הפעם הראשונה שהעזתי להתעמת עם מי שהטריד אותי

מאת |

הבחור שנצמד אליך מאחור באוטובוס צפוף עד מחנק, הגבר ששולח אצבעות מהמושב האחורי, הצעיר שחושף את איברו מולך ברחוב וצוחק – קשת ההטרדות המיניות שחווה כל נערה ואישה היא אינסופית, יומיומית ומשתקת. אבל קורה שאנחנו עומדות ומתעמתות עם התוקף, ואז לרגע אחד הקערה מתהפכת על פיה

"מהפכה", "צונאמי" –  אלה רק חלק מהסופרלטיבים בהם כינו את שטף העדויות של נשים שחושפות הטרדות ופגיעות מיניות שעברו, עדויות שמתגבשות לפס הקול הקולקטיבי של החוויה הנשית במרחב הציבורי. שוב ושוב אני נפעמת מאומץ הלב של הנשים האלה, לעמוד ולהצביע על מי שפגע בהן, לקרוא לו בשם, להתעמת איתו. ובמקביל שומעת בתסכול את השאלה הנצחית המעידה על משהו הרבה יותר גרוע מבורות, "אבל למה הן נזכרות רק עכשיו?", כאילו שפגיעה מינית היא דבר שניתן לשכוח בכלל.

אבל גם השאלה בניסוחה האחר, "למה הן מדברות רק עכשיו", מתסכלת לא פחות. אולי מי שלא חווה מעולם את הרגע הזה, שבו אדם פולש וכופה את עצמו על המרחבים הכי אינטימיים שלך – במגע, בתנועה, במילה – לא יוכל להבין את העוצמה המשתקת של המצב, וזה עוד לפני שדיברנו על היררכיות של כוח ותלות, ושל מסע הייסורים הצפוי למי שמעיזה לפתוח את הפה. ובכל זאת, יש רגעים שבהם אנחנו אוזרות את הכוח, או פשוט לא מסוגלות יותר להבליג, ומתקוממות.

> הרומנטיקה מתה. אולי זה דבר טוב

אפילו שירדתי באמצע הדרך, ירדתי בתחושת ניצחון. שמעתי אותו נאנק מכאב. צילום אילוסטרציה: פליקר cc by 2.0 Ahmed Mahin Fayaz

כשהתוקף הופך לנרדף

כשהייתי נערה, המקום המועד ביותר להטרדות היה בשבילי האוטובוס. במשך ארבע שנות תיכון נסעתי בכל יום פעמיים קרוב לשעה באוטובוס אל ומבית הספר, תמיד צפוף עד מחנק, תמיד דרוכה עד אימה כמעט. זה שנצמד מאחור, זה שיושב קרוב מדי, זה ששולח אצבעות מהמושב האחורי, לא היה לזה סוף. מתישהו אימצתי את המלצתה של סו כץ, המורה האגדית להגנה עצמית (מיתרונות הלימוד בבית ספר פמיניסטי), והייתי חוצצת עם התיק ביני ובין היושב לצדי, וגם זה לא תמיד עזר.

אבל מה שנשאר אצלי מכל נסיעות האימה האלה זאת הפעם הראשונה שהעזתי להגיב. כדרכי ישבתי בסוף האוטובוס, התיישב לידי גבר לא צעיר ופתאום התחושה המבחילה הזו של היד שלו מתחככת לי בירך. זאת לא היתה הפעם הראשונה, כבר הייתי מורגלת בהתכווצות הזו, ההיצמדות לחלון עד כדי ישיבה אנכית עליו פחות או יותר, או בוויתור על המקום וההימלטות השקטה הזו, בלי לומר מילה. אני לא יודעת עד היום להסביר איך קרה שפתאום לא יכולתי לספוג את זה יותר, ובעטתי לו הכי חזק שיכולתי מעל הקרסול, ובכל זאת לא הצלחתי להביט בו וקמתי וירדתי בתחנה הבאה כי פחדתי מאוד שיהיה אלים. ואפילו שירדתי באמצע הדרך, ירדתי בתחושת ניצחון. שמעתי אותו נאנק מכאב.

אחרי זה זה נעשה יותר קל להגיב לחלאות האלה, כמו בפעם שהלכתי עם חברה ביום שישי לפני כניסת שבת לא רחוק מביתה במעלות דפנה בירושלים, ובחור צעיר חשף בפנינו את איברו וצחק. ובמקום לברוח ממנו התחלנו שתינו בתיאום לא מדובר לרדוף אחריו, רצנו אחריו במשך דקות ארוכות כשהוא נמלט מבוהל בין הסמטאות. אין לי מושג מה היינו עושות אילו היינו מצליחות להשיג אותו, אבל עצם העובדה שהברחנו אותו, שהוא הפך פתאום להיות המפוחד, הנמלט, גרמה לנו לתחושת סיפוק בלתי רגילה.

אלה כמובן היו הרגעים יוצאי הדופן. אז ומאז, הרבה יותר שתקתי מול מטרידים מאשר התעמתי איתם. אני גם לא יודעת אם אמליץ לבנותיי בהכרח להתעמת עם מטרידים בכל מצב, החשש שזה עלול להתפתח למשהו הרבה יותר מסוכן הוא אמיתי מאוד. אבל הרגע הזה שאת מצליחה להפוך את הקערה על פיה הוא רגע מתוק, מלא כוח. ולו מהמקום הזה בלבד, אני מסירה את הכובע בפני כל אישה שעומדת מול התוקף שלה ומפנה אליו אצבע. רק מי שהיתה שם – וכולנו היינו שם בדרך כזו או אחרת – תוכל להעריך.

> גם אני עדיין לומד איך להשתחרר מהסקסיזם שלי

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

פעילה פוליטית, בעבר במסגרות כמו קואליציית נשים לשלום והקשת הדמוקרטית המזרחית, כיום חברת הנהלת בצלם ופעילה בבל"ד. עוסקת בקווים שחוצים ומעצבים את זהותי כמזרחיה, אשת שמאל, אישה, מהגרת זמנית שחיה בתוך המהגרת הנצחית, ובדיאלוג המתמיד ביניהם. עוסקת בתרגום של שירה ופרוזה מפרסית, חולמת להעמיד אם לא את ארון הספרים הפרסי בעברית אז לפחות את המדף, כחלק מעשייה פוליטית במאבק נגד ההדחקה של תרבות המזרח לשולי השיח הישראלי.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf