הכלוב השקוף של תושבי נבי סמואל

הגן הלאומי נבי סמואל גדוש בשלטים שמספרים למבקרים על ההיסטוריה הרחוקה, אך ההיסטוריה הקרובה הועלמה ממנו לגמרי. בדיוק כמו שמנסים להעלים את הכפר הקטן ששוכן בתוכו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כתב: מוריאל רוטמן;  צילומים: מרייקה לאוקן וקרן מנור / אקטיבסטילס

כ-220 תושבים חיים בנבי סמואל, כפר פלסטיני שממוקם בגדה המערבית צפונית-מערבית לירושלים. כפי ששמו מעיד זהו האתר שמוכר כמקום הקבורה של שמואל הנביא. במאה ה-11 צלבנים נוצרים בנו מבצר וכנסייה על גבי הקבר, ובסוף המאה ה-12 האתר עבר לידיים מוסלמיות. הכנסייה הפכה למסגד, והכפר נבי סמואל נבנה סביבו.

הכפר נבי סמואל (צילום: מרייקה לאוקן וקרן מנור / אקטיבסטילס)

הכפר נבי סמואל (צילום: מרייקה לאוקן וקרן מנור / אקטיבסטילס)

עיד ברקאת היה בן 7 בשנת 1971, ארבע שנים לאחר שישראל כבשה את הגדה המערבית ובכללה את הכפר נבי סמואל: "הם באו עם שחר והעמיסו אותנו על משאיות. היינו קטנים אז התייחסנו לזה כמו למשחק. לא הבנו למה ההורים שלנו בוכים". באותו יום הגיעו הדחפורים שהותירו אחריהם רק עשרה בתים עומדים בקצה הכפר.

כיום, האזור סביב הקבר והמסגד הוא אתר תיירותי פופולרי. הוא גדוש בשלטים שמספרים לפרטי פרטים על העבר הרחוק, אך ההיסטוריה הקרובה יותר אינה מוזכרת כלל. כל מה שנותר מנבי סמואל העתיק הם עשרה בתים שניצבים בפאתי הכפר, ויש שסבורים שגם זה יותר מדי.

עיד ברקאת, תושב נבי סמואל, עומד מול המסגד עם תמונה של כפרו שנהרס כשהיה בן 7. צילום: מרייקה לאוקן וקרן מנור / אקטיבסטילס

עיד ברקאת, תושב נבי סמואל, עומד עם תמונה של כפרו שנהרס כשהיה בן 7. (צילום: מרייקה לאוקן וקרן מנור / אקטיבסטילס)

בין "ירושלים רבתי" לכביש 443

מאז שהושלמה בנייתה של גדר ההפרדה באזור נבי סמואל לפני כארבע שנים, הכפר מצא עצמו לכוד בתוך מה שהתושבים מכנים "הכלוב השקוף". ממזרח וממערב הכפר מוקף בגדר ההפרדה. מצפון חוסם את הכפר כביש 443, שעבור הישראלים הוא הנתיב המהיר מירושלים לנמל התעופה בן גוריון ועבור הפלסטינים הוא מקור ישיר להפקעה של אדמותיהם וסמל למדיניות ההפרדה. מדרום, מרמות ועד כביש 443, משתרע מעין מסדרון בו ממוקמות ההתנחלויות חרותי, הר שמואל, גבעון החדשה ופסגת זאב. המכשול האחרון בפני הפיכת המרחב ליהודי בלבד הם הכפרים הפלסטינים הקטנים אל-חלאיילה, שמהווה מטרה להריסות שרירותיות ולהטרדות של הצבא והמנהל האזרחי, ונבי סמואל.

למרות שלכיוון דרום קיים מעבר, לכאורה בלתי מוגבל, להתנחלות רמות שבירושלים המזרחית ולעיר ירושלים כולה, במציאות המעבר מוגבל לישראלים בלבד. אם תושב הכפר נבי סמואל ייתפס בירושלים הוא או היא צפויים לעמוד בפני מאסר או קנס גדול.

מפת אזור נבי סמואל (מקור: בצלם)

מפת אזור נבי סמואל (מקור: בצלם)

בין קמח אסור להברחת תרנגולות

"אנחנו לא יכולים להכניס לכאן כלום" אומר עיד ברקאת, חקלאי בן 50 שבאמצע החיים הפך לפעיל פוליטי כדי לנסות להגן על כפר הולדתו נבי סמואל. "כדי להביא גז – אנחנו צריכים היתר.  כדי להביא שקי קמח – אנחנו צריכים היתר. וכשאנחנו מקבלים היתר, אנחנו מגיעים למחסום [שנמצא במרחק חמישה ק"מ מהכפר מ.ר.], והם אומרים לנו שאין היתר".

אבל תושבי נבי סמואל מצאו דרכים לעקוף את ההגבלות הדרקוניות האלה. נאוול ברקאת, אשתו של עיד היא הנשיאה של "האיגוד הפמיניסטי של נבי סמואל", שמתמקד בבניית וחיזוק הקהילה בנבי סמואל על ידי הקמת גינות, ארגון סדנאות צילום ובפברואר האחרון – גם הברחת תרנגולות. נאוול מחייכת ומספרת כיצד האיגוד קיבל תרומה של תרנגולות מטילות מהקונסוליה הנורבגית. כמו הגז וכמו הקמח, היה לתושבים ברור שלא יאפשרו לתרנגולות לעבור במחסום. "הם טוענים שאנחנו נמכור את הביצים ליהודים בירושלים" נאוול צוחקת, "אבל אנחנו לא רוצים למכור את הביצים ליהודים בירושלים! אנחנו רוצים את הביצים לקהילה שלנו". אז מה עשית, שאלתי? "סחבנו את התרנגולות דרך הגבעות", היא עונה, ומראה לי תמונה בעמוד הפייסבוק שלה שמתעדת את "המבצע".

נער תושב הכפר סוחב על גבו תרנגולות מטילות שנתרמו על ידי הקונסוליה הנורבגית.  (צילום: נוואל ברקאת)

נער תושב הכפר סוחב על גבו תרנגולות מטילות שנתרמו על ידי הקונסוליה הנורבגית. (צילום: נוואל ברקאת)

בין גן לאומי לצווי הריסה

בספטמבר 1995, קצת לפני שהסכם אוסלו נכנס לתוקפו וכבר לא ניתן יהיה לעשות זאת, הכריזה ממשלת רבין על 3,500 דונמים שמקיפים את נבי סמואל כ"גן לאומי". בנוסף על היותה שיטה להשתלטות חד צדדית על שטח, ההכרזה על גן לאומי מאפשרת לרשויות השונות, ובמקרה הזה קודם כל למנהל האזרחי, לאכוף מדיניות קפדנית האוסרת על כל שינוי בשטח. עיד נכנס הביתה וחוזר עם ערימה של ניירות בידיו. "כל אלו הם צווי הריסה", הוא מסביר ומניח אותם מולי בזה אחר זה: הרחבה של בית- נהרסה. גדר קטנה שנבנתה כדי לשמור על חיות המשק שלא יברחו – נהרסה. 19 שתילי עצי זית שנשתלו – נעקרו. ועוד ועוד.

עיד ונאוול פורסים ערימה של צווי הריסה שניתנו למשפחה, ביניהם צו הריסה על מחסן, על גדר ועל שתילי עצי זית. (צילום: מרייקה לאוקן וקרן מנור / אקטיבסטילס)

עיד ונאוול פורסים ערימה של צווי הריסה שניתנו למשפחה, ביניהם צו הריסה על מחסן, על גדר ועל שתילי עצי זית. (צילום: מרייקה לאוקן וקרן מנור / אקטיבסטילס)

בין היעלמות לעמידה איתנה 

בנובמבר האחרון, אמר דניאל חלימי, ראש לשכת התכנון של המנהל האזרחי, במהלך דיון על נבי סמואל : "אין כפר – יש פארק". בנוסף במהלך שנת 2013 הגיע לידי עיד, נאוול ותושבים אחרים בכפר מידע לפיו המנהל האזרחי מתכנן להפקיע 187 דונמים נוספים של קרקעות בבעלות פרטית בנבי סמואל, במטרה להרחיב עוד את הגן הלאומי. אז הם החליטו שנמאס להם והקימו אוהל מחאה בכניסה לקבר/ מסגד/ פארק תיירותי/ מה שנותר מהכפר.

"ביום הראשון", עיד מספר, "הקצין בא אלי ואמר 'יש לכם חמש דקות להסתלק מכאן'. אמרתי לו 'חמש דקות זה הרבה, אם אתה עומד להכריח אותי לעזוב – תעשה את זה עכשיו'. הקצין והאחרים התייעצו הרבה זמן בינם לבין עצמם ואז עזבו אותנו". בחודשים שלאחר מכן התושבים של נבי סמואל הקימו את מאהל המחאה מידי שבוע, לעיתים בהשתתפות של פעילים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים, כשהם מבקשים להסב את תשומת הלב של העולם לסיפורו של הכפר.

כששאלתי את עיד ונאוול אם היו הצלחות למאבק שלהם, שניהם הנהנו. התקשורת התחילה להתייחס לסיפור, נציגים של קונסוליות זרות ופעילים מכל העולם ביקרו בכפר, "ואפילו היו תיירים שעצרו להקשיב לנו והיו בהלם ממה שהם שמעו", אומרת נאוול. בחודשים האחרונים יש האטה בפעילות מאהל המחאה. לדברי עיד רק עשרים אחוזים מתושבי הכפר לקחו חלק במחאה הציבורית: "אנשים מפחדים. הם מפחדים שהצבא לא ייתן להם לעבור במחסומים, הם מפחדים שהם יסומנו כמטרה. והם צודקים". נאוול ועיד מספרים שרק בסוף השבוע האחרון חיילים מנעו מבנם לעבור במחסום ואז, כאשר התווכח איתם, הוא הוכה על ידי אחד החיילים ונעצר למשך 24 שעות. מאז שהגדר סגרה על הכפר כמעט שליש מתושביו עזבו כדי לחפש חיים קצת יותר טובים ורחוקים מהגן הלאומי, ההריסות, ההטרדות והאיומים. "אבל אנחנו נשארים כאן" אומר עיד, "אולי אנחנו נאכל לחם יבש, אבל אנחנו לא נעזוב".

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר +972

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

סרי נוסייבה: טעיתי, אולי הציונות לא מסוגלת לעשות שלום

עשרות שנים היה סרי נוסייבה מעורב בשיחות עם ישראלים. עכשיו הוא עושה חשבון נפש. ערפאת, וגם אני - אומר נוסייבה - האמנו שדו קיום בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית אפשרי. אני כבר לא בטוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf