שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

החירות היא תנאי לאחריות, ואין אחריות ללא חירות

מאת |

כאישה בעולם של גברים, מרוקאית בעולם של אשכנזים, וישראלית ששייכת לעם ששולט על מיליוני בני אדם ומעצב את גורלם, אני נדרשת לגבש את עמדתי בדבר האיזון בין אחריות לגורל, בין הכחשת הדיכוי לבין התנערות מאחריות אישית וקבוצתית. מחשבות לחג החירות

כותבת אורחת: שגית פרץ-דרעי

בס"ד

ערב חג הפסח בא ואנחנו מדברים על חירות וממעטים לדבר על תוצאתה ההכרחית- אחריות. החירות היא תנאי לאחריות ואין אחריות ללא חירות. למעשה, על פי הסיפור המקראי, האל הוציא את ישראל ממצרים והעניק לנו חירות על מנת שיוכל לדרוש מאתנו לבחור בו ולקבל אחריות.

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם (במדבר טו, מא)

וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם ) יג( אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת (ויקרא כו, יב'-יג')

הדרישה והתביעה לבחור באל, בטוב, יכולה להיות מופנית רק כלפי מי שהוא בן חורין ולכן נושא באחריות למעשיו ותוצאותיהם מוטלות על כתפיו. זו היא מטרת החירות המקראית רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע…..  וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים (דברים, פרק ל).

> תומכי אסד, הניחו לשקרים: משטר אסד לא פחות אימפריאליסטי מיריביו

סדר פסח בכלא חולות 2014 (צילום: אורן זיו/ אקטיבסטילס)

במציאות של שעבוד מוחלט, קשה להגדיר מהי מידת אחריותו של העבד כפרט. סדר פסח בכלא חולות 2014 (צילום: אורן זיו/ אקטיבסטילס)

הדיכוי שאחרי העבדות

במציאות של שעבוד מוחלט כפי שהוא מתגלם בעבדות ישראל במצרים, קשה להגדיר מהי מידת אחריותו של העבד כפרט. ניתן לומר בזהירות שאחריות זו מוגבלת להימנעות מלעשות רע ולהזיק באופן אקטיבי, כדברי משה לנוגש העברי "רשע, למה תכה רעך?!". על תביעה לאחריות חברתית, כקבוצה, לא ניתן כלל לדבר. ואכן רק עם השחרור מבית עבדים מכונה ישראל "עם", שהוא, בין היתר, קבוצה המקיימת בתוכה אתוס משותף ואחריות הדדית וחברתית.

בעולם המערבי שלאחר חיסול העבדות ומתן שוויון זכויות חוקי לכל האזרחים, הולכת ומתפתחת ההכרה כי על אף השינוי החוקי, עדיין קיימים סוגים שונים של דיכוי, אפליה והדרה של קבוצות כגון נשים, מיעוטים אתניים ודתיים ועוד. דיכוי ואפליה אלה אינם עולים כדי שעבוד השולל את האחריות וחופש הבחירה, אך הם לכל הפחות מצמצמים באופן משמעותי את השוויון בכלל ואת שיוון ההזדמנויות בפרט ומביאים ליצירת פערים גדולים בעלי מאפיינים מגדרים, אתניים ואחרים.

בחברות דמוקרטיות ליברליות שחרטו על דיגלן שיווין זכויות והזדמנויות ותולות באינדיבידואל את כל הישגיו וכישלונותיו, יש להכרה בדיכויים אלה משמעות מרחיקת לכת מאחר והיא מצביעה על גורל המיועד לבני אותן קבוצות מכוח השתייכותם הקבוצתית ולא מכוח כישוריהם.  לצד קבוצות שמתאפשר להן לממש את המודל האינדיבידואליסטי – ליברלי, ישנן קבוצות שחבריהן מוגבלים מכוח השתייכותם.

בין אחריות לגורל

כאישה, יהודייה, מרוקאית, שומרת תורה ומצוות, אזרחית מדינת ישראל, שאלת היחס בין הבחירה והאחריות שלי לחיי והישגיי לבין הבניות חברתיות שהן מעין "גורל", היא שאלת מפתח. מצד אחד, בת לאתוס היהודי לפיו האדם אחראי למעשיו ובוחר בין רע לטוב ולאתוס הליברלי של הגשמה עצמית, מימוש ואינדיבידואליזם. מצד שני, אישה בעולם של גברים (הדתי והחילוני), מרוקאית בעולם של אשכנזים, מציאות חיים שמקשה דה פקטו על נשים ומזרחים להגיע למימוש עצמי. וכמובן, מצד שלישי, ישראלית ששייכת לעם ששולט על מיליוני בני אדם ומעצב את גורלם.

בכל המעגלים הללו עולה בעוז שאלת האחריות והבחירה הנתונות למי ששייך לקבוצות הסובלות מאפליה.

הדיון בנושא חירותן ואחריותן של קבוצות מופלות, כפרטים וכקבוצות, נע מהקוטב של הכחשת הדיכוי לחלוטין ותליית מלוא האחריות באינדיבידואל ועד הקוטב של התנערות מכל אחריות אישית וקבוצתית של הקבוצה המופלית. את הכחשת האפליה ניתן לראות אצל מכחישי הפער העדתי שעל מנת להימנע מלקיחת אחריות על הפערים החברתיים בקרב יהודים במדינת ישראל מוכנים ליחס למזרחים (מה זה  בכלל?) תכונות קולקטיביות של עצלות, בטלנות והיעדר כישורים וכישרונות אם לא נחיתות תרבותית וגנטית. את ההתנערות מבחירה ואחריות ראינו לאחרונה בפרשת החייל אלאור אזריה שהיו מי שהגנו עליו בטענות שונות שעיקרן היותו מזרחי.

> תחושת הפספוס: פסח הוא הזדמנות לא להחמיץ

ליל סדר אלטרנטיבי ברחבת הבימה, פסח 2014 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ליל סדר אלטרנטיבי ברחבת הבימה, פסח 2014 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מלכודת פוליטיקת הזהויות

אל מול שני הקטבים הללו אני מנסה לגבש את עמדתי בדבר האיזון בין אחריות לגורל. כל עוד מדובר בהשקפתי ובבחירותיי האישיות אני נזקקת פחות להגדרות ויותר להתמודדות יומיומית שעיקרה לדחוף את עצמי לשאת באחריות ולבחור שוב ושוב בטוב, לצד ההכרה שעל אף מאמצי ולאור היותי אישה, מזרחית, דתיה, חלים עלי כוחות חיצוניים (שלא חלים על אחרים) שפעמים רבות, אך לא תמיד, מסכלים את בחירותיי ומעמידים בספק גדול את האמרה האוטופית "תתאמץ – תצליח". זו היא עמדה מתסכלת, אישית וסיזיפית מאוד.

הדיון בשאלה הציבורית מורכב יותר. הקושי הגדול ביותר הוא שדיון כזה מתקיים תחת עינו הבוחנת של המדכא. המדכא מחזיק בכוח להשתמש לרעה בכל ביקורת עצמית שיעלו המדוכאים וזאת כנגד המדוכאים עצמם. כך לדוגמא, החשש לקיים ביקורת פנים מזרחית על פוליטיקאים מזרחיים מסוימים מאחר והיא תשמש ללא ספק ככלי להמשך ההלעגה והזלזול מהם סובלים פוליטיקאים מזרחיים בכלל. במציאות כזאת, כל דיון פנימי שלוקח אחריות עצמית מוגברת, עלול להחליש את הקבוצה במאבק הכוחות הכללי ולשמש כנגדה. זהו קונפליקט שאין לי פתרון בעבורו.

מנגד, חשש גדול יותר בעיני הוא מצב בו הקבוצה עסוקה אך ורק בהגנה על קיומה וחבריה ונמנעת מלגבש ערכים ואמות מידה מוסריות. פוליטיקה של זהויות היא הכרחית, אך לחלוטין לא מספקת. לצד הזהות חייבת הקהילה להציב ערכים שהם בתורם ישובו ויעצבו את זהותה במעגל תמידי של זהות וערכים.  את מתחם החירות, גם אם המצומצם, הנתון לכל קבוצה וקהילה, חובתה למלא בבחירה ובאחריות.

שגית פרץ-דרעי, פמיניסטית, מרוקאית, שומרת מצוות ואוהבת אדם.

> אסור לשתוק: הצטרפו לישראלים ופלסטינים בקמפיין סולידריות עם העם הסורי

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
נושאים קשורים
X

אהבת את הכתבה הזאת?

הניוזלטר השבועי של שיחה מקומית מביא את מיטב הכתבות והטורים שלנו עד המייל שלך. להרשמה לחצו כאן
silencej89sjf