שיח השלום הישן נקבר, ואיתו הקריירה של לבני

מי שהובילה את כישלון המו"מ הרציני האחרון עם הפלסטינים והכניסה ללקסיקון את הדרישה שהפלסטינים יכירו בישראל כ"מדינה יהודית", הפכה לנושאת הדגל של התהליך המדיני. הסיפור של לבני הוא הטרגדיה של מחנה השלום

מאת:
השאירו תגובה
א א א

פרישתה של ציפי לבני מהפוליטיקה היא טרגדיה. כלומר לא העובדה שציפי לבני לא תהיה יותר בפוליטיקה הישראלית היא טרגדיה. יש לה מעלות, אבל היו לה גם חסרונות רבים. גם כפוליטיקאית, גם כשרה, וגם כנושאת ונותנת עם הפלסטינים. אבל הטרגדיה היא שפרישתה של לבני משקפת את העובדה ש"מחנה השלום" – מה שלא תהיה ההגדרה של המושג המעורפל הזה – איבד את הסיפור שלו או לכל הפחות איבד את היכולת לספר אותו, לשווק אותו, למכור אותו. "לסחורה שלה לא היו קונים", כפי שכתבו כמעט כל הפרשנים.

ללבני עצמה יש חלק לא מבוטל במה שקרה לה ובמה שקרה לסיפור של "מחנה השלום". ואני לאו דווקא מדבר על ישיבתה בתפקידי מפתח בממשלות שניהלו מבצעים צבאיים קטלניים בלבנון ובעזה (פעמיים), שבהם נהרגו אלפי אזרחים לבנונים, פלסטינים וישראלים. אהוד אולמרט, שהורה על שניים מהמבצעים האלה, נחשב היום לאיש שלום. אהוד ברק, שהיה שר ביטחון ב"עופרת יצוקה", נתפס היום בעיני רבים במרכז-שמאל כמושיע שיציל אותם מידי נתניהו. שלא לדבר על גבי אשכנזי ובני גנץ, שפיקדו על הצבא בשניים מהמבצעים האלה, ומוחזקים היום כתקווה לשינוי. אבל לגברים כנראה מותר להשתתף בהרג. זה טבעי. לנשים זה אסור.

לבני כשרת החוץ עם ראש הממשלה דאז סלאם פיאד בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, ינואד 2008 (צילום: Andy Mettler, ויקימדיה, CC BY-SA 2.0)

לבני כשרת החוץ עם ראש הממשלה דאז סלאם פיאד בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, ינואד 2008 (צילום: Andy Mettler, ויקימדיה, CC BY-SA 2.0)

האחריות שלה נוגעת יותר למשא ומתן הרציני האחרון שנוהל עם הפלסטינים בשלהי ממשלת אולמרט. לבני היתה אז שרת החוץ וניהלה את השיחות עם הפלסטינים. מסמכי אל-ג'זירה חשפו שגם בתוך החדרים הסגורים, לבני הציגה עמדות שהיא ידעה שאין להן סיכוי להתקבל על הצד הפלסטיני: סירוב לדבר על פשרה בירושלים, סירוב לדבר על הפליטים, ולא פחות חשוב מכך: ההתעקשות שהפלסטינים יכירו בכך שישראל היא "מדינה יהודית".

למעשה, לבני היתה הראשונה שהעלתה את הדרישה שהפלסטינים יכירו בישראל כ"מדינה יהודית" כתביעה פוליטית במשא ומתן. זה לא עלה במשא ומתן עם מצרים וירדן, זה לא עלה בהסכמי אוסלו. למצרים, לירדנים וגם ליאסר ערפאת ולפלסטינים היה ברור שהכרה בישראל בגבולות 1967 היא למעשה הכרה בכך שישראל היא "מדינה יהודית", לפחות במובן של החלטת החלוקה מ-1947 שדיברה על "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית", כלומר מדינה עם רוב יהודי המבטאת את ההגדרה העצמית של היהודים. אבל הם לא נדרשו לומר זאת בקולם. לבני הכניסה את הדרישה הזו ללקסיקון המדיני. היא אולי לא היתה יכולה לדעת איזה שימוש יעשה במושג הזה נתניהו שהפך את הדרישה מהפלסטינים שיכירו בישראל כ"מדינה יהודית" כתנאי מקדים לפתיחת שיחות, אבל היא בהחלט נושאת באחריות ללידתו.

ציפי לבני, ראשת "התנועה", מודיעה על פרישה מהמרוץ לבחירות. 19 בפברואר 2019 (תומר ניוברג / פלאש 90)

ציפי לבני, ראשת "התנועה", מודיעה על פרישה מהמרוץ לבחירות. 19 בפברואר 2019 (תומר ניוברג / פלאש 90)

ההמשך הטבעי לגישה הזו בא לידי ביטוי ברגע שניתנה לה ההזדמנות (הבלתי חוזרת, הסתבר מאוחר יותר) להרכיב ממשלה אחרי שאולמרט נאלץ לפרוש בגלל החקירות. אור שי הזכיר אתמול בדף הפייסבוק שלו שלבני בעצם יכלה להקים ממשלה, אם היתה מצרפת את מרצ ומגיעה להבנה עם המפלגות המייצגות את הציבור הפלסטיני – חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד – לתת לה תמיכה מבחוץ. יחד עם מרצ היו ללבני 60 מנדטים (קדימה, הגמלאים והעבודה), ההסכם עם מרצ כבר היה סגור, אבל לבני לא רצתה להסתמך על קולות הערבים, משום שכנראה לא הלמו את חזון ישראל  "היהודית ודמוקרטית" שלה. כפי שסירבה להצטרף, כיו"ר האופוזיציה, להפגנה של הציבור הערבי-פלסטיני בישראל נגד חוק הלאום, משום שראשיו סירבו לאמץ את הרעיון שישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית".

אבל בכל זאת, אי אפשר לקחת מלבני את העובדה שאחרי הכישלון ב-2009, היא הפכה לנושאת הדגל של הצורך להגיע להסדר עם הפלסטינים על מדינה פלסטינית עצמאית דרך משא ומתן. אחרי ה"מעידה" הקלה של נתניהו בנאום בר-אילן שבו הכיר בפתרון שתי מדינות, הימין אימץ גישה המתנגדת חד-משמעית למדינה פלסטינית "ממערב לירדן". בקדנציה השנייה ובעיקר השלישית של נתניהו, הסיפוח – המלא או החלקי – הפך לדגל של חלקים נרחבים בימין.

המרכז-שמאל זיגזג. מפלגת העבודה המשיכה לדגול באופן עקרוני ברעיון שתי המדינות, אבל הנושא עצמו פינה מקום ל"דגל החברתי", במיוחד אחרי המחאה החברתית ב-2011. בשלב מסוים, העבודה גם חזרה לפלרטט עם הסדר חד-צדדי. ב-2016, לדוגמה, אימצה מפלגת העבודה, תחת יצחק (בוז'י) הרצוג תוכנית להיפרדות חד צדדית מהפלסטינים, "מתוך הבנה שיש להתכתב עם המציאות שהסכם שלום מלא לצערנו לא נמצא מעבר לפינה וכי בשלב זה לא ניתן להגיע למימוש חזון שתי המדינות". יאיר לפיד מדבר אמנם על שתי מדינות, אבל הוא חוזר בכל הזדמנות על כך שהוא "לא מאמין לפלסטינים". לפחות באופן פומבי, הוא לא נפגש עם מנהיג פלסטיני. ההצעות שלו – בלי ירושלים, בלי זכות שיבה ועם שליטה ישראלית ביטחונית מלאה במדינה הפלסטינית – לא יכולות לשמש בסיס למשא ומתן.

על הרקע הזה, לבני נשארה כמעט המנהיגה היחידה, מחוץ למרצ ולציבור הפלסטיני בישראל, שהמשיכה לדבר על מדינה פלסטינית, על הצורך לסיים את הכיבוש, על הסכם שיושג בהסכמה דרך משא ומתן. הטרגדיה היא שהדיבור הזה נתפס יותר ויותר מנותק מהמציאות. כך לדוגמה סקר שפורסם באוגוסט האחרון מגלה שפל בתמיכה ברעיון שתי המדינות (43 אחוז מקרב היהודים, אצל המיעוט הפלסטיני השיעור כמעט כפול), ו-81 מהיהודים לא מאמינים שמדינה פלסטינית עצמאית תקום בעתיד הקרוב. בקרב הפלסטינים השיעור דומה.

אפשר להתווכח מהן הסיבות לירידה הזו. אין ספק שעצם העובדה שהמשא ומתן עם הפלסטינים – שזוהה כל כך עם לבני –  הופסק באפריל 2014 ולא חודש מאז, משחקת תפקיד מרכזי בתחושה של אובדן הרלוונטיות של שיח השלום. אבל הטרגדיה האמיתית היא ש"מחנה השלום" לא התמודד עם המציאות הזו ולא ניסה להמציא שיח חדש, שיתאים יותר גם למציאות הפוליטית וגם למציאות בשטח. לבני – ששיח השלום שלה היה מוגבל מראש, כפי שראינו ב"זמן האמת" של המו"מ ב-2006, משום שמעולם לא היה מבוסס על פיוס אלא על שימור יחסי הכוח – בוודאי שלא היתה יכולה לעמוד במשימת החידוש שלו. ולכן אנחנו מוצאים את עצמנו במצב שבו שיח השלום של לבני, הפגום והלא-מעודכן, יורד מהבמה, בלי שיחליף אותו שיח אחר.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הפגנת בנות ובני נוער נגד אסון האקלים, תל אביב, 20.9.19 (חגי מטר)

הפגנת בנות ובני נוער נגד אסון האקלים, תל אביב, 20.9.19 (חגי מטר)

מליוני מפגינים ביום בינלאומי נגד אסון האקלים: הפגנות תלמידים גם בישראל

אלפי הפגנות עם מליוני משתתפים צפויות להתקיים עד סוף היום ברחבי העולם. בישראל התרכזה המחאה נגד אסון האקלים בהפגנות של מאות בנות ובני נוער, שמקווים שהממשלה החדשה תפעל בנושא. "היערות נשרפים ואתם מהססים", קראו המפגינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf