הכשלון: פרויקט השלום של מחמוד עבאס הגיע לדרך ללא מוצא

הוא בחר בדרך המתינות. הוא רצה להגיע להסכם של מדינה פלסטינית קטנה לצד ישראל. האמריקאים והאירופאים תמכו בו. הוא הוכיח מחוייבות לשמירה על ביטחון ישראל. והוא לא קיבל שום דבר בתמורה. הטרגדיה של עבאס, חלק ראשון משניים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: מנחם קליין

תקוות רבות נתלו בו כאשר ירש את ערפאת ב-2004.

עבור הקהילה הבינלאומית היה עבאס הניגוד הגמור של ערפאת. משנת 2000 ועד מותו המאיס ערפאת את עצמו על מנהיגי העולם, ואילו את עבאס הם מרבים לשבח. היו למנהיגי המערב סיבות משכנעות: עבאס אינו תיאטרלי כערפאת וניתן לסמוך על מילתו. הוא התנגד בגלוי ובתוקף לאלימות ולטרור של האינתיפאדה השנייה שלדעתו המיטו אסון על הפלסטינים, והיה אחד מאדריכלי הסכם אוסלו.

ב-2003 הכריחו מנהיגי המערב ומצרים את ערפאת למנות את עבאס כראש ממשלה ולהעביר לו חלק מסמכויותיו. העימות של עבאס עם ערפאת העלה את ערכו בעיני המערב וכשמת ערפאת הם ראו בו מנהיג אידיאלי. בהנהגתו יעברו הפלסטינים את התמורה שעבאס עצמו עבר. מי שהחל את דרכו כתומך במאבק מזוין ובכינון מדינה פלסטינית במקומה של ישראל מצדד משנות ה-80 בדרך המדינית ובמדינה פלסטינית קטנה לצד ישראל. ומחנה השלום בישראל היה בטוח שהציבור שבחר בו כנשיא ב-2005 יעמוד מאחוריו כאשר יגיע להסכם שלום עם ישראל.

גם בממסד ובחברה הפלסטינים זכה עבאס לתמיכה. הוא אחרון האבות המייסדים של פת"ח, שנותר בסביבה. אבו איאד ואבו ג'האד שהיו בכירים ממנו נהרגו, ופרוק קדומי דחה את הסכמי אוסלו והיה לא-רלבנטי. מרוואן ברגותי אמנם נהנה מפופולאריות גדולה ומאישיות לוחמנית וחזקה יותר מעבאס, אבל הוא איתגר את הצמרת הוותיקה ולא זכה לתמיכה בינלאומית. מה גם שישראל לא הייתה מוכנה לשמוע על שחרורו מהכלא. עבאס היה, ונותר, יריב נוח יותר.

> הדם של משפחת דוואבשה הוא גם על הידיים של מחמוד עבאס

ברק אובמה, מחמוד עבאס ומתרגם, 2009 (פיט סוזה, הבית הלבן)

ברק אובמה, מחמוד עבאס ומתרגם, 2009 (פיט סוזה, הבית הלבן)

קבלן המשנה

לא רק הגיל והוותק שיחקו לטובתו של עבאס. הודות לתמיכה הבינלאומית הוא נתפס כמי שיכול לכפות על ישראל לסיים את הכיבוש ולזכות בעצמאות. רבים בגדה המערבית וברצועת עזה סברו שעבאס מוכן להרחיק לכת ולוותר על שיבת פליטי 1948 לתחומי ישראל. אבל התקווה שעבאס ישיג שחרור מהכיבוש האפילה על החשש פן לא יעמוד בלחצים.

עבאס עצמו האמין שהמתינות תשתלם. ארצות הברית יחד עם מערב אירופה ילחצו על ישראל להסכים להסדר שלום בהתאם לעקרונות שהציעה הליגה הערבית עוד ב-2002. ודאי לא תיאר לעצמו שבגיל 80 פלוס עדיין יבקש אישור מהצבא הישראלי כדי לצאת מרמאללה ולהיכנס אליה.

היום מחמוד עבאס רואה איך מתרבות התנחלויות על חורבותיו של הסכם אוסלו, וידו קצרה מלשנות את הכיוון. ישראל פועלת במרץ למנוע הקמת מדינה בת קיימא עם רצף טריטוריאלי, ומעמיקה את הקנטוניזציה שיצרו הסכמי אוסלו.

ההשוואה עם הישגיו הבולטים של ערפאת לא מחמיאה לעבאס. הביקורת המוצדקת על הוויתורים האסטרטגיים שערפאת עשה בהסכמי אוסלו לא יכולה להעלים את ההישג שהנחיל לתנועה הלאומית. ערפאת הנהיג את פת"ח ואש"ף מהשוליים הפוליטיים של העולם הערבי למרכז הבמה, ועם הסכמי אוסלו חיבר את ההנהגה הפלסטינית עם הציבור ועם הארץ.

עבאס, לעומת זאת, לא מצליח להתקדם הלאה. אדרבא, תחת נשיאותו נסוגו הפלסטינים לאחור. לאחר יותר מעשור תחת הנשיא עבאס הפלסטינים רחוקים יותר מעצמאות ועם פחות דמוקרטיה מאשר תחת ערפאת. בתקופת ערפאת נבנו מוסדות שלטון בעלי מאפיינים דמוקרטיים. מעט מאוד, אם בכלל, נשאר מהמוסדות הללו. המועצה המחוקקת לא מתכנסת, בחירות למועצה זו ולנשיאות שהיו צריכות להיערך ב-2009 לא נערכו והן אף לא נראות באופק. למרות שעבר כבר את גיל 80 עבאס מסרב בעקשנות למנות לו סגן שימלא את מקומו. הוא ממנה ממשלות אך אין פרלמנט שיצביע אמון בהם, או יביע אי-אמון בממשלה כפי שחווה זאת ערפאת ב-2002.

בהעדר רשות מחוקקת הפך עבאס, ראש הרשות המבצעת, למחוקק באמצעות צווים. הרשות השופטת חלשה, וידם הכבדה של מנגנוני הביטחון ניחתת על מתנגדי המשטר. בדמוקרטיה, אמר צ'רצ'יל, אם מישהו מצלצל אצלך בדלת בשש בבוקר זהו החלבן. ברשות הפלסטינית אלו הם אנשי ביטחון. לעיתים דלת הכניסה נשברת בשתיים בלילה כי הצבא הישראלי הגיע. והוא מגיע לא אחת במסגרת שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. מידע שהצד הפלסטיני השיג נמסר לישראל. פוליטית מעדיף עבאס שישראל תעצור ותחקור.

שיתוף הפעולה הפך למעשה את עבאס לקבלן משנה של ישראל. ישראל גומלת לו אך במעט כאשר היא מסייעת לעבאס לנקות את השטח מאנשי חמאס, יריב פוליטי קשה שזכה ברוב בבחירות לפרלמנט ב-2006. בעיקר היא "משלמת" לו בהרחבת התנחלויות ובחוסר נכונותה להגיע להסכם קבע שעבאס יכול לחיות איתו. לא היו לעבאס ציפיות מרחיקות לכת מישראל. את התשלום העיקרי קיווה עבאס לקבל מארה"ב בדמות לחץ מדיני על ישראל. ארה"ב אימנה ומימנה את כוחות הביטחון הפלסטינים ואישרה כי הצד הפלסטיני ממלא את חלקו בעסקה, אך את הסיוע המדיני וושינגטון לא העניקה. הסימפטיה שעבאס זוכה לה במערב היא יותר חמלה מאשר העצמה.

עבאס מביט סביבו ורואה את סוריה שסועה ומדממת. לבנון וירדן נאנקות תחת המעמסה של מאות אלפי פליטים ואחוזות חרדה מארגוני אסלאם רדיקלי. המשטר הצבאי במצרים עסוק בהתמודדות עם האחים המוסלמים אותם הדיח מהשלטון ועם הגרילה האסלאמית בסיני. הגדה המערבית עליה הוא שולט יחד עם ישראל נותרה שקטה, אבל זאת הודות ליעילות הביטחונית של הכובש הישראלי ושיתוף פעולה איתו. שיתוף הפעולה הביטחוני שהסכם אוסלו ראה בו תנאי הכרחי לעצמאות פלסטינית הפך לתנאי הכרחי לשמירת שלטונו של עבאס ודיכוי האופוזיציה האסלאמית. עבאס, שבעברו לא היה איש כוחני ולא עמד בראש מנגנון ביטחוני, משמר את נשיאותו באמצעות הכוח.

> מי אמר שאבו מאזן הוא בכלל פרטנר?

ג'ורג' חבש, מחמוד דרוויש ויאסר ערפאת בסוריה

ג'ורג' חבש, מחמוד דרוויש ויאסר ערפאת בסוריה

שלושה ראשי ממשלה ישראלים קשים

מחמוד עבאס הגיע לנשיאות מהשוליים הפוליטיים של אש"ף. למרות שנמנה על מייסדי הפת"ח בשנת 1959, הוא נותר במשרתו במשרד החינוך והתרבות בקטאר כאשר ערפאת ועמיתיו עשו נפשות במחנות הפליטים. לקטאר הוא הגיע ב-1957 מדמשק, לשם משפחתו נמלטה מצפת ב-1948.

ב-1970החליט להקדיש את עיקר זמנו לפעילות מדינית בפת"ח ואש"ף. את קדמת הבמה תפסו ערפאת וראש המחלקה המדינית קדומי. חאלד אל-חסן כתב מסמכי מדיניות ואת שאר הרוח נתן המשורר הלאומי מחמוד דרוויש. עבאס נותר במשך שנים ארוכות בשוליים. ממקום זה החלו שיחות אוסלו וכשהן הפכו לערוץ הראשי מצא עצמו לפתע במרכז.

אבל הוא נדחק בחזרה לשוליים. מקבילו הישראלי שמעון פרס זכה בפרס נובל יחד עם רבין וערפאת ואילו חלקו של עבאס נותר עלום. ב-1994-5 הוא שוב נותר בצד. עבאס הגיע אז להבנות עם יוסי ביילין, סגנו של פרס במשרד החוץ, על עקרונות להסכם קבע, אך רצח רבין שיבש את המהלך. פרס דחה את המסמך ואת הרעיון להעמיד את ההבנות במרכז מערכת הבחירות כממשיכו של רבין לא רק בתפקיד הרשמי.

עד הסכם אוסלו הכיר עבאס ישראלים רק מרחוק. מאז הוא נפגש עימם וזוכה לאהדה בקרב אנשי שמאל שלרוע מזלו אינם בשלטון. הישראלים עמם הוא מסכים הם חסרי עוצמה, ועם הישראלים בשלטון הוא לא מסכים. כל שלושת ראשי הממשלה בישראל שעמדו מולו היו שונים מאוד מעבאס באישיותם ורחוקים ממנו בעמדותיהם המדיניות. הם דומיננטיים, מוחצנים, כריזמטיים ומניפולטיביים. מאבקים פוליטיים ומדיניים ממריצים אותם. ואילו עבאס הוא אדם אפור, ללא כריזמה או קסם אישי. גישתו עסקית – עניינית והוא מתרחק מעימותים.

שרון התעקש שפרוק ההתנחלויות ברצועת עזה בשנת 2005 יהיה חד צדדי לחלוטין ללא שום תיאום עם אבו מאזן או הישג שייזקף לזכות הרשות הפלסטינית. את זאת ניצל החמאס היטב בתעמולת הבחירות שלו ב-2006, כאשר טען שבשנה אחת של עימות אלים השיג יותר ממה שהשיג עבאס בכול שנות המשא ומתן.

אכן, בין עבאס לאולמרט נוצרה הבנה ככל שראש הממשלה אולמרט התרחק ב-2008 מעמדות המוצא הימניות שלו. אבל אולמרט החל את המסע מאוחר מדי. ללא תמיכה פוליטית מצד שרת החוץ לבני ושר הביטחון ברק, ועל סף הדחה, אולמרט לא היה מסוגל לסגור את הפער המהותי עם עבאס. ואילו המגעים עם נתניהו היו עקרים ואופיינו בחשדנות וחוסר אמון עמוק. עבאס ניהל אותם בתקווה לקנות את ליבה של ארה"ב ששליחיה התרוצצו בין שני המנהיגים.

> "אנחנו הופכים למיינסטרים": ראיון עם עומר ברגותי, ממייסדי תנועת החרם

מחמוד עבאס, ג'ורג' בוש הבן ואהוד אולמרט. אנאפוליס (US Navy photo by Gin Kai)

מחמוד עבאס, ג'ורג' בוש הבן ואהוד אולמרט. אנאפוליס (US Navy photo by Gin Kai)

מנותק תרבותית מהמערב

הפנייה של מחמוד עבאס לארצות הברית ולאירופה הייתה ברירת מחדל. עד שלהי שנות ה-80 הוא סמך על ברה"מ. ב-1982 הוא קיבל תואר ד"ר מאוניברסיטת מוסקבה בגין עבודה שכתב על הציונות. עד שעבר באותה שנה לטוניס, הוא גר בדמשק הערבית ולא בביירות התוססת בה התמקם מטה אש"ף.

הפנייה שלו למערב באה רק לאחר התמוטטות הגוש הסובייטי וההכרה כי את הנחיתות הפלסטינית מול ישראל יש לאזן באמצעות לחץ מדיני. הפניה מערבה לא הפכה את עבאס לליברל מערבי או לסוציאל-דמוקרט. אם הוא אימץ דפוסים מערביים הרי אלו דפוסים קפיטליסטיים אותם רכש בשנותיו בקטאר, ללא התיאוריה שמאחוריהם. שאלות כלכלה וחברה אינן בראש מעייניו. עבאס לא מנהל דיאלוג עם אינטלקטואלים ואינו מתעניין בהגות פוליטית, ספרות יפה או היסטוריה.

את התחרות עם מנהיגי ישראל על ליבה של אמריקה מנהל עבאס מעמדת נחיתות. תחומי העניין והרקע התרבותי שלו שונים בעליל מאלו שקהל מערבי צורך ומעריך, ועבאס לא מצליח להתחבר לעולם המושגים והרגשות שלו. המעמד של עבאס במסדרונות הכוח בוושינגטון נופל בהרבה מזה של ישראל. ג'ורג' בוש וקונדוליסה רייס חיבבו אישית את שרון ואולמרט. היחסים העכורים של אובמה עם נתניהו והניגודים החדים באישיותם לא תורגמו ליחסים קרובים בין עבאס לנשיא הליברלי.

אכן, עבאס התפכח מהרומנטיקה הלאומית בה האמין בשנות ה-60 וה-70. הוא נוכח לדעת כי המאבק המזוין מזיק לאינטרס הפלסטיני. לחץ מדיני על ישראל היא התקווה היחידה של עבאס להגיע לעצמאות אבל אין לו כלים ויכולות להניע את המערב לעשות זאת. בלחץ מזכיר המדינה ג'ון קרי הגמיש עבאס את התנאים שהציב לעצם כניסה למשא ומתן עם ישראל, למשל בעניין הקפאת התנחלויות ושחרור אסירים. העיקר מבחינתו היה להשיג את תמיכת ארה"ב בפרמטרים של הסדר הקבע.

אבל תקוותו נכזבה. המסמך שגיבש ג'ון קרי באביב 2014 היה רחוק מאוד ממה שעבאס קיווה לו. בעקבות כשלון היוזמה משכה ארה"ב את ידה מתיווך בינו לבין נתניהו. יש לה בעיות אחרות, בוערות יותר, לענות בהן. עבאס נותר מריר ומתוסכל.

את ההישג המדיני היחיד שלו השיג עבאס ב-2012 בניגוד לעמדת ארה"ב כאשר העצרת הכללית של האו"ם שידרגה את מעמד אש"ף למדינה לא-חברה במעמד משקיפה. בדצמבר שעבר ניסה עבאס ללכת צעד אחד רחוק יותר ולהביא את מועצת הביטחון לתמוך בקבלת פלסטין כחברה מלאה באו"ם. הוא דחה נוסח מתון יותר שגיבשה צרפת אבל ארה"ב מנעה את קבלת ההחלטה הפלסטינית שהוגשה על ידי ירדן. צרפת הושפלה והיא לא מוכנה להסתכן פעם נוספת ולהעלות יוזמה שארה"ב מתנגדת לה. שאר ממשלות אירופה עסוקות בבעיות דחופות יותר: הגירה לא חוקית ופליטים, רדיקליזם מוסלמי גובר, המלחמה בדאע"ש ובאוקראינה, ועתיד גוש האירו.

> "ניסינו לעשות שלום עם האשכנזים ונכשלנו, עכשיו ננסה עם המזרחים"

אבו מאזן עם אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית בלשכתו ברמאללה. לא פגישה ראשונה בין פלסטינים ומזרחים

אבו מאזן עם אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית בלשכתו ברמאללה. לא פגישה ראשונה בין פלסטינים ומזרחים

אין פרטנר, אין מטריה

כמוצא אחרון עבאס מבקש מפרלמנטים במערב אירופה הכרה וירטואלית במדינה פלסטינית. שניים עשר פרלמנטים נענו, בעיקר כפעולת מחאה נגד מדיניות נתניהו. אבל רק ממשלה מערבית אחת, שבדיה, הכירה ברשות הפלסטינית כמדינה. במקביל עבאס פנה לבית הדין הפלילי הבינלאומי כדי להאשים את ישראל בפשעי מלחמה. הדרכים הללו לא יביאו לעצמאות פלסטינית. הן רק ישאירו בחיים את השאיפה לעצמאות אותה יממש המנהיג הבא.

כל עוד המערכת הבינערבית תפקדה נעזר בה עבאס כדי להניע את המערב ללחוץ על ישראל כיוון שלרשות הפלסטינית אין מנופי לחץ של מדינה. מה גם שפיננסית ומדינית היא תלויה לחלוטין במדינות אחרות וארגונים בינלאומיים. עבאס היה זקוק לגיבוי מצד ראשי מדינות ערב גם כדי לעמוד מול ביקורת החמאס מבית שעה שהפרלמנט שנבחר ב-2006 משותק ואין מוסד נבחר שיעניק למהלכיו לגיטימציה. בעיקר הוא נעזר בנשיא מובארכ שלו היו קשרים קרובים עם ארה"ב וישראל.

הדחת מובארכ והתרסקותה של הליגה הערבית הותירו את עבאס ללא מטריה מדינית. הוא משתף פעולה באופן נקודתי עם הנשיא אל-סיסי נגד חמאס ברצועת עזה ועם המלך עבדאללה בירדן כדי לבלום בעזרתו את הימין הדתי-לאומי בישראל, שפועל לשנות את הסדרי התפילה על הר הבית. בניגוד לערפאת שדחק את רגלי ירדן מניהול האתר ורוקן מתוכן את הסעיף בהסכם השלום הישראלי-ירדני המעניק לירדן מעמד מועדף במקומות הקדושים בעיר, עבאס נאלץ להסכים שירדן תהיה עתה מגן המקומות הקדושים בירושלים. בתמורה הכירה ירדן בריבונות פלסטינית על מזרח העיר אם וכאשר הדבר ייקרה.

מחמוד עבאס לא הצליח לגייס את החברה בישראל להפעיל לחץ על ממשלות הימין. מאז נכנס לנשיאות פנה עבאס מספר פעמים במישרין לחברה הישראלית, אמר את הדברים הנכונים, אבל החברה בישראל הגיבה בספקנות ובחרה בימין ובמרכז. הדימוי של עבאס במערכת הפוליטית של ישראל משקף אותה עצמה יותר מאשר את האיש עצמו. הימין הישראלי רואה את עבאס כזאב בעור של כבש, ואילו המרכז רואה אותו כחדל אישים שאינו מסוגל להכניע את הרדיקלים במחנהו. הסגנון הרך של עבאס הביא את השמאל הציוני למסקנה שעבאס יוותר על זכות השיבה של הפליטים. המערכת הפוליטית בישראל מביטה בעבאס ורואה את עצמה.

בחלק השני והאחרון של הסקירה הזו אני בוחן את מעמדו של עבאס בתוך החברה הפלסטינית ואת התמודדותו עם יריבים פוליטיים באש"ף ומחוצה לו. החלק השני פורסם כאן.

מנחם קליין הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה על מובילי יוזמת ז'נבה. ספרו Lives in Common, Arabs and Jews in Jerusalem, Jaffa and Hebron נבחר על ידי ניו רפובליק כאחד מחמשת ספרי העיון הטובים ביותר של 2014. מהדורה עברית תראה אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> הכשלון, חלק ב': כך איבד מחמוד עבאס את החברה הפלסטינית

מחמוד עבאס, גרפיטי (thierry ehrmann CC BY 2.0)

מחמוד עבאס, גרפיטי (thierry ehrmann CC BY 2.0)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הערכים הנכונים, הרשימה הנכונה. האם יהיה לו גם את האומץ? ניצן הורוביץ (מרים אלסטר / פלאש90)

החיבור בין לוי-אבקסיס ופרץ הוא הזדמנות הפז של מרצ

אחרי שעמיר פרץ בחר בפנייה חסרת תועלת למרכז, השמאל הישראלי זקוק לקול חד ואמיץ. למרצ יש את כל הנתונים להיות הקול הזה. השאלה אם הפעם תשכיל לממש את הפוטנציאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf