החוק למניעת תיעוד חיילים בשטחים מוכיח שהתיעוד עובד

גם אם החוק המטיל מאסר של חמש שנים על מי שמתעד את חיילי צה"ל "בכוונה לערער את רוחם" לא ימומש, עצם הכוונה העומדת מאחוריו מלמדת שאפילו ממשלת הימין מבינה שהכיבוש מכוער. ההסתרה שלו לא תעזור

א א א

אם חייל ישראלי מרביץ לפלסטיני ואין מי שמתעד את המכות בווידאו, האם המקרה אכן קרה? זו השאלה שהחוק שעבר היום בוועדת השרים לחקיקה אמור לתת לה תשובה.

החוק, שיזם ח"כ רוברט אילטוב מ"ישראל ביתנו" קובע כי "המסריט, מצלם או מקליט חיילים בעת מילוי תפקידם, בכוונה לערער את רוח חיילי ישראל ותושביה",  דינו  מאסר חמש שנים. אם הוא התכוון לפגוע בביטחון המדינה, העונש יוכפל לעשר שנים. החוק יחול גם על מי שמפיץ את התיעוד.

בינתיים קבע היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט שאין לקדם את החוק משום יש אתו בעיות משפטיות. לפי עיתון "הארץ", ההסתייגות של מנדלבליט לא עצרה את אישור החוק בוועדת השרים, אולם מאוחר יותר החוק אמור להשתנות, והוא לא יאסור צילום או תיעוד, אלא רק יעסקו רק ב"הפרעה לחייל במילוי תפקידו". כך או כך, החוק יצא לדרך.

הנה שלושה דברים שיש לציין לגבי החוק הזה:

1. זהו ניסיון מפורש להשתיק ולהוציא מחוק לחוק את העבודה של ארגוני זכויות אדם בישראל. דברי ההסבר לחוק מצטטים ישירות את העבודה של "בצלם", "מחסום ווטש" ו"שוברים שתיקה" שנתנה דחיפה לחוק. אחרי עשור של רדיפה אחרי המימון של ארגוני זכויות אדם וארגונים נגד הכיבוש, אחרי הגבלת היכולת של מבקרי ישראל לנוע באופן חופשי, אחרי קמפיינים שהאשימו אותם בבגידה, עכשיו הממשלה עשויה להפוך את הפעילות שלהם ללא חוקית באופן חד וחלק.

חיילים מובילים עצור פלסטיני בחברון. התמונות האלה כבר נצרבו בתודעה העולמית (צילום: ויסאם השלמון/פלאש90)

חיילים מובילים עצור פלסטיני בחברון. התמונות האלה כבר נצרבו בתודעה העולמית (צילום: ויסאם השלמון/פלאש90)

כל אימת שיאחז בכם הייאוש, כל אימת שהפעילות של ארגוני זכויות אדם ושל ארגונים נגד הכיבוש תיראה עקרה לחלוטין, היזכרו בהצעת החוק הזו, בין אם תהפוך לחוק או תמות בוועדה. החוק הזה היא תזכורת לכך שממשלת ישראל, הימנית והלאומנית, רואה בעבודה של הקבוצות האלה כמאיימת דיה עד שהיא מחפשת דרכים לדחוק אותה לשוליים, להחלישה ולהוציא מחוק אותן ואת פעולתן.

ברור כשמש שחשיפת המציאות של הכיבוש היא איום לכיבוש, ובהרחבה, למשטר הישראלי הנוכחי.

2. החוק אמור לחול רק על ישראלים, לא על פלסטינים. משום שישראל עדיין לא סיפחה את הגדה המערבית ושולטת על פלסטינים בתור לא-אזרחים על פי המשטר הצבאי. לפיכך, חוקים שמעבירה הכנסת אינם חלים ל-2.8 מיליון הפלסטינים החיים שם. (כדי שחוק ישראלי יחול על פלסטינים, המפקד הצבאי הישראלי בגדה המערבית צריך להוסיף אותו לחוק הצבאי שמשמש כחוק עבור הפלסטינים).

התוצאה תהיה שאם פלסטיני וישראלי יעמדו זה ליד זה לצד כביש בגדה המערבית ויצלמו את אותו חייל מכה גבר פלסטיני, רק הישראלי ייחשב כמי שעשה עבירה. כמובן, ישראל אינה זקוקה לשום חוקים חדשים כדי לשים פלסטינים מאחורי סורג ובריח, במיוחד בעקבות פרסום און-ליין של דברים המעוררים את זעמם של כוחות הביטחון. מהסתה לאלימות עד מעצר מינהלי – לשלטונות ישראל לא חסרים כבר היום אמצעים משפטיים.

3. יוזמי החוק אכן עלו על משהו. צפייה בחברים שלכם או בבנים שלכם מבצעים את העבודה המכוערת והאלימה של שליטה על עם אחר באמצעות כוח בוטה והשפלה יומיומית אכן פוגעת ב"רוח" של חיילי צה"ל ושל אזרחי ישראל בכלל. הכיבוש אינו דבר יפה, לא לקרבנות שלו ולא למחוללים שלו. זו בדיוק ההצדקה לקיומם של שלושת הארגונים שהצעת החוק שמה על הכוונת: להבטיח שהחיילים יידעו שרואים אותם ("מחסום ווטש") ולהבטיח שהישראלים והעולם יראו מה החיילים האלה עושים ("שוברים שתיקה" ו"בצלם").

מה שמחזיר אותנו לשאלה אם פשע שלא מתעדים אותו אכן התחולל. על פי התודעה הציבורית בישראל, חוק כזה עשוי להוכיח שהתשובה היא שלילית, לפחות באופן חלקי. רוב הישראלים אינם רוצים לראות את האלימות של הכיבוש. רחוק מהעין, רחוק מהלב, דיסוננס קוגנניטיבי – קיראו לזה איך שאתם רוצים, לבני אדם יש מגוון של כלים כדי לדכא מחשבות שלא נוח לחשוב אותן. על ידי הסרתן הממשית של התמונות הפוגעניות האלה, האקרובטיקה הנפשית הזו נעשית קלה הרבה יותר.

לגבי שאר העולם (וחלק קטן מהחברה הישראלית) הסיפור הוא אחר. אחרי חצי מאה של כיבוש ושלושה עשורים מאז שרשתות טלוויזיה אמריקאיות התחילו לשדר סרטונים של חיילים ישראלים שוברים עצמות של מפגינים פלסטינים, החתול יצא מהשק. תמונות של דיכוי ואלימות ישראליים כלפי פלסטינים כבר נצרבו במוחם של מיליוני אנשים סביב לעולם.

אם יחדלו לשדר את התמונות האלה בתדירות שבה הן מתרחשות, אנשים לא יסיקו שזה משום שהכיבוש הסתיים או משום שהוא הפך בן לילה לטוב לב, לדיקטטורה צבאית חביבה. לא, הם יבינו מדוע התמונות האלה נעלמו: כי אפילו הישראלים מהימין הקיצוני, האולטרה-לאומני, מבינים שהכיבוש הוא פסול מוסרית ומכלה את את החברה שלו, והתרופה היחידה שהוא מוצא לבעיה הוא לכסות את עיניו.

מיכאל שפר עומר-מן הוא עיתונאי ועורך מגזין 972+ שם פורסם המאמר במקור

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

מדיניות של טיוח. רזאן נג'אר מטפלת בפצועים בהפגנות השיבה (צילום: עבד אל-עזיז נג'אר)

תחקיר בצלם: הפרמדיקית רזאן נג'אר נהרגה מירי מכוון

בעקבות הסערה שחוללה הריגתה של החובשת הצעירה במהלך הפגנות השיבה בעזה, הצבא מיהר להתנער מהאחריות למותה ואף פתח במסע הכפשה נגדה. בצלם: מדיניות נפשעת המגובה במערכות טיוח צה"ליות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf