החינוך הדו-לשוני נלחם בגזענות, וזה לא בהכרח נחמד

לאחרונה פורסם מחקר לפיו היחסים האישיים בין תלמידים יהודים וערבים בבתי"ס יהודיים טובים מאשר בבתי"ס דו-לשוניים. אבל מטרת החינוך הדו-לשוני היא לאו דווקא לייצר חברויות, אלא להפיל את האפרטהייד  

מאת:
השאירו תגובה
א א א

לפני כמה שבועות פורסמו במוסף "הארץ" תוצאות של מחקר שלכאורה סותר את מה שאנחנו חושבים על בתי הספר הדו-לשוניים. לפי המחקר, שהוביל פרופ' יוסי שביט מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בבתי הספר הרב־תרבותיים יש מעט אינטראקציות חברתיות בין הקבוצות האתניות – כלומר ערבים נוטים לשחק בהפסקות עם ערבים, ויהודים עם יהודים. לעומת זאת, המחקר מצא כי בבתי הספר בחינוך הממלכתי היהודי שלומדים בהם תלמידים ערבים, היחסים בין התלמידים קרובים יותר. "דווקא במקום שיש בו אידיאולוגיה של דו־קיום ומחויבות לנושא, נוצר פחות קשר חברי בין הקבוצות. פחות דו־קיום, אם תרצו", סיכמה את המחקר הכתבת סמדר רייספלד.

מרוח המחקר של פרופ' שביט, כפי שבאה לידי ביטוי בכתבה, משתמעת הנחת יסוד שלפיה מטרת החינוך הדו-לשוני ומטרתם של בתי הספר ה"מעורבים הרגילים" גם יחד היא ליצור יחסים חברתיים וידידותיים בין יהודים לערבים. הדו-לשוניים נכשלים בכך – ו"הרגילים" מצליחים. פשוט. אבל חינוך איננו מדע מדויק, ויש מדדים של מחקרים כמותניים לכאן או לכאן.

ילדים בהפגנה למען חינוך דו לשוני משותף ביפו (אורן זיו / אקטיבסטילס)

יחסי ידידות יכולים להתקיים גם בין עבד לאדון, זאת איננה מטרת החינוך הדו-לשוני. ילדים בהפגנה למען חינוך דו לשוני משותף ביפו (אורן זיו / אקטיבסטילס)

נכונים ככל שיהיו נתוני הרשת החברתית של פרופ' שביט, כל מחנכת ומחנך מבינים כי גם אם התלמידים היהודים בבתי הספר ה"מעורבים", שבהם הם מהווים 95% מסך התלמידים, חווים ידידות אישית עם התלמידים הערבים, המהווים 5%, אין בכך כדי להשפיע על עמדותיהם הדמוקרטיות בעתיד. להיפך: מתקבעת אצלם נורמה של שליטת הרוב על המיעוט, תוך חיבוק אישי לַפּרטים מן המיעוט הזה.

אם תלמידים יהודים אלה יבחרו בעתיד להיות גזענים השוללים את זכויות המיעוט, הם יוכלו להצטדק בנוסח המקובל: "מה פתאום, הרי יש לי/היו לי חברים ערבים". הרי זו הכנה חינוכית למשטר ההפרדה של שליטת רוב במיעוט. והחוויה החינוכית של התלמידים הערבים? אפשר לדמיין אותה בקלות, הרי הנרטיב ההיסטורי של העם היהודי מלא בחוויות כאלה של חיים במיעוט.

לא שוקעים ב"אנחנו והם"

מנגד, בתי הספר הדו-לשוניים מנכיחים במרחב החינוכי והקהילתי הסובב את השוֹנוּת שבין התלמידים. בבתי הספר האלה מתקיים דיאלוג שאינו הרמוניה עם מוזיקה של מעליות, ומשתתפיו אינם "מוארים". זהו תהליך דינמי, לעתים מפרך, שבו פותח כל צד את עצמו לשינוי בגישתו אל הצד השני – ולא רק בין כותלי בית הספר, אלא גם בקהילה מסביבו. אכן, אגב תהליך חינוכי הבונה יחסי שוויון מתחזקת הזהות הקבוצתית בכל צד, אך אין כאן שקיעה ב"אנחנו והם".

כך, למשל, בראיון עם פרופ' גיל דיזנדרוק ב"הארץ" (שגם אותו ערכה סמדר רייספלד), מצוטטים תוצאות מחקר אחר, כמותני אף הוא, אך מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. ממחקר זה, שערכה ד"ר אינאס דיב, המשמשת היום כמנהלת הפדגוגית של ארגון "יד ביד", עלה כי התפיסה המהותנית את הזולת – זו אשר עומדת בבסיס הגזענות – דווקא פוחתת באופן מובהק בקרב תלמידי הדו-לשוני לעומת תלמידים בבתי ספר רגילים.

בתנאים של שליטה יהודית גורפת, ניתן להציע לבני המיעוט הערבי ידידות אישית. הבעיה היא שיחסים אישיים חמים יכולים להתקיים גם בין אדון לבין עבד

"חקרנו ילדים בני חמש, שמונה ו-12 שלמדו במסגרות שונות: ילדים יהודים שלמדו בבתי ספר יהודיים רגילים, ילדים ערבים שלמדו בבתי ספר ערביים רגילים, וילדים יהודים וערבים שלמדו יחד בבתי ספר דו־לשוניים", סיפר שם פרופ' דיזנדרוק. "גילינו שבכל הקבוצות, בני החמש היו מהותניים באותה המידה, ובמידה גבוהה. כלומר, כולם תפסו את קבוצת הלאום האחר כשונה מאוד, כהומוגנית וכדומה. עם הגיל, מי שהלך לבית ספר רגיל נשאר מהותני, אבל מי שהלך לבית ספר משולב, של ערבים ויהודים יחד, נעשה פחות ופחות מהותני. מכאן, שהסביבה לא יוצרת את המהותנות, היא שם מלכתחילה. הסביבה והחינוך רק מתחזקים או ממתנים אותה”.

החינוך הדו לשוני ממתן אותה, כי הוא למעשה סדנה לעיצוב היחס של התלמידים אל הקבוצה האחרת, שמציב את היחסים על אדנים של שוויון והוגנות. כן, יחסי ידידות אישית חשובים מאוד כדי לרשום חוויה חיובית בזיכרון הרגשי של התלמידים. אבל כדי לחנך לאזרחות – חשוב יותר ליצור יחס חיובי אל הקבוצה האחרת, כחלק מהערכים של "קבוצת הפְּנים". זו גם האזרחות הרצויה בקרב המבוגרים, להבדיל מהומוגניות של שליטת הרוב המתקראת "לכידות חברתית".

בבתי הספר הממלכתיים היהודיים שלומדים בהם ערבים השפה היא עברית. אין לתלמידים הערבים כל השפעה על תוכנית הלימודים בספרות, בהיסטוריה, ובוודאי לא על ההכנה לשירות "משמעותי" בצבא. אבל בכל זאת יש ביניהם חברויות אישיות ויש חיוכים. מה אנו למדים מכך? שבתנאים של שליטה יהודית גורפת, ניתן להציע לבני המיעוט הערבי ידידות אישית. הבעיה היא שיחסים אישיים חמים יכולים להתקיים גם בין אדון לבין עבד.

פרופ' שביט דווקא מוקסם "מהכוח של קבוצות לחולל שינוי", ומדגיש כי "כל ההישגים המרשימים הושגו רק בגלל התארגנות של אנשים בעלי זהות משותפת אל מול הקבוצה השלטת". אך המאמר ב"הארץ" מסתיים במסקנה אחרת: "אם דווקא ההתייחסות האוהדת של ההנהלה לזהויות הקבוצתיות והרצון לשמר אותן, שמאפיינים את בתי הספר הרב־תרבותיים, הם שמובילים להפרדה חברתית", נכתב שם, "איזה צידוק יש לבתי הספר האלה?"

באמת? כלומר: אין טעם בזהות המובחנת של התלמידים ובשוויון בינה לבין הזהות של האחר, אם אי אפשר לשלוט בה לצורך ההגמוניה של הרוב?

האתגר של האזרחות בארץ הוא להכיל את שתי הזהויות המרכזיות בה – הפלסטינית והיהודית. יש לקוות שהחינוך הדו-לשוני והקהילות המשותפות שמתגבשות מסביבו ישבשו את מנגנוני ההפרדה הקיימים כאן, וייצרו חברה משותפת על יסוד אזרחות הוגנת ומכילה. וכן, גם עם יחסים חברתיים טובים.

שולי דיכטר הוא מחבר הספר "מבעד לכוונות הטובות" ושימש כמנכ"ל עמותת יד ביד לחינוך דו-לשוני בשנים 2011-2018

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הפגנת בנות ובני נוער נגד אסון האקלים, תל אביב, 20.9.19 (חגי מטר)

הפגנת בנות ובני נוער נגד אסון האקלים, תל אביב, 20.9.19 (חגי מטר)

מאות אלפים ביום בינלאומי נגד אסון האקלים: הפגנות תלמידים גם בישראל

אלפי הפגנות עם מליוני משתתפים צפויות להתקיים עד סוף היום ברחבי העולם. בישראל התרכזה המחאה נגד אסון האקלים בהפגנות של מאות בנות ובני נוער, שמקווים שהממשלה החדשה תפעל בנושא. "היערות נשרפים ואתם מהססים", קראו המפגינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf