newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הטרור הגברי הוא כלי שליטה שחייבים לפרק

כולנו אשמים ברצח הנשים בחברה הערבית. חברי הכנסת שלנו והמנהיגים, מוסדות הרווחה והמשטרה, ראש הממשלה וכל אחד מאיתנו ששותק

מאת:

כותב אורח: הילאל עלוש

עוד אישה הצטרפה בשבוע האחרון בעל כורחה לסטטיסטיקה העצובה של הקורבנות. שוב בהתאם לנוהל טיפול ברצח אישה בחברה הערבית: גינויים נשמעים ממי שצריך לגנות עם השינויים המתבקשים, גברים בחזית התקשורתית מסבירים איפה טעינו, ומשטרה שמלינה על אי שיתוף פעולה מצד הקורבן ובסוף אחרי יממה או שתיים מקפלים את כל הציוד עד למקרה הבא.

אמרו וכתבו חכמות וחכמים ממני על האלימות ועל הצורך למגרה, אבל למה לעזאזל זה נמשך? החברה הפלסטינית בישראל אינה צמאה לדם נשי וטרם דווח על פגם כלשהו בדי-אן-אי שלנו שגורם לנו לרצות להרוג את החלק שאינו גברי בה.

אז זהו, שזה נרכש. מלבד העשבים השוטים והתפוחים הרקובים שבורכנו בהם, שעבורם אלימות היא כלי ליישוב סכסוכים, הטרור הגברי הוא כלי שליטה שמשרת שאריות הפטריארכיה הרקובה ומסרס כל אפשרות לתקומה. בעת שחצי מהאוכלוסייה חי בצלו של איום מתמיד על חייו מכיוון החצי השני, שסמוך ובטוח שיקבל הנחת "חבר מועדון" אם ירצח או יפגע בבת זוגו או בת משפחתו, החברה שלנו כולה עסוקה בלשרוד ובלהתגונן מהאויב שבפנים. הנהנה העיקרי מזה הוא השלטון המדכא והגזעני אשר פוטר את עצמו מאחריות לשלומן של אותן נשים, כשהוא מקטלג כל מקרה אלימות כחלק מ"התרבות הערבית".

> 60 שנה לטבח: איך לדבר עם תלמידים על מה שקרה בכפר קאסם

פלסטיניות אזרחיות ישראל משתתפות במשמרת מחאה בעיר רמלה לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, 25 בנובמבר, 2015. המשתתפות העמידו מייצג ארונות קבורה כמחאה על אלימות במשפחה ועליית מספר הנשים שנרצחו על ידי בעליהן. (אקטיבסטילס)

משמרת מחאה ברמלה לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, 2015 (אקטיבסטילס)

לכולנו יש דם על הידיים

גוף האישה, שעבור רוב הגברים הוא חלק מרכושם הפרטי או משאב ציבורי שיש למצותו עד תום (תביאי ילדים, תתלבשי בצניעות, ועוד), הוא בעצם נשק בארסנל השליטה הגברי והלאומי. כולנו זוכרים את התמונות מכיכר תחריר בזמן האביב הערבי: כשכוחותיו של מובארכ חשו אובדן שליטה, החל גל אלים של תקיפת נשים וביזוין ברבים, שהצליח לצנן את להט המהפכה וכמובן לתת לנתינים להתעסק בדבר האמיתי שהוא ההגנה על האישה.

גם המשטרה הישראלית השכילה להבין את כוחו של הכלי הזה ודאגה לדחוף נשים בהפגנות מהחזה, או לבקש מבן הזוג לרסן את רכושו הסורר. אישה ערבייה יכולה להגיע למאדים או לרפא מחלות ממאירות, אך תמיד ילווה אותה צילו המאיים של הרצח שעלול לתקוף אותה בכל רגע.

כולנו שותפים לאלימות הסדרתית נגד הנשים הפלסטיניות בישראל. כל עוד לא מוכרז מצב חירום לאומי לכולנו יש דם על הידיים. הנהגת המדינה והנהגת החברה הערבית נושאות במשותף באשם להרצחה של כל אישה באשר היא. מר נתניהו, ראש הממשלה, אשר מתעלם במודע ובאופן עקבי מהבעיה הזו, השרה לקידום מעמד האישה, גילה גמליאל, שזונחת את הנושא בחוסר עניין מובהק, ואפילו לא טרחה להשתתף בדיונים בעניין, קל וחומר לנקוט עמדה.

כך גם מר מוחמד ברכה, שעסוק בלפייס בין פתח לחמאס כאילו שהוא מתווך חיצוני נטול כל קשר לעם הפלסטיני ומאבקיו, וכל חברי וחברות הכנסת שעושים אבל לא עושים מספיק. האקדמיה, ראשי רשויות ערביות וחברי מועצות, כולם חתומים כמעט בכל שבועיים על צו ההוצאה להורג של האישה התורנית ומובילים אותה למזבח.

אני מזמין את איימן עודה לקיים את הבטחת הבחירות שלו ולהקים אוהל מחאה מול משרד רה"מ בדרישה לטיפול אמיתי ולא פטרוני מצד הרשויות הישראליות בתופעת האלימות בחברה הערבית בכלל ונגד נשים בפרט. נגמרו התירוצים, אנחנו לא רוצים לספור קורבנות ואז להסתפק בהפגנות זעם ארעיות ולקוות לטוב. רבותי, זהו צו השעה. אם אתם לא מסוגלים לספק הגנה עבור אוכלוסיית הנשים נראה לי שזה הזמן להחזיר את המפתחות. יש לא מעט נשים ראויות שיכולות לעשות את העבודה ולשנות את מצבו העגום של דור שלם.

> לאחד את השמאל, עכשיו

קרובות משפחה של נרצחות וח"כ עאידה תומא-סלימאן במחאה ברחובות לוד (חגי מטר)

הטרור הגברי מסרס כל אפשרות לתקומה. קרובות משפחה של נרצחות וח"כ עאידה תומא-סלימאן במחאה ברחובות לוד (חגי מטר)

מאבק לאומי לא דוחה מאבק חברתי

יש לי בטן מלאה נגד חוקרי המשטרה המלינים על תנאי עבודתם בחברה הערבית, על מוסדות הרווחה שבטוחים שהאישה היא הבעיה, אנשי הדת והשייח'ים שפג תוקפם מזמן, שרוצים להשכין שלום על חשבון האישה, והחברה הצבועה שמגנה פנייה של אישה לעזרה מרשויות החוק ומתעלמת מהאלימות הסדרתית שמגיעה לא פעם עד לכדי רצח.

תם עידן התירוצים החלולים. הזכות לחיים אינה עומדת למיקוח. אנו חיים במציאות שרבים הסיכויים שהאישה תרצח מאשר שתשיג השכלה אקדמית. ולא: מאבק לאומי אינו דוחה מאבק חברתי. חובה עלינו לדאוג לבטחון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו. במקום לפגוע בעצמנו ובחברה באמצעות דיכוי אלים של מחציתה, נוכל לשלב כוחות ולפעול ביחד להשגת שוויון זכויות מלא לכולנו.

איבדנו את הפריווילגיה להיות מופתעים ממקרי הרצח. הם נהפכו לשגרה ותודות לנשק החדיש שדולף מהצבא לרחוב, המלאכה נעשית קלה מאוד. לא נקבור את סיפורן של הנשים עם הגופות שלהן, אלא נקים אנדרטה לזכרן. אנדרטה שתזכיר לכולנו שכשלנו. את החרפה שאנו מגדלים ילדות להיות נשים כנועות שמחכות לתכתיבים. כמו שאנחנו זוכרים את הרוגי אוקטובר השחור בשנת 2000 בכל שנה, וטוב שכך, כך עלינו לסיים את אוקטובר השחור הנצחי של הנשים הפלסטיניות.

לנשים הפלסטינית יש תפקיד ראשי במאבק הלאומי הפלסטיני, וכל פגיעה בהן, יהיה התירוץ אשר יהיה, היא פגיעה במאבק שלנו לחירות ושוויון מלאים. חברה לא תוכל לדרוש שחרור לאומי בעת שהיא כובלת את עצמה ומדכאת את הנשים בתוכה. הגיע הזמן לפעול, ליזום ולא להגיב, להוביל לעבר מקום שבו הבטחון האישי אינו מותרות השמורות לגברים בלבד. אין לנו ברירה.

הילאל עלוש הוא פעיל חברתי, מנהל קמפיין זכויות אדם תחת כיבוש וקמפיין נגד אפליית פלסטינים אזרחי ישראל באמנסטי ישראל. היום (שישי) בשעה 14:00 תתקיים ביפו הפגנה תחת הכותרת "הזכות לחיות: די לאלימות נגד נשים". פרטים ניתן למצוא כאן.

> תסתכלו על הנשים האלה ותראו תקווה לשלום

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf