כשישראל תמכה בסנקציות וחרם כדי להפיל משטר של אפליה

ב-1965 קם ברודזיה, היום זימבבואה, משטר המבוסס על שלטון המיעוט הלבן. ישראל לא רק גינתה אותו והצטרפה לחרם הבינ"ל, היא גם תמכה בתנועות השחרור ואף שקלה לתת להן סיוע צבאי. ב-1967 הכל השתנה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ב-20 בספטמבר 1966 הציג דוד רמין, נציג ישראל באו"ם, את עמדתה הרשמית של ישראל באשר לרודזיה הדרומית, היום זימבבואה, בפני העצרת הכללית: ישראל גינתה את הכרזת העצמאות החד-צדדית של איאן סמית' בנובמבר 1965, שהובילה להיפרדות מבריטניה ולהקמת משטר דיקטטורי של מיעוט לבן, המפלה ומדכא את הרוב האפריקאי, שלא כמו במדינות אחרות ברחבי היבשת שבהן השלטון עבר לרוב האפריקאי; ישראל גינתה את השימוש של משטר סמית' בהכרזות על מצב חירום, צנזורה ומעצרים מנהליים, שהעמיקו את האפליה והדיכוי; ישראל הביעה צער על אי-נקיטת צעדים ממשיים לקידום דמוקרטיה שתבטיח זכויות בסיסיות ושוויון לכל התושבים ברודזיה הדרומית; ישראל הביע תמיכה מלאה בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם להטיל חרם ואמברגו – צבאיים ואזרחיים – על רודזיה הדרומית; ישראל תמכה בקריאה להימנע מכל פעילות שתיתן לגיטימציה ועידוד למשטר הלא חוקי של סמית'; ישראל הצהירה שהיא מאמינה בזכות לשוויון של כל בני האדם בכל תחומי החיים, שהיא דוחה את כל הדוקטרינות והצורות של אפליה גזעית, שהיא מאמינה בזכות לעצמאות ולהגדרה עצמית של כל עם ושהיא מתנגדת לשלילת הזכויות החברתיות והפוליטיות של ארבעה מיליון אפריקאים ילידי רודזיה הדרומית. לכן, מדינת ישראל התחייבה לא להכיר במשטרו הלא חוקי של סמית' והודיעה כי תנקוט באופן מיידי את כל האמצעים הדרושים כדי לאסור על יחסים עם המשטר, בפרט על יחסים כלכליים.

רמין סיים את דבריו בהצהרה מוסרית מן המעלה הראשונה: "מעל תשעים אחוזים מהאנושות חיה כיום במדינות ריבוניות. המין האנושי נהיה יותר ויותר מודע לזכות של כל בני האדם לחירות ולשוויון. אפליה הופכת יותר ויותר למגונה על ידי האנשים ההגונים. הארגון (האו"ם) יכול להיות גאה בתרומה שלו לשינוי מדהים זה. הסיום של שרידי הדיכוי והאפליה הוא אחד מהתנאים הדחופים ביותר להבאת שלום ויציבות עולמית, ולכן זו המטרה של ארגון זה, להמשיך בצעדיו למימושו".

כיצד ייתכן שנציג ישראלי הקריא בעצרת הכללית של האו"ם עמדה חוקית, פוליטית ומוסרית צודקת, ואף תמך בחרם על רודזיה הדרומית? הדבר נשמע מפתיע, מאחר שכחצי שנה לאחר דבריו של רמין – מאז ועד עצם היום הזה – ממשלות ישראל הגיבו אחרת לגמרי לשורת החלטות ארוכה של מועצת הביטחון והעצרת הכללית של האו"ם, החלטות שגינו את הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים וקראו לסיומו המהיר, מנימוקים הדומים לנימוקיה של ישראל להתנגד למשטרו של סמית' ולהחרימו.

המורדים מודים לישראל על הסיוע

עד 1967 בחוגים רבים ישראל נחשבה לסמל של ניצחון הצדק ושל מאבק אנטי-קולוניאליסטי. מדינות אפריקה העצמאיות החדשות קיבלו בברכה סיוע צבאי ואזרחי מישראל והצביעו יחד עמה באו"ם. ישראל אף גינתה את האפרטהייד, הגזענות והאפליה.

חייל הצבא רודזיה חוקר איכרים ליד הגבול עם בוטצאונה, 1977 (צילום: J. Ross Baughman, Creative Commons Attribution-Share Alike 3.0 Unported)

חייל צבא רודזיה חוקר איכרים ליד הגבול עם בוטצוואנה, 1977 (צילום: J. Ross Baughman, Creative Commons Attribution-Share Alike 3.0 Unported)

מסמכים של משרד החוץ בארכיון המדינה חושפים כי באמצע שנות השישים היה למדינת ישראל קשר יוצא דופן עם זאנ"ו, תנועת השחרור האפריקאית ברודזיה הדרומית, שהוקמה בשנת 1963 בידי פורשים מתנועת השחרור זאפ"ו שהוקמה שנתיים קודם לכן. זאנ"ו עברה מאוחר יותר להנהגתו של רוברט מוגאבה, מי שעמד בראש זימבבואה, שמה של רודזיה הדרומית אחרי נפילת המשטר הלבן, במשך עשרות שנים.

לפי שורה של מברקים ממטה משרד החוץ בירושלים ומנציגויות ישראל בבריטניה, זמביה, טנזניה, מלאווי ודרום אפריקה, ישראל העניקה מענקים כספיים חודשִיים לזאנ"ו, סייעה במימון ההוצאות השוטפות של נציגות התנועה בלונדון, ואף השתתפה במימון הוצאות הנסיעות והטיסות של בכירים בתנועה, במסגרת קמפיין שנועד לשכנע את דעת הקהל העולמית להכיר בדחיפות מאבקו של הרוב האפריקאי ברודזיה הדרומית לקבלת עצמאותו ומלוא זכויותיו. בכירי זאנ"ו חזרו וביקרו בישראל ולא היססו לפנות לנציגים הישראלים בבקשות להגדלת הסיוע הכספי. כך למשל, לפי מברק מ-8 ביוני 1966, נציג זאנ"ו בלונדון ביקש משגרירות ישראל לסייע במימון רהיטים לדירת מגוריו, וברכישת משקאות ובירות למסיבה של הסטודנטים הרודזים.

איש משרד החוץ הישראלי: "על תנועות השחרור להגביר את מעשי האלימות ברודזיה, זאת במגמה לאמן את כושר ההתנגדות והסבילות של המוני האפריקאים לשלטונות רודזיה"

בפגישותיהם עם הנציגים הישראלים, שיתפו נציגי זאנ"ו מידע חיוני על תכניותיהם הפוליטיות והצבאיות, על התמיכה שהם קיבלו ממדינות אפריקה העצמאיות החדשות, ואף דאגו לעדכנם במחלוקות הפנימיות של תנועות השחרור בארצם. ב-27 במרץ 1964 שיגר שגריר ישראל במלאווי, גדעון שוחט, מברק המעיד על פגישתו עם מנהיג זאנ"ו דאז, נדבאנונגי סיטולה, אשר "הדגיש עד כמה שהוא מעריך את הסיוע מישראל ואת בטחונו שזה יימשך גם בעתיד, בעיקר בשטח של הכשרת אנשים. ציין לשבח את העזרה המוגשת באמצעות השגרירות בדאר (דאר-אל-סאלם, בירת טנזניה), בהדגשה שהערכתו היא לא רק לעזרה המוגשת אלא איך מגישים אותה".

ישראל ניסתה לחדש את קשריה עם תנועת זאפ"ו היריבה, שנותקו בשנת 1963 ("כדי לא לשים את כל הכסף על סוס אחד!" כפי שכתב שוחט במברק אחר מ-5 במרץ 1964) אך הדבר לא צלח.  זאפ"ו נתמכה בידי מצרים, והיא חזרה והתבטאה נגד ישראל. תמיכתה של ישראל בזאנ"ו נבעה מלכתחילה מן התחרות שבין ישראל ובין משטרו של נאצר על השפעה אזורית ברחבי יבשת אפריקה. ישראל העריכה שלוחמי זאפ"ו קיבלו הכשרות צבאיות גם במדינות ערב. כך כתב שאול תובל, עוזר ראשי במחלקת אפריקה במשרד החוץ,, במברקו מ-12 במרץ 1964: "לפי הידיעות שבידינו מקבל אנקומו, העומד בראשות PCC (זאפ"ו), תמיכה מקהיר תמורת תעמולה אנטי ישראלית."

פקיד ישראלי: טרור הוא הדרך העיקרית

האם ישראל סיפקה למורדים נגד השלטון הלבן אימונים צבאיים או נשק? מהמסמכים עולה שעשרות פעילים של תנועת זאנ"ו קיבלו הכשרות שונות בישראל שקשה לדעת את טיבן מאחר שמסמכי משרד הביטחון, צה"ל, המוסד והשב"כ עדיין מוסתרים מהציבור.

אבל מה שברור הוא שחלק מהנציגים הישראלים סברו כי אין די בחרם הכלכלי; הם חיברו מסמכים ודו"חות שבהם נכתב כי הדרך לשינוי תהיה באמצעות מאבק מזוין. כך כתב תובל, בדו"ח מ-10 בנובמבר 1966: "הדרך היחידה שנותרה בידי האפריקאים ברודזיה – בשלב זה – היא להחיש את מועד קבלת השלטון ברוב אפריקאי, בהשוואה לזה המתוכנן ע"י הבריטים. לצורך זה על תנועות השחרור להגביר את מעשי האלימות ברודזיה, בסיוע אח"א (איחוד אפריקאי) ומחוץ לאח"א. זאת במגמה לאמן את כושר ההתנגדות והסבילות של המוני האפריקאים לשלטונות רודזיה; להגדיל את מספרם של המצטרפים לשורות לוחמי המחתרת; לזרוע אי ביטחון בלב הלבנים ולהניעם לברוח מרודזיה ולעודד המתונים שבהם לבוא לקראת האפריקאים, תוך לחץ על השלטונות לעשות זאת. לכך דרושה מנהיגות אפריקאית אמיצה, בעלת נשימה ארוכה שתכין את הציבור למאבק שבע השנים. נראה לי כי צ'סיפו, יו"ר הלאומי של זאנ"ו, מעלה את מפלגתו על דרך זו לאט לאט, אך תוך החלטה נחושה".

קודם לכן, במברק מ-2 בפברואר 1965, המסכם פגישה בין תובל ובין מזכיר זאנ"ו לעניינים פאן-אפריקאיים, ציין תובל שישנן סכנות למאבק המזוין וכי "סופה של התערבות כזאת יכולה להיות ניצחון הלאומנות האפריקאית ושלטון הרוב או ניצחון הלאומנות האירופית ומלחמת שבע שנים או יותר נגד שלטון המיעוט". במברק מ-3 במאי 1965 עידכן תובל שהמאבק המזוין של תנועות השחרור מתגבר, העלה חשש כי תנועות השיחרור – בהעדר אלטרנטיבה – ייפלו לזרועות סין ומדינות ערב, וסיכם כי "סיכויים אלו יש לשקול על רקע יחסינו עם בריטניה ועל יסוד השאלה אם עלינו לעשות יותר משאנו עושים". גם שגריר ישראל בזמביה, בן ציון טחן, הביע תמיכה במאבק המזוין. כך הוא כתב במברק שנשלח ב-23 לנובמבר 1965: "לדעתי מאבק טרור זה הוא הדרך הפתוחה העיקרית, אף שהיא הקשה ביותר מבחינת נושאי המאבק".

בסיכום שתובל הכין ב-24 ביולי 1964 בעניין ביקורו בישראל של רוברט מוגאבה, לימים נשיא זימבבואה, הוא מצטט מדברי מוגאבה: "מה שיש להם כיום בתנועה הרי זה הודות לתמיכת ישראל". לפי תובל, מוגאבה אמר גם "אנו רוצים לאמן אנשינו במלחמת גרילה ולכך יש צורך במחנות אימונים, בציוד ובכסף." לא ברור אם כל אלה אכן ניתנו בסופו של דבר.

כל מה שיש לנו הוא הודות לישראל. רוברט מוגאבה, לימים שליט זימבבואה, בביקור בהולנד ב-1979 (צילום: Koen Suyk / Anefo, Creative Commons CC0 1.0 Universal Public Domain Dedication)

כל מה שיש לנו הוא הודות לישראל. רוברט מוגאבה, לימים שליט זימבבואה, בביקור בהולנד ב-1979 (צילום: Koen Suyk / Anefo, Creative Commons CC0 1.0 Universal Public Domain Dedication)

במברק מ-19 באוגוסט 1964 כתב המזכיר הראשון בשגרירות ישראל בטנזניה, יוחנן ביין, על פגישתו עם נציג המוסד ועם סגן מזכ"ל זאנ"ו, ובה "לא נתנו להם כל תקוות לביצוע ההדרכה המבוקשת בארץ". ביין ונציג המוסד הבהירו באותה הפגישה כי לא יתערבו במחלוקת הפנימית בין תנועות השחרור, אך במברק נוסף מחודש נובמבר 1964 כתב ביין שהוא נפגש עם נציג זאנ"ו, אשר עדכן כי הושג אישור לאימון לוחמים בזמביה וכי ניתנה התחייבות שהלוחמים לא יתערבו במחלוקת הפנימית בתנועות השחרור. ביין נתן לו דמי נסיעה לזמביה והודיע לשגרירות ישראל בבירה לוסקה שנציג זאנ"ו ייפגש איתם שם. לפי מברק ששלח נציג משרד החוץ משה (שם משפחתו אינו ידוע) ב- 25 ליוני 1965, "אין בכוחם של תנועות השחרור של רודזיה להשיג מבוקשן בכוח הנשק שאינו ברשותן… הענות למוגאבה עתה תאפשר לאנשיו להשתמש בידיעות שירכשו כאן, נגד יריביהם מאנשי זאפו ברודזיה ומחוץ לה. אין לנו כל עניין בזה".

לפי המסמכים, באותה התקופה נפוצו שמועות ברודזיה, במיוחד בקרב הקהילה היהודית, כי ישראלים מאמנים פעילים צבאיים של תנועות השחרור בשטחה של זמביה. כאמור, אין במסמכים שנחשפו אישור לשמועות האלה.

עצם הדיון הישראלי הפנימי בשאלת התמיכה הישירה במאבק המזוין ברודזיה-זימבבואה מעניין במיוחד לנוכח עמדתה של ישראל לגבי תנועות השחרור הפלסטיניות, לפני מלחמת 1967 ובמיוחד אחריה. ישראל הפכה את עצם השייכות לארגונים האלה לעבירה פלילית,  רדפה וחיסלה את הפעילים בהן, גם אם מדובר רק בפעילים פוליטיים שלא השתתפו ישירות במאבק המזוין. למעשה, הסיוע האזרחי, שנתנה ישראל בעבר לתנועות השחרור בזימבבואה, נחשב כיום בהקשר הפלסטיני כסיוע לטרור.

מלחמת 1967: ישראל מתחילה להפר את החרם

לאחר מלחמת 1967 והכיבוש, מצבה של ישראל השתנה. חלקים גדולים בדעת הקהל העולמית החלו לראות בישראל משטר כובש וקולוניאליסטי. באותה העת החלו מדינות ערב להזרים כסף ונפט למדינות אפריקאיות. לאחר מלחמת 1973 ניתקו מדינות בלתי מזדהות רבות, וכמעט כל המדינות באפריקה, את הקשרים הדיפלומטיים הרשמיים עם מדינת ישראל. הקשר ההדוק של ישראל עם תנועות שחרור, כמו התנועות ברודזיה, הפך לבלתי אפשרי.

ישראל המשיכה כנראה לשמור על קשרים עם זאנ"ו עוד זמן מה, ובשנת 1968 ניסתה גם תנועת זאפ"ו לחדש את הקשר. לוּ קדר, ממחלקת אפריקה במשרד החוץ, כתב במברק מ-15 בדצמבר 1968: "אנו שמחים מחידוש הקשר עם זאפו. מכיוון שזה "טוב ליהודים", אנו מוכנים לעשות על מנת שיהיה "טוב לרודזים". זאת אומרת שאנו מוכנים לבדוק איך נוכל לסייע לאנשי זאפו. מצבם הקשה מכל הבחינות ידוע לנו וברור לנו שהסיוע הצנוע שנוכל להציע להם יעזור להם להכניס סדר בהנהלת העניינים שלהם ולא יקדם את שחרור רודזיה."

אך הקשרים הצטננו. במברק מאת א' טולדו ממחלקת אפריקה במשרד החוץ לשגרירות ישראל בלונדון ב-20 במאי 1969, ביקש טולדו לעכב את ביקור סגן מזכ"ל זאפ"ו בישראל, כי "שיתוף הפעולה והסיוע לתנועות השחרור נמצאים כרגע בדיון עקרוני וכולל. במסגרת זו נדון גם בביקורים אפשריים של אנשי תנועות השחרור ועוד נודיעכם."

החרם הישראלי על רודזיה, שהחל בדצמבר 1965, לא הוטל רק על ייבוא וייצוא סחורות. ישראל אסרה על הבנקים הישראליים לבצע העברות כספים מרודזיה ואליה, לא הכירה בתוקף דרכונים שהוציא משטרו של סמית', וסירבה לאפשר לרודזים שאינם מתנועות השחרור להיכנס לשטחה, אפילו לצורך השתתפות בכנסים מקצועיים.

מלכתחילה לא כל הממסד הישראלי תמך בחרם. לאחר מלחמת 1967, גברו הניסיונות לעקוף אותו. בעוד משרד החוץ תמך בחרם, חברות ישראליות ומשרדי האוצר והתעשייה פעלו להפר אותו ולרכוש בהיחבא סחורה רודזית במחירים זולים. בין היתר, הגיעו לישראל – תוך עקיפת החלטות מועצת הביטחון של האו"ם – ספינות עם תירס, אזבסט וסוכר, וייתכן שגם נחושת, פלדה וטבק. נבחנה גם אפשרות לרכישת בשר.

נוסף לשאלת הפרת החרם הבינלאומי על המשטר של סמית', הסחר עם המשטר שלו סייע לו לשרוד, שכן רודזיה נשענה אז על ייצוא מחצבים ותוצרת חקלאית, והעלות הנמוכה של הסחורות התבססה על העסקת פועלים אפריקאים בתנאי ניצול וכפייה. אחד מנימוקי משרד האוצר לעקיפת החרם היה שמשטר סמית' אסר על הוצאת כספים מהמדינה, וההסכמה הרודזית להעברת כספי המגבית השנתיים של הקהילה היהודית הרודזית הקטנה לישראל ניתנה רק בתמורה לייבוא ישראלי של סחורות מרודזיה.

בריטניה התלוננה באו"ם על הפרות החרם הישראליות, ובירושלים ניסו לטייח את הדבר באמצעות תעודות מזויפות שהציגו את מקור הסחורה במוזמביק, דרום אפריקה ומלאווי. לשכת הסטטיסטיקה הישראלית גרמה למבוכה לאחר שפרסמה באנגלית פרטים על הייצוא הישראלי לרודזיה בשנת 1969. כך כתב שגריר ישראל במאלי, מאיר שמיר, במברק שנשלח ב-5 במרץ 1970: "אנו מגישים פרסום גלוי רשמי של מדינת ישראל על הסחר שלנו עם רודזיה, מוזמביק, אנגולה ועוד. כדי להקל על המלאכה של אויבינו, הכל מתורגם יפה ללועזית." אירוע מביך נוסף התרחש כאשר פורסמה ברודזיה פרסומת למעילי עור תוצרת ישראל. הממונה על המסחר עם מדינות מתפתחות במשרד התעשייה, ד"ר י' שחר, הגיב על כך במברק מ-11 בפברואר 1969: "אנו מניחים שהדברים הגיעו לרודזיה דרך ארץ אחרת ואין לנו כל אפשרות לפקח על כך – סוף סוף זה לא נשק."

לפני מלחמת 1967, ישראל נתפסה במקומות רבים בעולם כחלק מהמאבק נגד הקולוניאליזם. נשיא אוגנדה אידי אמין עם מרים אשכול, אשתו של לוי אשכול, בעת ביקור באוגנדה (צילום: לע"מ)

לפני מלחמת 1967, ישראל נתפסה במקומות רבים בעולם כחלק מהמאבק נגד הקולוניאליזם. נשיא אוגנדה אידי אמין עם מרים אשכול, אשתו של לוי אשכול, בעת ביקור באוגנדה (צילום: לע"מ)

האם ישראל גם מכרה נשק למשטרו של סמית'? זה לא ברור. על פי הדיווחים המועטים שפורסמו, בשנת 1978 מכרה ישראל לסמית' באמצעות מתווכים מסוקים אמריקאיים, שהיו משמעותיים בלחימה נגד תנועות השחרור. כמו כן, כוחות הביטחון הרודזים השתמשו ברובי עוזי, והחל משנת 1977 אף ייצרו דגם מקומי של רובה העוזי שכלל גם חלקים מקוריים ממנו, וכונה Rhuzi.

ישראל כבר לא ב"צד הנכון" של ההיסטוריה

הסיוע הישראלי לתנועת השחרור מהמשטר הלבן ברודזיה לא נבע ממניעים אלטרואיסטים. ישראל הייתה אז במסע לכיבוש לבבות במדינות האפריקאיות העצמאיות החדשות, כולל תמיכה מסיבית בפרויקטים אזרחיים ברחבי היבשת. ברודזיה-זימבבואה, ישראל היתה גם בתחרות עם משטרו של נאצר, שתמך בתנועת זאפ"ו היריבה. כך, במברק שנשלח משגרירות ישראל בלונדון ב-21 אוקטובר 1965, הוצע כי נשיא המדינה ישלח איגרת תמיכה במאבק לשלטון הרוב ברודזיה הדרומית, ונכתב כי "ע"י הזדהות עם הגורמים האפריקאים כבר בשלב זה נקל על מאמצינו בעתיד לעמוד בפני השמצה ערבית וקומוניסטית כאשר העניין יסתבך וילך."

עד למלחמת 1967, המדיניות הישראלית ברחבי העולם, ובאפריקה בפרט,  הייתה מורכבת. במקביל לתמיכתה של ישראל בתנועת השחרור ברודזיה, באמצע שנות ה-60 היא תמכה במשטר הרצחני והמושחת של מובוטו בזאיר, סייעה לעלייתו של אידי אמין לשלטון באוגנדה, והחלה בבניית קשרים ביטחוניים ודיפלומטיים הדוקים עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.  ובכל זאת, באותה התקופה עדיין הייתה למדינת ישראל אפשרות להיות ב"צד הנכון" של ההיסטוריה.

אולם מרגע שמדינת ישראל כבשה את השטחים הפלסטינים, כל זה הסתיים. ישראל נכנסה למצב של מצור בין-לאומי, והפוטנציאל לשותפות עם תנועות שחרור ועם מאבקים עולמיים למען חירות ושוויון הצטמצם מאוד. המנטרה החדשה של מדינת ישראל הפכה ל"אל תתערבו בעניינים הפנימיים שלנו ואנחנו לא נתערב בעניינים הפנימיים שלכם."

בינתיים, רודזיה הפכה לזימבבואה, ורוברט מוגאבה שתפס את השלטון בשנת 1980, הפך מגיבור תנועת השחרור לרודן אכזר ששלט במדינה במשך 37 שנים. מוגאבה, שהגיע בתחילת שנות ה-60 לישראל כדי לבקש נשק ואימונים, קיבל מישראל בתחילת שנות האלפיים שלושים רכבים לפיזור הפגנות כדי לסייע לו בדיכוי בני עמו.

עמדתה של מדינת ישראל, כפי שהקריא אותה דוד רמין ב-1966 בעצרת הכללית של האו"ם – על חשיבות החירות, השוויון ועצמאות העמים, ועל השימוש בכלי החרם – נשמעת היום כמו מדע בדיוני.

עו"ד איתי מק הוא פעיל ועורך-דין לזכויות אדם, הפועל להגברת השקיפות והפיקוח הציבורי על הייצוא הביטחוני הישראלי.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הנוסעים הפלסטינים הקבועים של הקו כבר מתורגלים, ויורדים ממנו מיד כשהאוטובוס עוצר בכניסה לבית החולים והמאבטח עולה. מאבטח של בי"ח ברזילי על קו 18 (צילום: יהודית)

מחאה נגד בי"ח ברזילי: בטלו את הבידוק המפלה בין ערבים ויהודים

לאחר חשיפת "שיחה מקומית": ארגוני זכויות אדם ואלפי פעילים פנו להנהלת ברזילי ולמשרד הבריאות במחאה על נוהל הבידוק המפלה בין נוסעים יהודים וערבים בכניסה לביה"ח. "התנהלות שאין לה מקום בהיותה גזענית, משפילה ומבזה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf