הכרה ברצח העם הארמני היא הכרה באוניברסליות של השואה

  ישראל סירבה עד היום להכיר ברצח העם הארמני גם מסיבות מדיניות, אבל גם משום שהעדיפה להתעלם מהקשר בין לקח השואה לכינון משטר זכויות האדם בעולם. הכרה בו יכולה דווקא לשרת את ישראל

מאת:
השאירו תגובה
א א א

 ב-24 באפריל חל יום הזיכרון הבינלאומי המציין 104 שנים לרצח העם הארמני, או כפי שהוא מוכר יותר בשיח הציבורי הישראלי "השואה הארמנית". הערב נציין בישראל את ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. ישראל מקדשת את זיכרון השואה, אז מדוע היא מתעלמת מרצח העם הארמני?

הכרה של ישראל ברצח העם הארמני עשויה להוות איום על היחסים עם טורקיה ועל עסקאות נשק עם אזרבייג'ן. הכרה ברצח העם הארמני עשויה לאיים גם על העמדה הגורסת כי השואה היהודית היא מקרה ייחודי וחד-פעמי. אבל מעל לכל, הכרה תאלץ את ממשלת ישראל להדגיש את רכיב זכויות האדם, שהוזנח כמעט לחלוטין במדיניות החוץ הישראלית.

לזיכרון השואה היהודית יש סטטוס גלובאלי שונה מרצח העם הארמני. לקח השואה מהווה נדבך מרכזי בהקמת משטר זכויות האדם גלובאלי מייד לאחר מלחמת העולם השנייה. דמוקרטיות ליברליות ברחבי הגלובוס אימצו את זיכרון השואה ככלי חינוכי חיוני. ההנחה היא שלימודי שואה ורצח העם מטמיעים בבני נוער, בסטודנטים ובקרב הציבור הרחב לקח אוניברסאלי, המדגיש את משטר זכויות האדם ואת ההכרח להגן על זכויות מיעוטים.

אולם חשוב לזכור כי לא תמיד ממשלות משתמשות בזיכרון השואה כדי לקדם את משטר זכויות האדם. לעיתים הוא משמש גם כדי להימנע מקיום דיון נרחב יותר בזכויות אדם. פרויקט מוזיאון השואה בארה"ב, לדוגמה, עזר לצמצם את הדיון בדבר זכויות אדם, הנוגעות למורשת העבדות ולמתח הבין-גזעי. זיכרון השואה משמש כעלה התאנה המסתיר את פצעי הכיבוש הקולוניאלי של צרפת, בלגיה, הולנד ובריטניה, שאינן מעודדות שיח פתוח על פשעיהן באפריקה ובאסיה. רצח העם התרבותי וישוב מחדש של אוכלוסיות ילידיות באמריקה הצפונית ובאוסטרליה מוּדרים אף הוא לשולי השיח הציבורי בעזרת הקונצנזוס הגלובלי סביב זיכרון השואה.

פוליטיקאים ישראלים משתמשים בשואה הארמנית ככלי ניגוח בטורקיה. פליטים ארמנים בטורקיה בזמן המלחמה

פוליטיקאים ישראלים משתמשים בשואה הארמנית ככלי ניגוח בטורקיה. פליטים ארמנים בטורקיה בזמן המלחמה

ובישראל? המצב חריף הרבה יותר. זיכרון השואה בישראל היא לא רק קטגוריה הנבדלת מרצח של עמים אחרים, אלא עומד מעל למשטר זכויות האדם. גם ממשלות קודמות בישראל מינפו את זיכרון השואה כזיכרון ייחודי, אולם דומה כי בעידן ממשלת נתניהו האחרונה זהו רכיב דומיננטי יותר מבעבר. האופן שבו השתמשה משלת נתניהו בזיכרון השואה לשם קידום יחסי החוץ של ישראל עם מדינות בעולם השלישי ועם משטרים ימנים פופוליסטיים מבטא הזנחה מופגנת של זכויות אדם.

לאחרונה ערכו נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה, נשיא ברזיל ז'איר בולסונרו וראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן ביקורים מתוקשרים ב"יד ושם". כל המנהיגים האלה מקדמים במדינותיהם אג'נדה לאומנית ואנטי-דמוקרטית ולעיתים גם אנטישמית. השותפוּת שלהם עם ממשלת נתניהו היא עניין בעייתי בפני עצמו, אך ביקוריהם ב"יד ושם" מעבירים מסר כפול. לכך יש להוסיף את ההחלטה המצערת של נתניהו לצדד בניסיונות הפולנים לשכתב את ההיסטוריה של השואה בעזרת חקיקה.

ומה לגבי הארמנים? בשנתיים האחרונות חברי כנסת לא מעטים גילו את ה"פוטנציאל" של שימוש בזיכרון רצח העם הארמני ככלי לנגח את טורקיה באמצעים פוליטיים ודיפלומטיים. ההידרדרות  ביחסים עם אנקרה הובילה לגידול משמעותי של הצעות חוק, שבמרבית המקרים מטרתן הייתה ניסיון לנקום נקמה צינית בטורקיה ולא לקדם זכויות אדם.

ישראל בוחרת בינתיים להתעלם מרצח העם הארמני, בדיוק מאותה סיבה שהיא מדגישה את ייחודיות השואה. מבחינת ישראל, השואה נמצאת מעל לזכויות אדם, ויכולה אף להצדיק פגיעה בהם. הכרה ברצח העם הארמני תחזק את המסר האוניברסלי של זכויות אדם, ומכאן גם תחייב את מדינת ישראל לבחינה ביקורתית של מדיניותה הפוגעת בזכויות אדם, במיוחד במה שנוגע להמשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולכיבוש. את ההתנהגות הזו אפשר להגדיר כשימוש ציני בזיכרון השואה לצרכים פוליטיים.

ישראל יכולה לבחור להתנהל אחרת. היא יכולה למצב את עצמה כנושאת הדגל של זיכרון השואה האוניברסלי ושל קידום משטר זכויות האדם, המנסה להבטיח באמת ובתמים כי "לעולם לא עוד". תהליך הדרגתי של הכרה רשמית ברצח העם הארמני יוכל לתרום את חלקו לבניית "עוצמה רכה" עבור ישראל. מרכיבים נורמטיביים-ערכיים אלו יוכלו לסייע בעיצוב מערך מדיניות חוץ חדש וטוב יותר, לצד המשך חיזוקם המתמיד של ההיבטים הגיאו-אסטרגיים  של מדיניות החוץ.

אלדד בן-אהרון הוא הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת לונדון, רויאל הולוואי (RHUL) בריטניה, ועמית מחקר במכון LIAS ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת ליידן, הולנד. לאחרונה פרסם מחקר במכון "מיתווים" על מדיניות-החוץ הישראלית וסוגיית ההכרה ברצח העם הארמני

 

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
המחנה הליברלי לבדו לא יוכל להגן על בג"ץ. מבט מבחוץ על אולם דיונים בבית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

המחנה הליברלי לבדו לא יוכל להגן על בג"ץ. מבט מבחוץ על אולם דיונים בבית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

בג"ץ לא הגן על החלשים, עכשיו החלשים לא מגנים עליו

אחרי שנים ארוכות של ניכור מצד קבוצות רבות בחברה, אין זה מקרי שהמחנה הליברלי מוצא את עצמו בודד בשמירה על מערכת המשפט. זה לא אומר שלא צריך להיאבק למען על בג"ץ, אבל המאבק הזה חייב להיות עממי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf