"הכנסת אינה חזות הכל": האזרחים הערבים שקוראים להחרמת הבחירות

האכזבה מחברי הכנסת הערבים וחוסר האמון העמוק במערכת הם רק חלק מהסיבות. עכשיו מבקשים הפעילים להמיר את ההימנעות האדישה בהחרמה אידיאולוגית, ולבנות חלופה יעילה מחוץ לפרלמנט

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בניגוד לבחירות הקודמות, בחירות 2019 לא מצליחות לסחוף את הציבור הפלסטיני. אולי המילה "לסחוף" מעט מוגזמת; בבחירות 2015 חלה עליה של תשעה אחוזים בלבד באחוזי ההצבעה לעומת אלה שקדמו להן (63 אחוז לעומת 54 אחוז בבחירות 2013 ו-2009, מול 72 אחוזים בחברה הכללית), אבל בחברה בה מורגש ייאוש טוטאלי מהממסד השולט, ההרגשה אז בכל זאת היתה אחרת. הייתה הרגשת תקווה.

הקמת "הרשימה המשותפת", גם אם קרתה בפועל בשל אילוצים חיצוניים, הייתה במשך שנים דרישה של חלק גדול מהפלסטינים אזרחי ישראל. בחברה בה רבים אינם מצביעים בבחירות (בין 40 ל-50 אחוז בממוצע), הן בשל אדישות וייאוש והן בשל החרמה עקרונית, איחוד הערבים לכוח אחד שידר משהו חדש שהצליח לשכנע רבים להצטרף לתמיכה בנציגים המתמודדים לכנסת מתוך מקום של כוח ואחדות. גם אם זו עדיין הכנסת הציונית.

"רק מאבק מחוץ לכנסת מסוגל להשפיע על נושאים אזרחיים". הפגנה נגד חוק הלאום, כיכר רבין, 11.8.2018 (צילום: חגי מטר)

האכזבה מהרשימה המשותפת

אלא שהרבה מים זרמו בנהר מאז. "המשותפת" אכזבה רבים והתפרקה בצלילים צורמים, מצבן של שתי הרשימות הערביות המתמודדות כעת לא נראה מזהיר במיוחד, ואת ואקום האדישות מנסה למלא התנועה הקוראת להחרמת הבחירות מטעמים אידיאולוגיים.

משבר הרוטציה והעובדה שהרשימה המשותפת לא באמת הצטיירה כ"משותפת" – כל מפלגה בסיעה פעלה לבד והרשימה לא הצליחה להציג חזון אחיד או תוכנית למאבק בגזענות הממשלה – פגעה רבות באמון הבוחרים בנציגיהם. לתחושת רבים, חוק הלאום שעבר בקיץ האחרון לא לווה בתגובה ראויה של חברי הכנסת הערבים, שפשוט נרדמו בשמירה – לפחות בתקופה שמיד אחרי אישור החוק. יש גם פלסטינים רבים מידי שהשקר של תקשורת המיינסטרים עבד עליהם – כאילו חברי הכנסת של המשותפת דאגו בעיקר לגדה המערבית ועזה, ולכן לא היו פנויים לטפל בבעיות הפנימיות של הבוחרים שלהם.

בתחילת פברואר התקיימו פריימריז במפלגות חד״ש ובל״ד. דיווחנו אז כי בחד"ש מורגשת ירידה במעורבות הצעירים בבחירות המקדימות, ועל הכעס בקרב צעירים מבל"ד לאחר הצגת מועמדי המפלגה לכנסת. האחרונים טענו כי מפלגתם היא "לא מפלגת כנסת", מאחר שבאופן מסורתי המפלגה ראתה בפעילות בכנסת רק עוד כלי למאבק ולא מטרה. דירוג המועמדים בסוף הפריימריז אף הוביל לאיומי נטישה מצד צעירים רבים. אז אם בבל"ד הצעירים כועסים ובחד"ש הצעירים מגלים אדישות מדאיגה מבחינת ראשי המפלגה, ניתן רק לשער מה מרגישים בוחרים פלסטינים אחרים, פחות מעורבים. אולי היעדר העניין בנושא ברשתות החברתיות הוא אינדיקציה טובה לכך.

חברי כנסת מהרשימה המשותפת בביקור בפרלמנט האירופי בבריסל (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

התעוררו באיחור. חברי כנסת מהרשימה המשותפת בביקור בפרלמנט האירופי בבריסל לאחר אישור חוק הלאום (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

בין אדישות לאידיאולוגיה

מול האדישות הזאת פועלת גם התנועה הקוראת לפלסטינים להחרים את הבחירות. שם מבקשים להוביל להחלטה של בוחרים רבים שלא לקחת חלק בבחירות, מתוך אידיאולוגיה ולא מתוך נמנום. "חשוב לנו להגדיל את המודעות לכך שאסור לנו להיות בכנסת הישראלית, מתוך רצון ליצור אלטרנטיבה לנוכחות שלנו בכנסת", מסביר מוהנד אבו גוש, פעיל פלסטיני מוכר וממובילי התנועה להחרמת הבחירות. "האדישות לא טובה לאף אחד".

הסיבה העיקרית, והמוצדקת לכשעצמה, להחרים את הבחירות בקרב האידיאולוגיים היא מצבם של הפלסטינים בגדה ובעזה. בין הנהר לים מתגוררים כשישה מיליון פלסטינים אך רק 1.8 מהם אזרחים בישראל, מתוכם כמעט מחצית הם בעלי זכות הצבעה (אם כוללים גם פלסטינים דרוזים). תושבי עזה, מזרח ירושלים והגדה הם הרוב הפלסטיני מהנהר לים, אך למרות שישראל שולטת בהם בצורה ישירה הם מנועים מלהיות חלק מאותה "דמוקרטיה" ישראלית. "פיקציית הדמוקרטיה בישראל חסרת כל רציונל", אומר אבו גוש. "היא שולטת בארבעה מיליון איש מבלי שתהיה להם הזכות להצביע ולקבוע את גורלם, שזה ההיפך המוחלט מדמוקרטיה".

המחרימים האידיאולוגיים לא רואים בכנסת את המקום ממנו צריכים הפלסטינים לקבל את זכויותיהם האזרחיות. לתפיסתם, הפלסטינים אמורים לקבל זכויות מתוקף היותם ילידי המקום, והאפליה נגדם לא קשורה למידת הייצוג שלהם בכנסת, אלא נובעת מגזענות הממסד. "הכנסת היא המקור לכל החקיקה הגזענית, הריסות הבתים, הגירוש, הכיבוש, מעשי הטבח, האפליה והשנאה", הם טוענים. המחרימים מאמינים כי עם תנועה עממית סוחפת מחוץ לכנסת, בשותפות עם המפלגות, ניתן יהיה לבנות אלטרנטיבה שתכריח את הממסד להגיב לדרישותיהם.

״עמדתנו חרם! את/ה לא לבד, גם אני מחרים״. פוסטר של תנועת החרם נגד הבחירות בערבית

בפלאייר שמחלקת התנועה להחרמת הבחירות (אין קשר לתנועת החרם על ישראל, ה-BDS) בישובים פלסטיניים, נעשה שימוש בנתון הבא כדי להוכיח את טענותיהם: 50.3 אחוז מהפלסטינים בישראל חיים תחת קו העוני, כאשר רק 13.9 אחוז מהיהודים נמצאים מתחת לקו. הנוכחות הערבית בכנסת כל השנים לא שינתה דבר מבחינה זו. וזה לא בגלל הביצועים של נבחרי הציבור הערבי בכנסת, אלא בגלל שהמדינה בנויה כך שהיא מונעת מהפלסטינים את זכויותיהם. בדרום אפריקה מתנגדי האפרטהייד החרימו את הבחירות, מה שסייע לשלילת הלגיטימציה של ממסד האפרטהייד, שישראל מבחינה זו מאוד דומה לו.

סוגיית החרמת הבחירות תמיד נכחה בשיח הפלסטיני, אולם רק בשנת 1984 יצאה הקריאה הרשמית הראשונה לחרם מאורגן. באותה שנה תנועת "אבנאא אלבלבד" ("בני הכפר", תנועה לאומית פלסטינית חוץ פרלמנטרית) התפצלה לאחר שחלק מהפעילים דחפו לכיוון השתתפות בבחירות. עד אז אבנאא אלבלד התנהלו בדומה לתנועה האיסלאמית הצפונית – לא הייתה בעד השתתפות בבחירות אבל גם לא קוראת להחרים אותן באופן רשמי. לאחר הפיצול, הפלג השני יצא רשמית ופומבית נגד הבחירות.

אך האם התנועה הצליחה לסחוף את ההמונים? לא בטוח. "אנחנו יודעים כמה אנשים לא משתתפים בבחירות, אבל אי אפשר לדעת תמיד מה הסיבות לחוסר ההשתתפות", אומר אבו גוש. "כחמישים אחוז לא משתתפים בבחירות, ואי אפשר לדעת מי מהם מחרימים אידיאולוגיים ומי אדישים. הרי מי שמחרים בגלל שהוא אומר 'חברי הכנסת לא הועילו לי' הוא לא מחרים אידיאולוגי. זהו מסר פוליטי מהממסד הישראלי ולא אידיאולוגיה פוליטית".

"אל תשכח שחלק גדול מהמצביעים הולכים לקלפי כי לקראת סוף יום הבחירות יוצאת קריאה מהמסגדים הקוראת לאנשים להציל את הקול הלאומי שלנו", הוא אומר. "האם אותם אנשים שהיו אדישים עד לקריאה מהמסגד הצביעו בסוף בגלל סיבות אידיאולוגיות? לא בטוח. קשה לדעת מי מצביע בשל סיבות אידיאולוגיות ומי מחרים בגלל סיבות אידיאולוגיות".

תוכנית הפעולה ליום שאחרי

בתנועת החרם מדגישים שהם לא מחרימים את המפלגות הערביות, אלא עובדים לצד המפלגות במרחבים הפוליטיים האחרים כדי לשמור על זכויות העם הפלסטיני. המטרה, מדגיש אבו גוש, היא לא למנוע קולות מהמפלגות אלא לארגן את קולות המחרימים לאמירה פוליטית ולקבוע קווים אדומים. "אנחנו פונים לאלו שלא מצביעים, לא לתומכי המפלגות", הוא מסביר. "אנחנו עובדים על הגברת המודעות הפוליטית אצלם כדי להביא לכך שהם לא יצביעו לא בגלל אדישות אלא כדי שיבינו שהנוכחות בכנסת מסוכנת לנו".

"רק מאבק מחוץ לכנסת מסוגל להשפיע על נושאים אזרחיים", אומר אבו גוש. "לדוגמה אני מביא את המאבק בתוכנית פראוור, אז מנענו תוכנית גירוש גזענית ומסוכנת באמצעות יציאה לרחובות בהמונינו. רק ככה נגן על הזכויות שלנו". בכך הוא נוגע באחת השאלות המרכזיות בדיון בעד או נגד חרם – שאלת האלטרנטיבה להשתתפות במשחק הפרלמנטרי הציוני. מובילי החרם טוענים כי זו צריכה להיות בניית תנועה פוליטית שתפעל מחוץ ל"דמוקרטיה" הישראלית.

"בוא ניקח את בל"ד, למשל", אומר אבו גוש. "מאז הקמתה, בל"ד הפכה מתנועה מפלגתית שהייתה מסוגלת לשנות משהו בתודעה הפוליטית, והם שינו, למפלגה שפעילה בעיקר בפרלמנט. בכל מקום בעולם, נציגי מפלגה בפרלמנט הם סך הכל נציגים בפרלמנט. במצב העניינים הפלסטיני במדינה פה, חברי הכנסת הופכים להיות המנהיגות המפלגתית. מה זה יוצר לך? ניתוק מעבודה בשטח. כלומר, המפלגות שלנו נהיו תלויות בכנסת. מתי יש התעוררות בפעילות הפוליטית של המפלגות? סביב הבחירות".

המחרימים טוענים בעצם כי אי אפשר לפתח שום יוזמה לאומית בשיטת המאבק הזו, מאחר ומה שהפכה ל"מנהיגות הציבור הפלסטיני" עסוקה רק בפעילות שהיא תגובה למהלכים שנכפים על ידי הממסד הישראלי – החל מהבחירות וכלה בצורך לייצר תגובות לכיבוש, להריסות בתים ולהתבטאויות גזעניות בלתי פוסקות.

היסטורית, תנועת החרם לא סחפה. יכול להיות שזה הזמן להכות, אחרי פירוק המשותפת וחוק הלאום? "חוק הלאום הוא עניין פנים ישראלי", אומר אבו גוש. "בטח שהוא משפיע עלי, אבל הוא משפיע בעיקר על התנועה הציונית וספינת הדגל שנקראת ישראל. השאלה היא האם ישראלים רוצים שישראל תיראה כך או כך. מבחינתי, אותה ספינת דגל היא פסולה לגמרי ולא אכפת לי משינויים קוסמטיים קטנים באיך שהיא נראית. אסור לנו לשבת ולחכות עד שיגיע האביר על הסוס הלבן-כחול ויציל את המדינה 'שלנו', כי היא לא שלנו".

בתנועת החרם מתכננים לקיים אחרי הבחירות כנס גדול תחת הכותרת "בניית התנועה הלאומית מחוץ לחומות הכנסת". מבחינתם, יש פה אמירה פוליטית: בין מערכת בחירות לאחרת, הפלסטינים עסוקים בתגובות לאפליית הממסד הציוני. כעת, המחרימים מבקשים להיות יותר פרו-אקטיביים.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שליטה מוחלטת בעם אחר היא לא התגוננות. זו תוקפנות מאורגנת. פלסטינים במחסום קלנדיה (יונתן זינדל/ פלאש90)

שליטה מוחלטת בעם אחר היא לא התגוננות. זו תוקפנות מאורגנת. פלסטינים במחסום קלנדיה (יונתן זינדל/ פלאש90)

ישראל היא "דמוקרטיה מתגוננת"? די לשקר הציני הזה

השופטת, שאישרה את הרחקתו של פעיל זכויות אדם מישראל, התבססה על "זכותה של דמוקרטיה להגן על עצמה". אבל לטיעון הזה אין רגליים. ישראל היא לא דמוקרטיה והיא זו שמפעילה אלימות קבועה נגד מיליוני פלסטינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf