שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

ביבי נפל. מה הלאה?

מאת |

יום אחד, תאמינו או לא, נתניהו כבר לא יהיה פה. אבל כל היתר - הכיבוש, הפקרת הפריפריה, אלימות המשטרה וצה"ל, מכירת החיסול של נכסי המדינה - כן. המשימה של השמאל גדולה ומאתגרת בהרבה מהחלפת האיש מרחוב בלפור

במשך השנים האחרונות נסוב העיסוק הפוליטי בצמרת השמאל היהודי יותר ויותר בשאלה כיצד מדיחים את נתניהו – או "פשוט מחליפים", כלשון סיסמת הבחירות של ארגון "ניצחון 2015", שהביא את התפיסה הזו לשיא.

מי שעקב אחרי ההתבטאויות של ראשי המחנה הזה בשנים האחרונות, אפילו עוד בטרם זכינו לסגנונו הדוחה של אראל מרגלית, יכול היה לרגע להתבלבל ולחשוב שכל הביקורת על הממשל והמשטר בישראל נוגעת רק לשלטונו של נתניהו, או לכל הפחות הליכוד וסיעות הימין שסביבו – ולא לכיבוש, לאפליה ולגזענות, להתנערות מחובת המדינה כלפי אזרחיה החלשים, הפקרת הפריפריה, אלימות המשטרה וצה"ל, מכירת החיסול של נכסי המדינה ושלל חוקי הגזע וההשתקה.

נתניהו אמנם ניצח (ומנצח עדיין) על התזמורת הזו, אך הצבתו בתור הבעיה היחידה, ואת סילוקו מכס ראש הממשלה כפיתרון מושלם, הפכה פתטית יותר ויותר ככל שהתארכו ימיו בשלטון.

> לא. אסור להסתפק בדרישה מגלעד ארדן להתפטר

הלגיטימיות שלו נשברה. ראש הממשלה בנימין נתניהו בתום מסיבת עיתונאים. 28 בדצמבר 2016 (יונתן סינדל/פלאש90)

את אנחת הרווחה מלכתו של המנהיג החזק ביותר שקם לימין בישראל אי פעם צריך להמיר בפעילות שטח. בנימין נתניהו בתום מסיבת עיתונאים. 28 בדצמבר 2016 (יונתן סינדל/פלאש90)

ברק, אולמרט, זוכרים אותם?

אפשר כמובן ללמד זכות על התפיסה הזו, שרואה בצדק את שלטון נתניהו כהגשמה פרועה וקיצונית של מדיניות הכיבוש וההשחתה של הימין, ובו אישית כאחראי לקבירת הליך המשא ומתן מול הפלסטינים, אך אסור להסכים לה.

זאת משתי סיבות: ראשית היא לא נכונה, עובדתית, כמובן. בעשרים השנים האחרונות כמעט שלא היתה ממשלת ימין ללא גיבוי של ראשי מחנה השמאל-מרכז – אהוד ברק, ציפי לבני, בוז'י הרצוג ועמיר פרץ (למעט שלי יחימוביץ', כל "הבשורות" הגדולות בשמאל היהודי קפצו לעגלת הימין ברגע שזה איפשר להן), זאת לצד שתי הממשלות האחרונות בראשות המחנה הזה, שהמורשת שלהן היא בעיקר אירועי אוקטובר המדממים שנתניהו עמל כעת לשחזר (ממשלת ברק), ומבצע עופרת יצוקה בעזה ששב על עצמו שוב ושוב מאז בגרסאות מזעזעות לא פחות (ממשלת אולמרט, וגבי אשכנזי כקבלן ביצוע נלהב בראש צה"ל), כמובן יחד עם השחיתות העמוקה בה "התברכו" אותן תקוות לבנות-הצווארון.

לצד זה שאינה נכונה, היא – כדרכם של שקרים קטנים – לא יעילה: כשנתניהו, במהרה בימינו, יפרוש לתיקיו הפליליים ואנו ניווכח שוב שמדיניות ההרג וההרס גדולה אפילו מהקיסר עצמו, תתחזק האכזבה המוכרת: הנה, החלפנו אפילו את נתניהו – ומאורעות הכיבוש עדיין פה. אם הבשורה שיש למחנה השמאל-מרכז היא הדחת נתניהו והיא בלבד, איך אפשר להתפלא מול התדמית הלוזרית והמנותקת שיש לו אפילו בקרב מצביעיו. כנתניהו, כך גם מיין טראמף: הבעיות עם מדיניותה של ארצות הברית במזרח התיכון לא החלו ב-20 בינואר 2017, ולא הולכות להיעלם אך ורק עם הסתלקותו. זו אמירה המבוססת על שקר וטעות, המעידה יותר מכל על ריקנותם של דובריה הנחרצים.

הפיתרון הוא ברחוב, ולא רחוב בלפור

כרגיל מדי סוף עונה, נערכים עשרות פאנלים, רבי שיח וסיעורי מוחות צרים הדנים לאורך ולרוחב "על שאלת השמאל הישראלי בעת הזו". הם מתקיימים מדי שבוע, יחד עם דוברים חדשים וישנים העורמים עוד ועוד רעיונות ותרחישים כיצד "לכבוש" את הנהגת המדינה לעוד שנתיים וחצי, בנוכחות גנרלים שגזענותם אומנותם, ח"כים מלאי עיזוז כמו עופר שלח מיש עתיד ואורלי לוי אבוקסיס מישראל ביתנו (לשעבר), ואפילו שר הביטחון לשעבר משה בוגי יעלון. הם מסבירים איפה טעינו (תמיד בגוף ראשון מסתייג), היכן הלב של הישראלים (תמיד בגוף שלישי מסתייג) ומה בדיוק אתם צריכים לומר (בגוף שני תוקפני). במשפטים נחרצים וקצרים יבטיחו לנו הכל.

אבל הנה, עוד רגע המסך מורם, השחקן הראשי הולך הביתה. הראשון שהיה אמיץ להבין זאת היה עמיר פרץ, שהכריז על ריצה לראשות מפלגת העבודה זמן רב לפני התאריך "הנכון", וגרר הרמת גבות. פרץ תמיד ידע לנצל את ההזדמנות, שעכשיו קופצים עליה כולם: משמאל ומימין, מהמרכז הקיצוני ועד ראש עיריית ירושלים, כולם פתאום רואים את התחרות על הכס אליה ערגו.

אולי נתניהו יתקומם וישאר עוד קצת, אולי השריד לדור הקודם של הפוליטיקה (הוא ודרעי) יישאר פה עוד מעט כדי להאריך את עינוי יורשיו, אך מתישהו גם הוא ילך. כן. לא לנצח נתניהו. זה יהיה יום ככל הימים, בבוקר נקום לאותן הכותרות ובטלוויזיה ישדרו את אותן התכניות. הפועל שוב תפסיד, ותל אביב תהיה אדישה כתמיד. מסורת ההסתה והשנאה תישאר, והכתבים הפוליטיים ועיתוני סוף השבוע יסכמו לנו את שנות ההנהגה, ההישגים מול ההישגים, וכמה כישלונות. נתניהו כבר לא יהיה פה אמנם, אך כל השאר כן.

את אנחת הרווחה מלכתו של המנהיג החזק ביותר שקם לימין בישראל אי פעם צריך להמיר בפעילות שטח: עוד ועוד מאבקי פלסטינים ויהודים נגד הכיבוש והדיכוי, עוד איגודי עובדים ועוד בריתות מנוצלים ומנוצלות מזרחים, חרדים, פלסטינים, להט"בים ועניים. הזרוע הפוליטית חשובה כמו תמיד, אך אינה חזות הכל.

הרחוב הישראלי שלנו, המוכה והמיואש, הוא זירת הפעילות. כל עוד לא נצמיח מתוכו תכנית עבודה מעשית, אופוזיציונית ועיקשת – אין סיבה להתרווח, גם אם ראש הממשלה ילך בסופו של דבר בדרכו של קודמו, וייכנס לכלא.

> "אנחנו לא במשטר צבאי": הדרמה מאחורי החלטת בג"ץ בעתירת אבו אלקיען

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אלי ביתאן מתל אביב, כותב ועובד בתקשורת החרדית, בין השאר כותב בעיתון ״בקהילה״ ועורך באתר ״בחדרי חרדים״.

גדלתי בבית שמש ובירושלים, את השכלתי רכשתי בבית ספר יסודי של ש״ס, בישיבה קטנה ליטאית בירושלים, ובישיבת פוניבז׳ בבני ברק.

כשהגעתי לתל אביב הבנתי פתאום, שאף במיעוט החילוני הישראלי החותר לשוויון, הופכים ההבדלים הערכיים בין החרדים לחילונים לסיבה שבשמה אפשר להדיר, להפלות ולהתנכל לחרדים. זה קומם אותי.

אני כאן גם כדי לספר לכם על זה.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf