לראשונה בישראל: הכשרה דו-לשונית לחינוך אנתרופוסופי

סמינר זרעים بذور מכשיר מחנכים לחינוך אנתרופוסופי בערבית, במסגרת דו-לשונית רב-תרבותית, בתקווה שבוגרי התכנית יובילו שינוי בקהילות, כמענה להורים בחברה הערבית המבקשים חינוך אחר לילדיהם

מאת:
השאירו תגובה
א א א

המורה, הפוסע בצִלְלֵי המקדש בין חסידיו,
אינו מגיש מחוכמתו, כי מאמונתו ואהבתו.
אם אכן נבון הוא, לא יצווכם את חוכמתו,
אלא יכוון צעדיכם אל מפתן נפשכם אתם.

זהו קטע מתוך "ההוראה" מאת המשורר ג'ובראן חליל גו'בראן (בתוך: הנביא, הוצאת מודן 1980). את הקטע בחרה תלמידה בכיתה יא', מבית הספר ולדורף בהרדוף כמייצג עבורה את הלמידה בבית הספר.

המילים היפות הללו מסכמות היטב גם את המפגש שלי עם אולפת אבו לבן אלטורי ועם נועה לשם גרדוס, המייסדות והמובילות של סמינר: "זרעים بذور התוכנית הרב תרבותית ללימודי ולדורף", תכנית להכשרת מחנכות ומחנכים בחינוך אנתרופוסופי דו לשוני: ערבית ועברית. אולפת ונועה הצעידו אותי אל מפתן מכלול חינוכי מורכב, שבו שלושה רבדים (להבנתי): סיפורן האישי לחוד וביחד; חינוך אנתרופוסופי; וערבית תחת דומיננטיות עברית.

"שאיפתנו העליונה היא לפתח בני אדם חופשיים"

הכותרת היא ציטוט מתוך מטרת החינוך על פי שטיינר. אולי צריך להתחיל בזה שאנתרופוסופי, חינוך ולדורף ושטיינר משמשים בשפת הדיבור בערבוביה, וראוי לסדרן: רודולף שטיינר, שנולד בשנת 1861 באוסטריה, היה פילוסוף שפיתח את תורת האנתרופוסופיה. מילולית פירושה: חכמת האדם, ונהוג לתרגם: מדע הרוח. עד גיל מאוחר עסק שטיינר דווקא במדעים המדויקים. הוא סיים לימודים במכון הטכנולוגי בווינה, ועסק בעריכה ובהוצאה לאור של כתבי גיתה במדעי הטבע. את מדע הרוח החל לפתח לקראת גיל ארבעים, ובשנת 1907 פרסם את ספרו "חינוך הילד לאור מדע הרוח".

החינוך האנתרופוסופי להתאים את דרכי ההוראה לשלבי ההתפתחות של הילדים. מרכז התנועה האנתרופוסופית בדורנאך שבשווייץ (צילום: פרנק דינגר CC BY NC ND 2.0)

בשנת 1919 (שש שנים לפני מותו) נקרא לייסד בית ספר לילדי העובדים במפעל הסיגריות
ולדורף אסטוריה שבשטוטגרט. ההרצאות שנשא בפני המורים ודיוני הצוות שתועדו מהווים את המסד לשיטת החינוך, שקיבלה את השם: חינוך ולדורף. שטיינר הבין, כמו רבים אחרים, שהאדם מתפתח מלידה לבגרות, ואף הגדיר שלבים בהתפתחות זאת.

ייחודו של חינוך ולדורף הוא שמקפידים בו באדיקות על התאמת התכנים ודרכי ההוראה לשלבי ההתפתחות שהוגדרו. זאת בשונה מהחינוך "הרגיל", שיש בו זליגה של תכנים ודרכי הוראה כלפי מטה, מתוך תפיסה שתפקיד החינוך לזרז את הבשלתו של הילד. בלחץ המערכת וחלק מההורים, רבים מתייחסים לגן כאל הכנה לכיתה א' ואל בית הספר היסודי כהכנה למבחני הבגרות.

בחינוך ולדורף הילד והתפתחותו הם במרכז ולכן הם רואים את ההווה של הילד כדבר העומד בזכות עצמו. דווקא ההיענות ליכולות ולצרכים של הילד בכל שלב, היא היוצרת את הבסיס היציב לקראת ההתקדמות לשלב הבא. מכאן, שניסיון לזרז את "ההכנה" של הילד לחיים רק פוגע בהתפתחותו התקינה.

בשלב הראשון של הילדות, עד גיל שבע לערך, מוקד ההתפתחות הוא בתחום הגופני-הפיזי. יכולות רגשיות וקוגניטיביות, כך על פי שטיינר, מתפתחות מתוך ההקשר הפיזי, ולכן תלויות בפיתוח הגוף, התנועה וחווית החושים. מכאן שבגן הילדים האנתרופוסופי יעסקו הילדים בתנועה, משחק, שירה, מוסיקה, אומנויות, חוויות חושים מגוונות ומשחקי יצירה וחיקוי.

השלב השני, שמקביל לבית הספר היסודי (עד גיל 14), מתייחד בהתפתחות הרגשית. ושוב, זה לא שאין התפתחות בתחומים אחרים, אלא שהם כולם נשענים ותלויים בהתפתחות עולמו הפנימי של הילד. בתכנית הלימודים הדבר מתבטא במקומה המרכזי של האומנות ככלי לפיתוח ולביטוי של העולם הרגשי הפנימי של כל ילדה וילד. שיעורי האומנות אינם עומדים בפני עצמם בצל מקצועות אחרים, אלא כל שיעור בכל מקצוע הופך לחוויה אומנותית יוצרת.

כאשר אורח מבקר בגן או בית ספר בחינוך ולדרוף, הוא לא יכול שלא להתפעם מהיקף התנועה, הפעולה והיצירה של התלמידים. מאפיין זה בולט בניגודו לשיתוק הפסיבי והשכלתני הנגזר על התלמידים בבתי ספר "רגילים". התלהבות זאת היא שאחזה גם באולפת ובנועה, שעה שנשאבו לעסוק בחינוך ולדורף.

אולפת ונועה

כמו מחוללי שינוי רבים בתחום החינוך, גם אולפת נדרשה לדבר כאשר בתה הבכורה (השנה בכיתה יא') התקרבה לגיל חינוך חובה. כילדה, למדה אולפת בבית הספר שבו למדו אחיה ואחיותיה הגדולים, כי איש לא פקפק אז במסלול החינוך הממלכתי "הרגיל". אלא שככל שחלפו השנים, יותר ויותר הורים, גם בחברה הערבית, החלו לחפש מסגרות חינוך חלופיות. אולפת חיפשה וחיפשה באזור מגוריה, רמלה, וגילתה שפשוט אין. ודאי לא בערבית.

אולפת אבו לבן ביקרה בבית ספר אנתרופוסופי בפרדס חנה, והתאהבה. שיעור מלאכות בסמינר זרעים بذور – חינוך ולדורף דו לשוני (צילום: אולפת אבו לבן אלטורי)

כמה שנים אחר כך, ביקרה במסגרת לימודיה בבית הספר האנתרופוסופי רימון בפרדס חנה, והוקסמה. שוב חלפו השנים, וכשעבדה כאחראית תחום קהילה בלוד, נפגשה עם נעה שנדר מקרית טבעון, שעודדה אותה ליזום הקמת גן ולדורף, דובר ערבית, בלוד. כחלק ממאמץ זה, היא יצאה ללימודי אנתרופוסופיה, תחילה בטבעון ואחר כך בתעוז.

גם נועה לשם נדרשה לחינוך, ככל שבנה הבכור (השנה בכיתה א') התקרב לגיל חינוך. נועה היא אומנית, שביקרה בישראל בשנת 2015 לאחר כשמונה שנים בניו יורק. היא הציגה אז תערוכת יחיד במוזיאון ינקו דאדא, מיצב אינטראקטיבי שעסק בהנכחת פליטי עין חוד בכפר מולדתם.
בנסיבות אישיות נשארו נועה ומשפחתה בישראל, והחיפוש אחר גן לבנה הוביל אותה לעסוק בחינוך. את הילד שלחה, בהתאם להשקפת עולמה, לגן דו לשוני ביפו. אולם היא עצמה, אחרי שביקרה פעם בגן ולדרוף ונשבתה, נרשמה ללימודים בתעוז, שם פגשה את אולפת. במושב תעוז ייסדו אורי ועמירה שיר כהן את סטודיו פגסוס, המשלב יצירה וחקירה אומנותית עם לימודי אנתרופוסופיה.

مدرسة فالدورف חינוך ולדורף בערבית ובשיתוף

בתעוז, כפי שמעידה נועה, "נדבקתי אל אולפת", בתקווה לייסד גן המשלב את שתי אהבותיהן: חינוך דו לשוני וחינוך אנתרופוסופי. בנקודה זאת צריך להזכיר שני מוסדות חינוך ותיקים: בית הספר ثمرة الزيتون פרי עץ הזית בשפאעמר (שפרעם), שנוסד בשנת 2004 כגן אנתרופוסופי ערבי ראשון, וכיום הוא גן ובית ספר מוכר עד כיתה יב'; וגן "עין בוסתן عين البستان", הפועל בכפר חילף, שהוא גן דו לשוני בהשראת חינוך ולדורף.

אלא שכל המחנכות והמחנכים במוסדות אלה, וכך גם מורי הערבית המלמדים בבתי ספר ולדורף בחברה היהודית, למדו אנתרופוסופיה בעברית, ואת ההתאמות לחברה ולתרבות הערבית עשו תוך כדי עבודה בכיתות. האתגר שלקחה על עצמה אולפת היה להנגיש את הלימודים לדוברי ערבית, ובתוך כך ליצור אנרופוסופיה בערבית כבר משלב המבואות.

ויש כאן עוד עניין מהותי. בקרב העוסקים בחינוך בחברה הערבית יש המצדדים בהפרדה בין יהודים לערבים. להבנתם, הפרדה כזאת הכרחית לשם בניית הכוח הפנימי והעצמאי של הקהילה הערבית. רק לאחר שייבנה עמוד השדרה העצמאי, הם אומרים, ניתן יהיה לדבר על שיתוף מתוך שוויון מעמד בין דוברי ערבית וערבית. זאת השאלה פתוחה: האם העצמת המיעוט שתרבותו ושפתו מדוכאות בישראל תחת דומיננטיות העברית, אפשרית מתוך שיתוף או דווקא בהפרדה.

לחנך לעצמאות תרבותית ערבית בסביבה של דומיננטיות של עברית. יצירה משותפת בסמינר זרעים بذور - חינוך ולדורף דו לשוני (צילום: שרון דרעי)

לחנך לעצמאות תרבותית ערבית בסביבה של דומיננטיות של עברית. יצירה משותפת בסמינר זרעים بذور – חינוך ולדורף דו לשוני (צילום: שרון דרעי)

אולפת ונועה מצדדות בשיתוף. אולפת מאמינה בטוב המצוי באנשים, ומדמיינת כיצד הטוב הזה יצמח מלמטה וינצח את הפוליטיקה ואת ההפרדות שהיא יוצרת. היא טוענת שהמציאות היא רב תרבותית, דו לאומית ודו לשונית, ומציאות זאת חייבת לקבל ביטוי גם בתוך בתי הספר. מכאן שכל בתי הספר (ולא רק בחינוך ולדורף) ראוי שיהיו בהם מורות ומורים בני כל התרבויות והלאומים. הזכות של הערבים לדבר בשפתם, ולהתנהג על פי תרבותם אינה מצומצמת לפנים הבית שלהם, אלא היא משמעותית דווקא בחוץ – במרחב הדובר עברית. לקראת זה היא פועלת – הלגיטימיות להיות ערבים. בלי בושה ובלי חשש.

זרעים بذور

על רקע זה, פתחו אולפת ונועה לפני שנה את סמינר זרעים بذور. המטרה של הסמינר לחשוף את החברה הערבית לחינוך ולדורף בשפה הערבית, ולטפח מחנכים והורים שנכונים לשינוי בחינוך ילדיהם, ונכונים להוביל את השינוי בקהילותיהם. בתוך כך, על פי תפיסת האנתרופוסופיה, להיות נכונים בעצמם לתהליך אישי של למידה, התפתחות ושינוי. במקביל, לקיים את הלמידה וההתפתחות של המחנכים בקבוצה רב תרבותית דו לשונית, כך שהלומדים הערבים לא יהיו מבודדים מהמציאות, ובאותה העת לא יהיו אבודים בהמון היהודי הדומיננטי.

בפועל, הדבר מתורגם לקבוצה אינטימית, שיש בה עד 20 סטודנטים בכל שנה, ערבים ויהודים במספר דומה. המפגש נסוב על לימודי חינוך ועל פיתוח יוזמות חינוך ולדורף לקהילות, וזאת בשונה מתכנים אחרים שמובילים מפגשים בין יהודים לערבים בישראל. הסמינר פועל בחסות בית חינוך אביב, מרכז חינוך ולדורף לילדי תל אביב והסביבה, במתחם הגנים ביפו.

בשנה שעברה, שנת הלימודים הראשונה למדו בזרעים بذور עשר נשים, חמש מהחברה הערבית וחמש מהחברה היהודית, את תכנית שנת המבוא לאנתרופוסופיה. תכנית זו היא אחידה, פחות או יותר, בכל מוסדות ההכשרה של חינוך ולדורף, וכוללת לימודי אנתרופוסופיה, ביוגרפיה, דרמה, מוסיקה, מלאכות ועוד. בזרעים بذور ניתן דגש על לימודי השפות, ועל המפגש הרב תרבותי בקבוצה. ההצלחה של השנה הראשונה נמדדת בכך שכל הסטודנטיות בחרו להירשם גם לשנת הלימודים השנייה. במקביל יפתח השנה מחזור לימודים שני, שההרשמה אליו עדיין פתוחה. יום חשיפה ייערך ביפו ב- 20 בספטמבר.

את לימודי השנה הראשונה סיכמה שרון, אחת הסטודנטיות בפייסבוק: "למדנו יחד יום בשבוע על הפילוסופיה של שטיינר, שיעורי ביוגרפיה מרתקים, חינוך ולדורף, מלאכות מסורתיות פלסטיניות […] שירה (כסוג של ריפוי), אוריתמיה (קסם), רישום צורה ועוד הרבה דברים מעניינים. אבל בעיקר התפתחתי במפגש הייחודי שנוצר בכיתה הזו. לאט לאט השלתי עוד קליפה ועוד אחת, למדתי הרבה על עצמי ועל הכוחות שיש בי. [… מומלץ לכל מי] שרוצה להבין לעומק על ההתפתחות של הילד וגם ההתפתחות שלו עצמו."

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

אבו מאזן: "כשקראתי על יציאת יהודי עיראק - בכיתי"

הנשיא הפלסטיני אירח במוצאי שבת את משפחתו של יצחק בר משה, סופר ישראלי יוצא עיראק שכתב בערבית. הוא הבטיח להפיץ את ספריו ואמר: "פלסטינים צריכים ללמוד עברית מגיל הגן". דיווח בלעדי מהמוקטעה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf