הכיבוש הפך את המזרחים מקורבנות של הציונות למשת"פים שלה

השנאה והזעם בין מזרחים לאשכנזים הם האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית, והמוכחש ביותר. במקום להתמודד איתו, מנוקזות האנרגיות כדי להתאחד בשנאה ופחד מול הפלסטינים. ובסופן של חמישים שנות כיבוש ו-69 שנות דיכוי ואפליה, לא היתה בינינו אלא צפירת יום הזיכרון

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: איריס חפץ

כדי להבין את הצירוף "המזרחים" ו"הכיבוש", אפשר להסתכל על שתי סצינות שהתרחשו לאחרונה בישראל: האחת היא הדיון בוועדת הכנסת על דו״ח המבקר לגבי ״צוק איתן״, והשניה היא הטקס האלטרנטיבי של יום הזיכרון שאורגן על ידי פורום המשפחות השכולות. תיכף נגיע אל התמונות הללו, אבל קודם כמה מילים על "המזרחים והכיבוש".

כשמישהו מדבר על "הכיבוש" נשאלת השאלה לא פעם השאלה "מה ההבדל בין אריאל לאוניברסיטת תל אביב שנבנתה על שיח מוניס?". השאלה החתרנית הזו אכן נוגעת בגרעין של אמת מערערת. המתנחלים לשיטתם טוענים שהם בעצמם ממשיכי דרכם של אלו שלחמו וקבעו את גבולות 1948. מנקודת מבטם באו אשכנזים בשנות השלושים של המאה הקודמת ובנו באישון לילה, כביכול נגד השליט האנגלי, וקראו לזה "קיבוץ דן" ועשו מהפכה עם דיונים אינטלקטואלים וסקס, והציבו עובדות מוגמרות בשטח. וכמה עשורים אחר כך, בשנות השבעים, באו אשכנזים אחרים באישון לילה והציבו עובדות בשטח וקראו למקום סבסטיה ועשו מהפכה עם דיונים אינטלקטואליים וסקס, גם כביכול בניגוד לעמדת השלטון. והשאר היסטוריה מכוסת שלמת בטון ומלט.

תרומות

יש אבל הרבה הבדלים בין התמונות והמצבים הללו ואחד מהם נוגע למזרחים:

בעוד הרוב המוחלט של המזרחים הגיע לישראל אחרי 1948, כלומר אחרי פשעי הגירוש וההרס של בתי פלסטין ואונס נשותיה על ידי הכוחות הלוחמים של ישראל, הרי שבכיבוש של 1967 על פשעיו המזרחים הם שותפים פעילים.

אחרי שהנהגת הישוב היהודי בפלשתינה וישראל מוציאה לפועל את תכנית הגירוש של כ-700,000 פלסטינים, מכיוון שהם האוכלוסיה הילידית במקום שבו רוצה התנועה הציונית להתיישב, יש לדאוג ל"בעיה הדמוגרפית" ולרוב יהודי, אותו אפשר להשיג רק דרך הגירה של יהודים ממדינות ערב. בהתאם לכך מתחיל תהליך טרנספר מבוקר וסלקטיבי של קבוצות אוכלוסיה ממדינות ערביות ומוסלמיות לישראל.

מוסדות ההגירה האשכנזים של ישראל הצעירה הנהיגו מדיניות ברורה של "פיזור אוכלוסין", ולמזרחים היה תפקיד עם יתרונות ברורים למדינה הצעירה: מדובר באוכלוסיה שרובה הגיע ממדינות עם עבר או הווה קולוניאליסטי – כלומר הם חוו על בשרם דיכוי ורווח ממדיניות גזענית ושיתפו איתה פעולה. מדובר באוכלוסיה שהגיעה טיפין טיפין לאורך שנים (למעט קהילות קטנות יחסית, כמו הקהילה העיראקית למשל, וגורלה בישראל אכן היה שונה), ולכן האפשרות של קהילות אלו להמשיך לתפקד כקהילה וכקבוצה פורקה כבר בתחילת תהליך ההגירה והיתה גם המנוע לה.

מדובר באוכלוסיה שמגיעה מתרבות שונה מאוד לזו של בני המוסדות הקולטים, מה שאפשר להשתמש בשוק התרבותי שהמהגרים עברו בהגיעם, כדי לשבור את רוחם ולעשות איתם ככל העולה על רוחם של בעלי הכוח. וכדי להמשיך ולשבור את רוחם עוד, אפשר לנפץ את תקוותיהם האחרונות ולהתעלל בהם בישובי ספר מבודדים המצויים תחת הנהגה אשכנזית, לקטלג אותם כ"טעוני טיפוח" על בסיס המוצא, להסלילם לבערות ושאר גזירות.

>> מתי התבהמנו ככה?

אחרי הנכבה, מזרחים רבים הוכנסו לבתים של פלסטינים שגורשו ב-1948, והוכנסו לתוך הבית של אחרי-הנכבה. אחרי 1967 הם קיבלו מבנים חדשים והוכנסו לבית של אחרי-הכיבוש.

ניו-דיל נדל"ני

התירוץ לאכלוס בתי הפלסטינים המגורשים במזרחים היה, שאוכלוסיית יהודי מרוקו, למשל, מתאימה למגורים בוואדי-סאליב, כיוון שזו ארכיטקטורה הדומה למוכר להם כביכול, כלומר, זה המקום שבו הם ירגישו בבית (לפעמים זה ממש מתאים, שמרוקאים יתפסו כיהודים-ערבים). בפועל יוצרים באופן הזה הסטה של המריבה על המשאבים בין מזרחים לפלסטינים, בזמן שאשכנזים מנצחים על הסימפוניה לגזל פלסטינים ומזרחים. בזמן שמזרחים אוספים את חפציהם שהגיעו במכולה לנמל חיפה ומגלים שרכושם נבזז, הם נשלחים לגור בבתים שבזזו אלו ששדדו אותם. בקיצור: מסתבר שאבות האומה האחראיים שאמורים לדאוג לנו, עשו כמה פוגרומים, שדדו ואנסו ועכשיו אנחנו מוזמנים להרגיש בבית במקום הזה ולקבל חלק בשלל.

לא במקרה פרץ בואדי-סאליב המרד, בהנהגתו של בן-הרוש, שזיהה את מנגנון הפעולה הזה ואחת הדרישות שלו היתה הסרת המשטר הצבאי מעל האזרחים הערבים במדינה. באופן דומה יושבו מזרחים באיזורי ספר אחרים ובשכונות פלסטיניות: גם הפנתרים השחורים, שרבים מהם הגיעו ממוסררה, זיהו את הדגם הזה ויצאו נגדו על ידי דרישה לזכויות שוות למזרחים ופלסטינים.

אולם אחרי 1967, עם הפיכתן למשל של מוסררה וימין משה בירושלים לנכס נדל"ני, פונו המזרחים שגרו בהם לשטחים הכבושים, לשכונות קצה כמו גילה, לטובת אשכנזים, שזכו לגור ב"בית ערבי עתיק" בירושלים. המזרחים זכו הפעם במסגרת תכנית "פינוי ובינוי" לבית חדש, שנבנה על אדמה כבושה.

כך הפך המזרחי מפולש לבית הפלסטיני שמקבל חלק בשלל, לכובש חלוצי כביכול שמושקע יותר במקום ונהנה מפירות הכיבוש והגזל באופן פעיל. עשו לו "פינוי ובינוי" והוא עושה "חישוף ווידוא". כלומר אחרי 1967 מקבלים המזרחים מהשלטון את הגזר, תוך הכרה לא מפורשת לכך שהם ראויים לפיצוי על כך שאבות הציונות ייסרו אותם בשוטים ועקרבים. אם פעם הם הוכנסו לתוך בית שלא מזמן יצאה ממנו משפחה פלסטינית, הרי שעכשיו הבית נבנה במיוחד בשבילם ורק מבט לעומק היסודות שלו מראה שהוא ממוקם על אדמה אנוסה. באופן הזה המזרחים הופכים לבני ברית נאמנים יותר של השלטון, מכיוון שיש להם יותר מה להפסיד וצורך אמיתי להגן על בית.

> ריקוד הדגלים והכלימה: אוי לו לעם שכל שמחתו היא שמחה לאיד

פלסטינים מתפללים לכיוון אל-אקסה תחת שמירה של כוחות מג״ב במהלך תפילת יום השישי, בשכונת ואדי אל-ג׳וז, מזרח ירושלים, 17 אוקטובר, 2014. (אקטיבסטילס)

העיקר שתלכו למג"ב או גולני. שוטרי מג"ב מול מתפללים פלסטינים בתפילת יום השישי, בשכונת ואדי אל-ג׳וז, מזרח ירושלים, 17 אוקטובר, 2014. (אקטיבסטילס)

המשמעות של הפעולות הללו שוקעת גם בנפש: אם בשנות החמישים והשישים המוקדמות, כשרוב המזרחים הגיעו לישראל, הם משולים לאנשים שהסתבר להם שהם ברוב תמימותם הסתבכו עם ארגון פשע, הרי שאחרי 1967 הם הופכים לחלק ממנו ועם הזמן תופסים בו עמדות בכירות יותר ולא יכולים לצאת מהארגון.

המזרחי שהגיע אחרי 1948 היה סוכן של עצמו שלא הבין שהוא גויס לשירות המדינה כסוכן כפול. מי שהבין והרגיש שהוא מגוייס להיות כזה, עזב, מרד או נכנס למצב של גלות פנימית. מי שנשאר מתחיל מתישהו להזדהות עם המפעיל שלו ונהיה בעצמו למפעיל של סוכנים אחרים: הוא נהיה מסתערב. ברגע שמישהו נהיה חלק פעיל מארגון מאפיה, הוא לא יכול ללכת ולספר על הפשעים שנעשים בו, כיוון שאז הוא יפליל את עצמו. ולמזרחים הללו יש משפחות שלמות שנהנות מהשלל והן כבר חלק מהאתוס הצבאי: פמיניסטיות מזרחיות מכבסות ומגהצות מדים לבניהם ביום ומתעלפות מהמילואימניק שלידן בלילה. במילים אחרות, מזרחים ואשכנזים לא יכולים להיפרד יותר וכור ההיתוך הצליח הרבה מעל למשוער: במסגרתו הותכו כולם בחרדה הקיומית מפני התפרקות מדינת היהודים ומפני נקמתם של הקורבנות שעל גבם הוקמה.

זה כוח שמחזיק אפילו מזרחים ואשכנזים, למרות השנאה התהומית ביניהם. מזרחים יכולים לשיר מוזיקה מזרחית, להתפייט ולמלא את קיסריה, אבל אחרי ההופעה של קובי פרץ הם צריכים לקום מחר בבוקר עם שיר ישן בלב וללכת לגולני. זה הדיל ויש לאשכנזים ומזרחים סיבה טובה לשמור עליו. אם בימי המאבק המזרחי של הפנתרים השחורים אמר סעדיה מרציאנו "או שתהיה עוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה", הרי שהמזרחים של הדורות הבאים אומרים "או שתהיה עוגה מקושטת בסלסולים אוריינטליים, או שלא תהיה עוגה".

ועם הפשרה הזו אשכנזים יכולים לחיות. רוצים מרציפן מרוקאי על העוגה? לכו על זה, מזרחים יקרים. העיקר שבפנים היא עוגת היער השחור. העיקר שתלכו למג"ב וגולני, מזרחים יקרים, שתשפכו דם ושלא תעזבו אותנו, כי האדמה שבה קבורים ילדיכם, היא כבר לא משהו שאפשר לקום ולעזוב בקלות. תשאלו אותנו האשכנזים.

ואכן מה שמשותף לשתי הסיטואציות הללו, שהוזכרו למעלה, הוא השכול.

טוב שיש פלסטיני בחדר

את הדיון בוועדת הכנסת על דו״ח מבקר המדינה באשר למבצע ״צוק איתן״ אפשר גם לראות דרך המשקפיים של האיבה בין אשכנזים למזרחים בישראל. במהלך המלחמה, כל העם מתגייס בשמחה, כולם מארחים את כולם: פעם אלו מהצפון את אלו מהדרום, אחר כך מתחלפים וקיקי למעלה וקוקי למטה. עם אחד. אחר כך מתחיל להתבהר שסוף העולם המובטח לא הגיע, גם האוכל לחיילים לא ולמרות הכל והטכנולוגיה והפיתוח החדש של כיפת ברזל, חיילים יהודים נהרגו. לפעמים ממש על ידי חברים שלהם. וגנרלים שיקרו, ממש במצח נחושה. לפעמים יש מודעה ב"הארץ" נגד המלחמה. והפתעה! ההפתעה היא תמיד חלק מהטקס, כמו גם הועדה שתחקור "את המחדלים" ותעשה קולות של דיונים והפקת לקחים.

אלא שכל המהלך הזה הולך ומסלים, כי למוות ולהנאה ממנו יש דינמיקה של הסלמה. כשמתמכרים לריח הנפל"ם בבוקר, צריך להעלות מינונים. המנה שסיפקה אותך פעם כבר לא אפקטיבית וצריך להזריק עוד מהתענוג הרע הזה לוורידים.

הדיון בוועדת הכנסת:

בסיבוב הנוכחי, אחרי שנתניהו מורח את מריחותיו הרגילות, מתפרצת לעברו אימו של החייל ההרוג הדר גולדין עם המשפט שכל שמאלני-טוב-תלביב היה יכול להגיד: "הפכת אותנו לאויב העם". כשח"כ מיקי זוהר אומר לה שהיא מגזימה, היא אומרת לו שישתוק כי מי הוא בכלל והיא לא מכירה אותו. סביר להניח שלו מיקי זוהר לא היה מזרחי, הוא לא היה צועק את הדברים וקם להגן על נתניהו. סביר להניח שלו היו קוראים לו בני בגין, הוא לא היה עושה את זה. ולו היה עושה זאת, די סביר שגב' גולדין לא היתה אומרת לו בבוז שהיא לא מכירה אותו בכלל. על נתניהו, ראש הממשלה האשכנזי שמנצח על התווים של כל הזוועה הזו, היא כועסת וזועמת בחוסר אונים מכמיר לב. לח"כ זוהר היא בזה, כי מי הוא בכלל שיגיד לה משהו.

אליה מצטרפת גם ח"כ סתיו שפיר שכמו מנהלת טובה בתיכון מזכירה לח"כ המזרחי שמדובר באם שכולה ולא מדברים אליה ככה (אבל להפעיל את נוהל חניבעל ולהרוג לה את הבן, על זה כמובן לא מדברים. ובטח ובטח שלא על 150 פלסטינים שנרצחו למרות שצה"ל מסר להם שהאיזור בטוח ואפשר לחזור אליו). אבל את זוהר ואת גולדין זה לא מעניין; ברגע של איבוד שליטה, יוצאת השנאה התהומית בין מזרחים לאשכנזים. אחר כך מגיעה ההתפייסות והתזכורת של גב' גולדין ש"כולנו שולחים את הילדים שלנו לצבא", כדי שלא נשכח שגם אם אשכנזים בזים למזרחים, יש פה איזה סידור שצריך לשמור עליו.

והסדר אכן חוזר על כנו, אחרי שכולם כועסים יחד על הפלסטיני, הפעם בליהוק של ג'מאל זחאלקה, ומתאחדים בזעם הקדוש מולו. סופסוף אפשר לגמור, להעיף את הפלסטיני העוין ולהמשיך להעמיד פנים שאנחנו עם אחד ולב אחד פועם בו. עד הפעם הבאה.

יום הזיכרון שומר על ישראל

הרגע המאחד הזה נצפה גם בסצינות האלימות של מזרחים עם "הצל" מנהיגם, שעומדים עם דגלי ישראל ענקיים, מול באי טקס אשכנזים לרוב, ביום הזיכרון. המשחק המקדים של הטקס הזה כבר כלל הסתה, מניעה מהפלסטינים להגיע אליו ומסגור שלו כאיום קיומי על ישראל. הבמאית והצלמת אילת הלר שהיתה במקום יצאה החוצה מהטקס לפני שכל הקהל יצא, וצילמה את ההתקפות האלימות של אלו שפתאום שכחו ש"אנחנו עם אחד" ושנאתם לאשכנזים עברה פטריוטיזציה כך שממש בסדר להכניס להם מכות מטעם השלטון ולהפוך את היוצרות. אם פעם האשכנזים היו אלו שהכו את המזרחים בשוטים ועקרבים, עכשיו מזרחים יכולים להחזיר להם ולהרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם לנקום, וגם לא להרגיש נחותים ונתינים, ולהתענג על האשליה הרגעית שהם בעלי הבית.

הצפירה קוטעת את השנאה (צילום: איילת הלר):

בסצינה שנגלתה לעיני הצלמת, עומדים המוני גברברים, מזרחים בעיקר, וצועקים "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים" ושאר ירקות באושים נגד "הבוגדים". וכשמתחילה הצפירה עולים מתוכם קולות מהסים. הם משתתקים, מפסיקים את קריאות השנאה והזעם ומיד כשהצפירה דועכת, עוד במהלך הצלילים היורדים שלה, הם מתחילים שוב עם קריאות המוות.

הסצינה הזו כולה מסבירה בתמונה אחת למה ישראל צריכה מלחמות, "ערבים רעים", מוות שאסור להתאבל עליו באמת, כדי שאפשר יהיה לייצר עוד מוות וצפירות. שהרי יותר מששמר עם ישראל על יום הזיכרון, שמר יום הזיכרון על עם ישראל. אלו הדקות הבודדות שבהן יש עוד עכבות על פרצי השנאה בין אשכנזים למזרחים. זו השנאה והזעם הפעילים ביותר מתחת לקרום הדק שמחזיק את החברה הישראלית ביחד, ומדי פעם מתפרץ. ומכיוון שזה האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית, הרי שהוא גם המוכחש ביותר. בינתיים במקום לפתור אותו, מנוקזות האנרגיות לנסיונות למנוע אותו ("למה לעורר שדים?", ״זה היה ונגמר") ולהתאחד בשנאה ופחד ואקשן מול פלסטינים.

מדינת להשכיר, עומדת על כרעי תרנגולת שאותה מחזיקים בתים פלסטינים הרוסים מ-48, שבעליהם גורשו – כי הם היו שכנים לא נאים בעיני המייסדים. אחר כך הם הביאו מזרחים, גם הם שכנים לא נאים אבל עם אחד, שאמורים לגור בבתים של השכנים הלא נאים מהעם האויב.

כל ניסיונות ההכחשה של יסודות הבניין הרעועים מתנפצים אל המציאות. דיירי קומת הקרקע פוחדים מהפלסטיני שעוד חי במרתף ומחזיק את כל העסק על גבו. הם פוחדים גם מהדייר המזרחי בקומה הראשונה שעושה כפיים. הדיירת המזרחית, זו שלא פינו אותה לרחוב לפחות, גם זועמת ורוצה בית צמוד קרקע, אבל לא כדאי לה לריב יותר מדי עם השכנים האשכנזים. אפשר לעשות להם רעש, אבל זה הבית של כולנו, אחרי הכל. אבל אם האשכנזים הללו הם "שמאלנים בוגדים שהולכים למכור את המדינה", הרי שאין ברירה אלא להילחם בהם ולהתקיף אותם, כי הצל של 1948 וכל השנים שבהם מזרחים אפילו לא גרו בקומה הראשונה, עוד מפעילים את כוחם. אלא אם יש צפירה. לפחות ככה זה בינתיים.

> המתנחלים צריכים לשלוח פרחים לשופטי בג"צ לדורותיהם

חמישים שנים יותר מידי

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במסיבת עיתונאים בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית, 9 בספטמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במסיבת עיתונאים בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית, 9 בספטמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

נתניהו הימר על ציר הרשע העולמי. מה יקרה לישראל אחרי שיילך?

מה יהיה מעמדה הבינלאומי של ישראל אחרי שנתניהו יירד מהבמה? לא בטוח שיורשו יצליח לשקם את הקרע שנפער עם יהודי ארה"ב בשנים האחרונות. וגם ביחסים עם ציר הרשע של מנהיגי הימין החדש לא צפוי להשתנות הרבה, חוץ אולי מהסגנון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf