המצב הוא נאלץ להתמודד עם חוקים דרקוניים האוסרים הפגנות, שלא הוא ולא בני עמו חוקקו. נוסיף לכך את העובדה שהכיבוש הישראלי מתמשך זה חמישה עשורים וסופו לא נראה באופק, והינה לפנינו רכבת ההרים הגדולה והמפחידה ביותר בלונה-פארק מאבקי זכויות האדם שהקימה מדינת ישראל.

לא כל אחד מאיתנו אשם, אבל כל אחד מאיתנו אחראי. הפגנה נגד הכיבוש, 15 ביולי 2016 (צילום: זאק וג'סגס/פלאש90)

לאורו של הרב יהושע השל

ההכרה בייחודיות הזו של המאבק בכיבוש כמאבק של זכויות אדם היא שהביאה אותי, תחילה כמתמחה ואחר כך כעורך דין, לתובנה שזהו המאבק של דורנו בישראל. שאין מאבק חשוב ממנו. שהפניית המשאבים והמאמצים למאבקי זכויות האדם הפנים-ישראליים (כולם חשובים!), תוך התעלמות מקיומם של מיליוני בני אדם נטולי זכויות אזרח ומצומקי זכויות אדם, היא מעשה בעייתי.

המאבק בכיבוש הוא חשוב ולו רק בשל ההיקף והעוצמה של הפגיעה בזכויות אדם שנגרמת במסגרתו. אבל יש עוד סיבה לראות בו כמאבק החשוב ביותר שפעילי זכויות אדם ישראלים חייבים לנהל בימינו, והסיבה היא האחריות הקולקטיבית שלנו. האחריות שלנו כישראלים לכל דבר שמתרחש בשטחים הכבושים. הרב יהושע השל היה המנהיג היהודי הבולט ביותר שהשתתף במאבק השחורים בארצות הברית במסגרת התנועה לזכויות האזרח. תמונתו צועד שלוב זרוע בשורה הראשונה של הצועדים מסלמה למונטגומרי שבאלבמה למען זכויות הצבעה לשחורים הפכה לאייקון של מאבק משותף. אבל מאבק השחורים לשוויון לא היה הנושא היחיד שבו השמיע השל את קולו המוסרי הצלול.

האחריות הקולקטיבית היא אחריות מוסרית הנובעת משייכות לקולקטיב שמבצע את הפעולה והוא מושא האחריות כלפי גורם חיצוני לקולקטיב. היא נובעת מהשייכות אבל גם מהשותפות. שהרי חברוּת בקולקטיב מעשירה הן את הקולקטיב והן את החבר.

בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים התגייס השל למאבק נגד מלחמת וייטנאם. בראיון טלוויזיה שהעניק ב-1972, שבועות מעטים לפני מותו, הסביר את הצורך שלו להיאבק כנגד המלחמה בכך שהוא עצמו "שותף לאחריות להרג חפים מפשע בווייטנאם". למראיין המופתע הוא הסביר: "בחברה חופשית, חלק אשמים אבל כולם אחראים". ההבחנה של השל בין אשמה לבין אחריות טמונה ביסוד הרעיון היהודי של תיקון עולם. היא התובנה שהאחריות המוסרית של אדם כלפי אדם אחר רחבה כרוחבו של הציווי "ואהבת לרעך כמוך", וּודאי שהיא פורצת את גבולות האחריות המשפטית שמגדירה את האשמה.

כישראלים אנחנו אחראים למתרחש במחוזות הכיבוש גם אם אנחנו לא מאיישים בעצמנו את המחסומים, מתגוררים בעצמנו בהתנחלויות או תומכים באופן פעיל במשטר ההיתרים, כי החברה שאנחנו חברים בה, על מוסדותיה וזרועותיה, מגיעה בשיתוף איתנו להחלטות המעוולות, מוציאה בשמנו לפועל את המדיניות הרעה, וככל שהכיבוש מניב פירות כל החברה הישראלית נהנית ממנו. הכיבוש הוא פרויקט ישראלי, לא פרויקט של החלק בחברה הישראלית התומך בו. את המשאבים הנדרשים לקיומו שואבת ממשלת ישראל מכל אזרחיה, לא רק מאלו שתומכים בהמשכו, ומפירותיו של הכיבוש לכלכלה הישראלית נהנים באופן ישיר או עקיף כל אזרחי המדינה.

תמונה שהפכה לאייקון של מאבק משותף. הרב השל בצעדה מסלמה למונטגומרי שבאלבמה למען זכויות הצבעה לשחורים

בין אחריות לאשמה

האחריות שלנו על החלטות ומעשים שהתנגדנו להם נובעת מהשייכות שלנו לקולקטיב, והעובדה שבקולקטיב הרוב החליט בניגוד לדעתו של מיעוט שאולי השתייכנו אליו אינה מסירה את אחריות חברי קבוצת המיעוט למעשיו של הקולקטיב שהם חברים בו. בכך הדבר שונה במידה רבה מעוול המתבצע בתוך החברה פנימה. שם האחריות של המתנגדים מרוככת מאוד. הם לא חלק מקולקטיב שפועל כלפי גורם חיצוני לו, הם מתנגדים שניסו למנוע פגיעה בהם עצמם או בחבריהם לקולקטיב על ידי חברים אחרים.

מבחינת אותם קורבנות פנימיים, לא החברה כגוף אחד פגעה בהם (הרי הם בעצמם חברים בחברה ואף השתתפו בהליך שהביא להחלטה שעווּלה להם), אלא אותו חלק בחברה שיזם ותמך בפעולה או במדיניות הפוגענית – בדרך כלל המדובר יהיה ברוב, ולעיתים אף במיעוט שהצליח למנף כוח פוליטי באופן מתוחכם. זו הסיבה לכך שאנו רואים בכיבוש מעשה ישראלי ואילו באפליה של להט"בים (למשל) מעשה של הומופובים, לסבופובים ובעלי בריתם הפוליטיים. זו הסיבה שפעילים מקומיים של הגנה על הסביבה רואים רק במזהמים המקומיים ובבעלי בריתם הפוליטיים אחראים למדיניות מזהמת, ולא בחברה כולה, ואילו מדינה שנפגעה מזיהום שנבע ממדינה שכנה רואה במדינה השכנה כולה, על כל חלקיה – וגם אלו בה שנאבקו במזהמים – אחראית לזיהום, ולכן גם לפיצוי.

אם כן, האחריות הקולקטיבית היא אחריות מוסרית הנובעת משייכות לקולקטיב שמבצע את הפעולה והוא מושא האחריות כלפי גורם חיצוני לקולקטיב. היא נובעת מהשייכות אבל גם מהשותפות. שהרי חברוּת בקולקטיב מעשירה הן את הקולקטיב והן את החבר. כל חבר בקולקטיב מעניק לו כוח ואנרגיות. אזרח מעניק למדינתו הון פוליטי, כלכלי וחברתי. וכל חבר ניזון ממה שלקולקטיב יש לתת. בימינו, קשה לחשוב על יחסי יחיד-קולקטיב, למעט המשפחה, שיש בהם הענקה הדדית יותר משמעותית מאשר האזרחות. זוהי שותפות שחולשת כמעט על כל תחומי החיים ליחיד ומעניקה יציבות, משאבים וכוח למדינה. שותפות כזו מטילה אחריות, בוודאי אחריות מוסרית, על היחיד בגין מעשי החברה שבה הוא חי ולה הוא תורם יום-יום, שעה-שעה. וזה בדיוק המצב שלנו כישראלים – גם אלה המתנגדים לכיבוש. אנחנו אחראים לו. בדיוק כפי שאמר הרב השל, חלק אשמים בכיבוש אבל כולנו אחראים לו. את האחריות הזאת אי אפשר למחוק. היא מלווה אותנו לכל מקום כישראלים. אומנם היא לא יכולה להפוך לבדה לאַשְמה, כי אשמה היא אישית, נובעת ממעשה פסול של האדם עצמו ואי אפשר לייחס אותה בשל מעשיהם של אחרים, אבל האחריות המוסרית יוצרת חובות והמרכזית שבהן היא החובה לפעול להפסקת העוול. החובה להתנגד.

הטקסט לעיל נערך מתוך ספרו של עו"ד מיכאל ספרד "החומה והשער: ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי לזכויות אדם" שיצא לאור בימים אלה בהוצאת כתר.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הנהג מוחמד עבאסי מותקף על ידי נוסעים "נהג לא עולה לאוטובוס מבלי לדאוג לאמצעי להגנה עצמית" (צילום מסך)

הנהג מוחמד עבאסי מותקף על ידי נוסעים "נהג לא עולה לאוטובוס מבלי לדאוג לאמצעי להגנה עצמית" (צילום מסך)

נהגי אוטובוס בירושלים: "אתה יוצא לעבודה ולא יודע אם תחזור"

נהגי "אגד תעבורה" באזור ירושלים, רובם ערבים, נתונים לאלימות וגזענות מצד נוסעים. "זה ייגמר ברצח", הם חוששים. העדויות מצטברות וכך גם הנפגעים, אבל תלונות שהוגשו למשטרה נסגרו מחוסר עניין לציבור. משרד התחבורה: לא מכירים את התופעה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf