המשטרה נגד החיסיון העיתונאי: מה האינטרס של הציבור?

החיסיון העיתונאי לא שייך לעיתונאים וגם לא למקורות, הוא שייך לציבור. טוב שיש במדינה משטרה שחוקרת עבירות, אבל העיתונאים לא צריכים לעבוד בשבילה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבים אורחים: אמיר בשה ומורן סבוראי

במסגרת חקירה שהיא מנהלת תחת צו איסור פרסום, פנתה משטרת ישראל לאחרונה לבית המשפט בבקשה שיורה לכל מערכות החדשות בערוצי הטלוויזיה והאינטרנט למסור לידיה חומרים עיתונאים שנמצאים ברשותם הקשורים לאותה פרשה. בית המשפט הסכים, הצווים יצאו, ומערכות התקשורת התנגדו ומחו נגד הצו.

אין זו הפעם הראשונה בה מבקשת משטרת ישראל מבתי המשפט אישור לעשות שימוש בחומר עיתונאי שנמצא ברשותם של עיתונאים וכלי תקשורת וזאת על אף מעמדו של החיסיון העיתונאי שהמשטרה מנסה, שוב ושוב, לצמצם אותו. נושא הסרת החיסיון העיתונאי תלוי ועומד גם כעת בפני בית המשפט המחוזי בעקבות דרישת המשטרה לקבל חומרי גלם עיתונאיים מתוך ראיון שערך כתב חברת החדשות של ערוץ 2, גיא פלג, עם נאשמת בפלילים.

בעבר המשטרה אף פנתה לבית המשפט בבקשה שנדחתה להסרת החיסיון לגבי מסירת תמונות שצילמה צלמת עיתונות במהלך התפרעת מפגינים יהודים במפקדת חטיבת יהודה, וגם דרשה מצלמי עיתונות למסור לה תמונות מעימותים עם בדואים ליד העיירה חורה. בשני המקרים האחרונים בתי המשפט בסוף ביטלו את הדרישה המשטרתית.

הרשות הרביעית

החיסיון העיתונאי הוא כלי בעבודת העיתונאי ופגיעה בו מהווה צמצום של החירות העיתונאית, לצד פגיעה גם מערכת היחסים המורכבת והעדינה בין העיתונאי לבין המקור. החיסיון העיתונאי חל גם על זהות המקורות וכן על חומר שנמסר לעיתונאי ממקורותיו לרבות גם למידע שעלול לחשוף את המקור – כלומר, גם חומר עיתונאי שלא נוצר עקב הסכמה מפורשת בין העיתונאי למקור. פגיעה במערכת היחסים העדינה שבין העיתונאי למקור, יכולה ותהיה לאפקט מצנן על מקורות שיחששו מחשיפה דבר שיגרום לסיפורים רבים, שיש אינטרס ציבורי לחשיפתם, להיוותר עמוק מאחורי הקלעים והעין הציבורית, בתוך "תיבת פנדורה" שלא תיפתח לעולם.

מנגד, לטענת המשטרה והפרקליטות, החשיבות של גילוי האמת – חייבת להיות מעל החיסיון העיתונאי. לנושא זה נחזור בהמשך.

> עיתונאים בעד צנזורה: על כתבת שוברים שתיקה בערוץ 2

צללית

בפסק הדין בעניין ציטרין (1987), שהניח את היסודות לחיסיון העיתונאי, נקבע כי חריגה מחיסיון עיתונאי תתאפשר רק במקרים חריגים, בהתקיים מבחן משולש של רלוונטיות (המידע המבוקש רלוונטי להליכי המשפט והחקירה), מהותיות (המידע המבוקש חיוני ובעל חשיבות למען עשיית צדק בעניין מהותי, קרי פשע או עוון בעלי תוצאות או משמעות מהותית) ונחיצות (המידע המבוקש נדרש מאחר ואין אפשרות לערוך משפט צדק ללא קבלתו).

בית המשפט העליון דאז עמד על יסודותיו של חסיון זה (שיסודו בהלכה הפסוקה ולא בחוק) במבנה הדמוקרטיה ובמקומו החשוב של חופש הביטוי במסגרת זו. ראוי לזכור, כי "חירות הביטוי" אינה רק מטבע לשון שחוק, אלא כלי המאפשר דיון ציבורי, ובמסגרתו תחרות הוגנת בין עמדות שונות. "שוק הרעיונות" המתאפשר באמצעות חירות הביטוי הוא כלי של ממש בשמירה על הדמוקרטיה ועל שלטון החוק, ובתוך כך, בהמשך בחינתה של האמת ביחס למתמודדות אפשריות שונות הטוענות לכתר.

לכן העיתונות נחשבת חלק מ"הרשות הרביעית" (לצד שלושת הרשויות הקלאסיות: השופטת, המחוקקת והמבצעת), שתפקידה להגן על הדמוקרטיה ועל שלטון החוק באמצעות עמוד התווך של ביקורת ציבורית, זאת היא עושה לצידם של גורמי ביקורת נוספים, כמו מבקר המדינה.

עיתונאי הוא לא "מודיע"

במובן היסודי ביותר, החסיון העיתונאי אינו "שייך" – אם כן – לעיתונאי זה או אחר, ואף לא למקור זה או אחר, אלא הוא שייך לציבור. השאלה אינה – ובכל מקרה אינה רק – מה רוצה או מה מוכן המקור וגם אינה מה רוצה העיתונאי הספציפי, כפרט.

במאמר מפורסם בן כמעט מאה שנה עשה המשפטן הופלד הבחנה בין שימושים שונים של המילה זכות: זכות; פריבילגיה; חסינות; וכוח. אם ניישם את ההבחנה הוותיקה הזו על שאלת גבולות החיסיון העיתונאי, ועל מה שמתרחש בכלל בעולם העיתונות, אזי חשוב להדגיש: הזכות היא של הציבור, להיות בעל עיתונאות חופשית; הפריבילגיה היא של העיתונאי, זו הפריבילגיה שלא לחשוף מידע מסוים המוגן באמצעות החיסיון העיתונאי; הכוח, להפעיל את החיסיון, גם הוא של העיתונאי, שאינו כפוף בעניין זה לגורמים שלישיים; ואילו החסינות, מוענקת למקור.

ובמילים אחרות – כפי שעורך דין אינו רשאי לחשוף את מה שחוסה תחת חיסיון עו"ד-לקוח (כי הזכות אינה שלו), כך גם העיתונאי (ואפילו המקור) אינם בהכרח רשאים לחשוף מידע החוסה תחת חיסיון עיתונאי, כי הזכות אינה של מי מהם – אלא של הציבור עצמו.

אכן, חשוב וראוי כי במדינה מתוקנת תהיינה רשויות אכיפה ראויות לשמן והפשע יימנע. חשוב לא פחות כי תהיה עיתונות חופשית – המדובר בשתי רשויות שראוי שלא יתערבבו זו בזו במובנים הפוגעים בעקרונות היסודיים ביותר המקימים אותן.

> תקרית יערי-וייס: מי בכלל צריך פרשנים לענייני ערבים?

בית העיתונאים על שם סוקולוב בתל אביב (צילום: Deror_avi, ויקימדיה)

בית העיתונאים על שם סוקולוב בתל אביב (צילום: Deror_avi, ויקימדיה)

עיתונאי אינו עוד משלח יד אלא תפקיד בעל מעמד וחשיבות ציבורית במדינה דמוקרטית, וחלות על העיתונאי נורמות כבדות משקל של אחריות והבאת הסיפור האמיתי בפני הקורא, הצופה או המאזין.

השאלה היא מה נכון מבחינה ציבורית וכיצד שומרים על עיתונאות חופשית, שאינה תלויה ברשות המבצעת ואינה הופכת לגורם שהוא חלק מהרשות המבצעת. עיתונאי אינו "מודיע" של הרשות המבצעת, אינו "עובד" של הרשות המבצעת, ועם כל החשיבות של שמירה על החוק ומניעת פשע (שאיננו מזלזלים בו כמובן), ראוי גם ראוי שהעיתונאות תישאר חופשיה מהרשות המבצעת, שימשיכו ויבואו בשעריה ידיעות התורמות לחופש הביטוי ולזרימה החופשית שלו.

אכן, יש ובמסגרת ראיון עיתונאי נחשפות עובדות חדשות שהמשטרה או רשויות החוק מעוניינות להמשיך ולחקור אותן. לשם כך הן רשאיות, כמובן, להזמין לחקירה את אותם גורמים החיוניים להמשך החקירה, יהא זה המקור או גורם אחר. החובות והזכויות העומדות לנחקר במסגרת כזו – ולרבות זכות השתיקה מחד והחובה להעיד מאידך – עומדות בעינן. ואולם אין לאפשר לרשות המבצעת להיכנס לגדרי הרשות המבקרת ולקבל חומרי רקע או חומרי גלם עיתונאים – משום שיש בכך כדי להפר את האיזון העדין, השברירי לעיתים, שהוא מה ששומר על שלטון החוק.

עו"ד אמיר בשה ועו"ד ד"ר מורן סבוראי הם היועצים המשפטיים של ארגון העיתונאים בישראל ושותפים במשרד בשה זבידה סבוראי, המתמחה במשפט עבודה.

> אובמה והוותיקן כבר חשפו את מסמכי החונטה. ומה עם ישראל?

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הרב משה יהודאי, חבר הוועד המנהל של ארגון רבנים לזכויות אדם, שנפצע בראש ובגפיו לאחר שמתנחלים התקיפו מסיק זיתים באזור בורין (צילום: תחקירן ׳יש דין)

מתנחלים תקפו במוטות ובאבנים פעילים שסייעו במסיק בגדה המערבית

רעולי פנים מההתנחלות יצהר תקפו ופצעו פעילים מארגון "רבנים לזכויות אדם" שהגיעו לסייע לחקלאי הכפר בורין בעונת המסיק, וכן הציתו והשחיתו עצים רבים במטע. "הצבא חוסם גישה של הפלסטינים לאדמותיהם בעוד שמתנחלים קיצונים מצליחים להיכנס ולהסב נזק", נמסר מהארגון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf