החיג'אב ואני: איך מטר וחצי של בד שינה לי את החיים

מאת |

כשהחלטתי להתחיל ללכת עם חיג'אב, לא תיארתי לעצמי את התגובות מהסביבה - עשיתי המון החלטות "תקדימיות" בחיי, אך דווקא זו הפכה להיות אתגר. ועוד משהו לא תיארתי לעצמי: כך החיג'אב שינה אותי

כותבת אורחת: סירין חטיב-שחברי

לפני שנתיים החלטתי ללבוש חיג'אב. הייתה לי תחושה פנימית שזה מה שאני רוצה בשלב הזה של החיים. הצורך הרוחני דחף אותי. הייתי משוכנעת, למרות המציאות החברתית והפוליטית שאנחנו חיים בה. ידעתי שזו החלטה שתשנה דברים רבים בחיי, ותשפיע על העבודה, הלימודים, התקבלות להתמחות, ובעיקר על גישתם של האנשים סביבי. למרות זאת לא היססתי לרגע, למרות שידעתי שאני עומדת לשלם מחיר. חיג'אב!

אני רוקחת במקצועי. סיימתי לא מזמן גם תואר בעריכת דין וכיום אני עושה התמחות באגודה לזכויות האזרח. יש לי שני ילדים ובעל אהוב ותומך. חונכתי להיות אשה עצמאית, חזקה, שיודעת לשאול שאלות ולעשות את הכול בעצמה – כן כן, כולל שימוש במקדחה לצורך תליית תמונות על הקירות החיוורים של הדירה הירושלמית בה גרתי בשנות לימודי הראשונות באוניברסיטה. כל חיי רצופים בתקדימים, אבל דווקא ההחלטה ללבוש חיג'אב מתבררת כהחלטה מאתגרת במיוחד.

> יום אחד אעז גם אני לדבר עם משפחתי על השחרור הנשי העצום הזה

התגובות להחלטה שלי, שלא ניתן היה שלא להבחין בה, לא איחרו להגיע: נראה היה שהלקוחות בבית המרקחת מעדיפים את הרוקחת שלהם בלי חיג'אב; חלק מעמיתיי בעבודה הפנו אליי מבטים מוזרים, או יותר נכון – מבטים חשדניים ולא נעימים; בלימודי המשפטים אנשים שאלו אותי "למה?"; והיו גם  שתהו אם זו החלטה סופית או שיש דרך לשנות את דעתי – כאילו אני הולכת להתאבד. בחיאת רבקום, מדובר בחיג'אב – לא בהתאבדות. אף פעם לא פגשתם נשים עם חיג'אב?!

האם גם אישה יהודית דתייה מפחידה אתכם ככה?

אנשים פתאום התחילו לדאוג לשלומי, לבריאות שלי, כאילו שמשהו רע קרה או שמחלה ממאירה תקפה אותי ואני שמה חיג'אב כדי להתגונן, או לבקש רחמים והחלמה מאלוהים. "חזרתי בתשובה", עניתי לאלו עם חיוך.

העולם משתנה, ומתפתח, עד שזה מגיע לנשים עם חיג'אב. אז את נתקלת במציאות: פתאום עוצרים את הרכב שלי בכניסה לנתב"ג ומבקשים לראות כרטיס טיסה; בחזרה לארץ אני נבדקת בעמדה נפרדת – סוג של עמדת VIP; הנסיעה שלי באוטובוס לעבודה בתל אביב תמיד נוחה ומרווחת, כי המושב לידי תמיד ריק; כשאני נכנסת לבית המשפט ומציגה תג מתמחה השומר בכניסה מביט בו ארוכות; בתור בתחנה המרכזית אנשים שומרים מרחק ונותנים לי לנשום; אפילו דיילות קוסמטיקה בחנויות הפארם כבר לא ניגשות אליי להציע מוצרים. זאתי לא שמה איפור, אולי לא מתבשמת – הן בטח חושבות. כל תנועה שאני עושה היא חשודה, אפילו כשאני מוציאה מתיק "דיור" מעוצב את משקפי השמש של ווג.

לפני שבוע הייתי בדרכי חזרה מתל אביב לעפולה בתחבורה הציבורית. הנחתי את התיק שלי במכונת הבידוק ועברתי במגנומטר. המאבטח – שלפי החזות שלו לא נראה כאילו הוא שייך למעמד טוב יותר בהרבה מזה של הערבים במדינה – עצר את המכונה. הוא שאל מאיפה אני וביקש ממני להציג תעודה מזהה.. עכבו אותי, ורק אחרי שהתפרצתי וצעקתי שאני לא מוכנה לפספס את האוטובוס שלי הם שחררו אותי, את התיק שלי והתעודה. צעדתי לעבר האוטובוס נשאת איתי טונות של כעס.

איך מטר וחצי של בד יכול להפוך עולמות. אני לא מסתובבת עם רעלה על הפנים ולא בגלימת צ'אדור שחורה שמכסה את כל הגוף. זה כולה כיסוי ראש. עם החיג'אב הזה אני לובשת בגדים רגילים, בדיוק כמו שלובשת כל אישה ממוצעת בגוש דן – חולצה מרשת כזאת ומכנס מרשת אחרת, או מחנויות עודפים. דולצ'ה וגבאנה כבר מעצבים חיג'אב, אבל החברה הישראלית לא מוכנה להפנים שזה בא מבחירתה החופשית של האישה. כל זה כמובן גורם לי לתהות האם גם אשה דתיה יהודית מפחידה את המרחב הציבורי עם כיסוי הראש שלה או שזה שירות לערביות בלבד.

> הזכות ללבוש בורקיני היא הזכות לשוויון

סטודנטיות עם חיג'אב בקמפוס הר צופים של האוניברסיטה העברית בירושלים (צילום אילוסטרציה: נתי שוחט, פלאש90)

סטודנטיות עם חיג'אב בקמפוס הר צופים של האוניברסיטה העברית בירושלים (צילום אילוסטרציה: נתי שוחט, פלאש90)

בהתחלה חשבתי שהחיג'אב שלי לא שינה אותי. מאוחר יותר גיליתי שדווקא כן. החיג'אב גרם לי להיות מסורה יותר לבחירה שלי, לדת שלי, להלכה שלפיה אני נוהגת ביום יום. החיג'אב הזה גרם לי לאמץ תכונות והתנהגויות מצוינות: אני לא משקרת – גם לא שקר לבן; אני לא צועקת בפנים של הקופאית כשעוד מאה אנשים עומדים בתור; אני נוהגת לפי המהירות המותרת בחוק גם כשאין מצלמות ושוטרים; אני לא עושה צחוק מבני אדם שונים ממני. החיג'אב גרם לי להיות בנאדם נחמד יותר, בנאדם שמזדהה עם קבוצות מוחלשות וחלשות.

והכי חשוב, החיג'אב שלי גורם לאנשים שאני פוגשת לראות ולדעת שיש בכל רחבי העולם נשים מוסלמיות משכילות, חכמות, עם ביטחון עצמי שעובדות ותורמות לחברה, ויכולות להיות אימהות ומרצות ורופאות ושופטות. וגם מאוהבות ואהובות שהולכות יד ביד עם בן זוג שהן בחרו. והכול מבחירתן החופשית. ואם לא האמנתם עד עכשיו, אז תדעו – יש עוד רבות כמוני.

סירין חטיב-שחברי היא רוקחת ומתמחה בעריכת דין. היא בת כפר כנא במקור וגרה כעת בכפר דבוריה. 

> חיג'אב בירושלים? רשום לי על המצח "סכנה"

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf