הכיבוש שלח את מוחמד לאתר הבנייה שבו נהרג

את מוחמד ברגות', פועל הבניין ה-37 שנהרג מאז תחילת השנה, הכרתי מאז ילדותו בכפר ולאג'ה. אביו עונה בכלא הישראלי, גדר ההפרדה הוקמה ליד ביתו. למוחמד לא נותרה ברירה אלא לחפש עבודה בישראל

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מתחילת השנה נהרגו 37 אנשים בתאונות עבודה באתרי בנייה ישראלים. ביום שני לפני כשבועיים (15.10) הצטרף לסטטיסטיקה הנוראה הזו מוחמד ברגות', בן 22, שאת סבו אני אוהב אהבת נפש ושבביתו שבכפר ולאג'ה שבדרום ירושלים אני מבקר באופן קבוע. רבות נכתב על ההזנחה הפושעת באתרי הבנייה. במקרה של מוחמד, מדובר ביותר מהזנחה. חייו הקצרים שובשו שוב ושוב בידי אלימות ישראלית. אלימות שגם ניתבה אותו אל אתר הבניה שבו נהרג.

בשנות ה-90 כוחות הביטחון הישראליים עצרו את סבו ואת אביו של מוחמד באשמת שווא כלשהי. הם שוחררו אחרי כמה חודשים של כליאה וחקירות מבלי שאפילו הועמדו למשפט. במהלך חקירותיהם הם עונו. כתוצאה מהעינויים, אביו של מוחמד סבל מפגיעה מוחית שפגעה קשות בתפקודו. זה האבא שמוחמד גדל איתו.

מוחמד ברגות'. נאלץ לפרנס את המשפחה (צילום: אביב טטרסקי)

מוחמד ברגות'. נאלץ לפרנס את המשפחה (צילום: אביב טטרסקי)

בשנת 2010, כשמוחמד היה כבן 14, החלה ישראל לבנות את מכשול ההפרדה מסביב לכפרו ולאג'ה. תוואי הגדר עובר על אדמות המשפחה של מוחמד, 50 מטרים מביתו. מוחמד גדל בין חומרי הנפץ, שפוצצו את נוף ילדותו לצורך בניית הגדר, ובין הדחפורים הישראלים, שעקרו את עצי הפרי שסבו שתל. כנער הוא נשם מדי שבוע את הגז המדמיע, שהצבא השליך על מפגינים שמחו באופן לא אלים נגד תוואי הגדר למרגלות ביתו וחווה מקרוב את האלימות של חיילים, שהיכו ועצרו את חבריו ואת קרובי משפחתו.

כמה שנים מאוחר יותר, סיים מוחמד את הלימודים בתיכון. בנסיבות אחרות, היה הולך לאוניברסיטה כמו רבים מבני גילו בשטחי הרשות הפלסטינית: הוא גדל במשפחה מלוכדת, עם סבתא דעתנית וטובת לב וסבא רחב אופקים וכריזמטי, שכיהן במועצת הכפר. אבל לימודים לא עניינו את מוחמד. ככה זה כשאתה גדל עם אבא ניצול עינויים ומתבגר אל תוך הטראומה והאלימות של בניית גדר ההפרדה.

גם בלי תואר ראשון, מוחמד היה יכול להתפרנס מחקלאות. סבו היה חקלאי מוכשר מאין כמוהו, נצר לדורות של חקלאים. אבל ישראל, שחמדה את אדמות ולאג'ה, בנתה את גדר ההפרדה בצמוד לבתי הכפר ועל אדמותיו החקלאיות. לטובת הקמת הגדר, עקרה ישראל 180 עצי זית בבעלות משפחתו של מוחמד. עשרות רבות של עצי זית בבעלות המשפחה נותרו מהצד "הישראלי" של הגדר. הדבורים בעשרות כוורות של המשפחה מתו כתוצאה מענני האבק, שיצרו הדחפורים שגרסו את המדרון ושיטחו אותו לצורך העמדת הגדר. באמצעות הגדר, ניתקה ישראל 1,200 דונם מאדמות הכפר ולאג'ה, ועיריית ירושלים מיהרה להפוך אותם לגן לאומי ל"רווחת תושבי ירושלים". מאות דונמים נוספים הופקעו שנים קודם לכן לטובת בניית שכונת גילה. ישראל סיפחה את אדמותיה של ולאג'ה, אולם לא העניקה לתושביו תעודות זהות ישראליות.

חלקת האדמה של משפחת ברגות' ליד גדר ההפרדה. מאות עצי זית נשארו בצד "הישראלי" (צילום: אביב טטרסקי)

חלקת האדמה של משפחת ברגות' ליד גדר ההפרדה. מאות עצי זית נשארו בצד "הישראלי" (צילום: אביב טטרסקי)

לאורך השנים, בביקוריי התכופים בבית משפחתו של מוחמד, ראיתי כיצד מצבה הכלכלי הולך ומידרדר. סבו ודודיו של מוחמד הפכו מאנשי יזמה פעלתניים למובטלים מאונס, מתוסכלים עד ייאוש מהמבוי הסתום שישראל כלאה אותם בו. על דור הנכדים נפלה האחריות לפרנס את המשפחה. כך הגיע בסופו של דבר מוחמד אל אותו אתר בנייה בבית שמש.

כיבוש אינו מילה מופשטת. משמעותו חורגת בהרבה מהיעדר שלטון עצמי והוא אפילו לא מתמצה באירועים האלימים, שמגיעים אל דפי העיתון. כיבוש הוא המציאות שבה כל היבט במסלול חייו של פלסטיני מוכתב ומוגבל על ידי הרובים של הצבא הישראלי.

אין זה סוד שההפקרות המתמשכת באתרי בנייה שורשה בעובדה שבעיניי המדינה, חייהם של פלסטינים ושל עובדים זרים הם זולים. גם קבורתו של מוחמד היתה עלולה להיות תלויה בגחמותיו של הכיבוש. חלקת הקבורה המשפחתית – שם קבורים הדורות הקודמים – נותרה אף היא בצד "הלא נכון" של גדר ההפרדה. דמיינתי את סבו הגאה של מוחמד מתווכח עם קצין צבא על הזכות לקבור את נכדו ליד הוריו. בחרדה ניסיתי להרגיש מה כואב יותר: הצורך לבקש רשות מהצבא בכל פעם שהוריו של מוחמד ירצו לפקוד את קברו או הוויתור על קבורה שם כדי להימנע מההשפלה הזאת. בחשש שאלתי את הסבא היכן קברו את מוחמד. הוא הסביר שהם קברו אותו במעלה בכפר, רחוק יחסית מבית המשפחה, אבל בצד "הפלסטיני" של הגדר. "אמא שלו היתה משתגעת, אם הקבר היה כל כך קרוב לבית", הסביר הסבא.

אביב טטרסקי עובד בעמותת עיר עמים ופעיל בדהרמה מעורבת חברתית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

ההיסטוריה הסודית של המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש

למה נשים לא כותבות ביוגרפיה? איך זה להיות "אויבת העם"? האם לאמהות יש תפקיד במאבק? בעקבות "נאילה והאינתיפאדה", יולי נובק יצאה לדבר עם זהבה גלאון, עו"ד לאה צמל והעיתונאית ענת סרגוסטי, מהנשים שעומדות עשרות שנים בחזית המאבק בכיבוש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf