"בניתי את הבתים שלהם, עכשיו הם מנסים להרוס את הבית שלי"

היחסים עם השכנים שרוצים לגרשם מבתיהם, המזבלה אליה הם אמורים להתפנות, המאבק והתקווה. עיד אבו ח'מיס, מנהיג ח'אן אל אחמר, קורא לישראלים: "אל תאמינו לממשלה שלכם, בואו לראות בעיניים"

א א א

"כשהייתי באמריקה לפני שבוע בקשתי שאולי נאס"א תסדר לי מקום למעלה, אולי על הירח", אומר עיד אבו-ח'מיס, המנהיג-דובר של הכפר הבדואי ח'אן אל אחמר. לירח הוא לא יגיע בקרוב, למרות שמתנחלי האזור היו שמחים להרחיקו אפילו לפלנטה רחוקה יותר. אבו-ח'מיס נאבק כבר עשר שנים במזימה של ההתנחלויות כפר אדומים, אלון ונופי פרת, ארגון המתנחלים רגבים, המנהל האזרחי ועכשיו גם שר הביטחון אביגדור ליברמן ושופטי בג"ץ, להרוס את כבשת הרש הקטנה הזו, בית הספר האקולוגי שנבנה מצמיגים וחימר ויחד איתו את כל מבני הכפר.

אבו-ח'מיס, תמיד עם כובע מצחייה וסבלנות אינסופית, מתדרך בלי הפסקה דיפלומטים, מנהיגים דתיים, אנשי הרשות הפלסטינית, נציגי ארגונים בינלאומיים וארגוני זכויות אדם, מתרוצץ בין עורכי דין ומקבל מאות אנשים, אקטיביסטים וסתם סקרנים שבאים לראות על מה המהומה. איכשהו הוא עדיין משדר אופטימיות למרות שהוא, כמו רבים מתושבי הכפר, שילם מחיר אישי כבד על מאבק ההישרדות של הכפר.

"פעם הבדואים שגרים כאן לא היו עובדים לא בצד של הישראלים ולא בצד של הפלסטינים, הם היו מתפרנסים רק מהצאן שלהם. אבל אחרי שסגרו לנו את השטחים (בהתנחלויות ושטחי אש, א.ה.), אין לנו כבר שטחי מרעה. חלק מהם עבד במישור אדומים, בכפר אדומים, במעלה אדומים, אבל אחרי שבנינו את בית הספר מצמיגים לפני עשר שנים לקחו מאתנו את כל האישורים, לא נותנים לאף אחד לעבוד. עכשיו הם יורדים לבקעה לעבוד בתמרים, אבל זה עבודה רק לחודשיים בתחילת השנה ועוד חודשיים בקיץ בקטיף, ושמונה חודשים הם יושבים בבית".

ממה אתה מתפרנס?

"הילדים שלי עובדים. ארבעת הילדים שלי, הם בני 19 עד 26, כולם עובדים, ואני לוקח חצי מהמשכורת שלהם. כולם גרים פה, בח'אן אל אחמר, ואף אחד מהם לא לא עוזב.

"יש לנו עדיין צאן. לכולם יש, אבל לא כמו שהיה. פעם, לפני כמה שנים, היו פה, רק בקהילה הזו, לכולם ביחד 1,600 ראשי צאן ו-28 גמלים. היום יש אולי 600-500 ואין אף גמל אחד כי אין כבר שטחי מרעה והאוכל (לצאן) ממש יקר. בגלל הלחץ של המתנחלים והצבא, הבדואים מכרו כל שנה עוד קצת ועוד קצת מהחיות שלהם עד שמשפחות הגיעו מתחת לקו האדום".

עיד אבו-ח'מיס, המנהיג-דובר של ח'אן אל אחמר, עם מבקרים שהגיעו לתמוך בכפר הבדואי העומד בפני סכנת פינוי (אורן זיו / אקטיבסטילס)

עיד אבו-ח'מיס עם מבקרים שהגיעו לתמוך בכפר הבדואי ח'אן אל אחמר העומד בפני סכנת פינוי (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אבו-ח'מיס, בן 51, זוכר ימים אחרים. "נולדתי פה, בח'אן אל אחמר. ההורים שלי, משבט הג'האלין, גורשו (מאזור ערד, א.ה) באפריל 1951 כי השבט לא רצה לשלוח את הגברים לצבא הישראלי. הם עברו דרך חברון ובית לחם ולא מצאו מקום טוב עם מים ושטח מרעה, עד שהגיעו לפה ונשארו כי קרוב לכאן היה מים, בוואדי קלט. מלא מים. גם בצד דרום, ליד הדרך הרומית, יש עוד באר מים גדולה. מפה ועד ים המלח היו הרבה אדמות מרעה. מכאן אפשר היה לשלוח את הנשים לירושלים למכור בשוק".

"לא היה אז שום בלאגן במשפחה, בפמיליה הקטנה – בעל, אשתו והילדים. לבעל היה 250-200 ראשי צאן, והוא היה לוקח אותם כל בקר למרעה. האישה הייתה מכינה בלילה חלב, גבינה או יוגורט ומוכרת בשוק ירושלים והיה לה מספיק כסף בכיס שלה, לבגדים, נעליים, ירקות. היא הייתה הבנק המרכזי של המשפחה. גם הבעל, אם היה צריך ללכת לאיזה מקום, לחתונה, היה מבקש ממנה כסף. בשנים האחרונות לנשים אין כסף. הן לא הולכות לשוק יותר.

"אני זוכר שכשהייתי ילד בן תשע-עשר, היינו הולכים מפה לשחות בבריכות של ואדי קלט. כל אחד היה מביא משהו, לבנה, פיתות, ביצים, תה, סוכר. כל אחד היה עולה על החמור שלו, היינו מוצאים שם דגים, מנקים אותם ועושים על האש ונשארים עד הערב. מפה היינו נוסעים לבית הספר היסודי ביריחו ואחר כך לבית הספר התיכון ברמאללה".

היו לכם אז בעיות עם המתנחלים?

"המתנחלים הראשונים שהגיעו לכפר אדומים ב-1982, קודם כל פתחו דרך, שמו מגדל מים, ושמו שם עשר או 12 קרוואנים. בהתחלה, היחסים היו בסדר אבל ככל שהם גדלו, הם מתנהגים יותר חרא. פעם הייתי רועה את הכבשים שלי במרחק חמישים מטר מהקרוואן שלהם והם היו באים, מציעים לי מים, מתעניינים איך קוראים לי. אני עבדתי שם, בכפר אדומים, 15 שנה, עם בולדוזר, בניתי את הבתים שלהם, את היסודות, את התשתיות, הביוב, בזק. עכשיו הם מנסים להרוס את הבית שלי. עכשיו רק הוואדי מפריד ביננו לבינם. הם באים לפה הרבה פעמים, שברו את החלונות ושברו את הדלתות של בית הספר, הם עושים הרבה צרות".

חבית נפץ סביבתית

הריסת ח'אן אל אחמר נדחתה בינתיים עד לדיון בבית המשפט העליון הצפוי להתקיים עד אמצע אוגוסט, אבל אבו-ח'מיס מבהיר שהוא ותושבי הכפר אינם מתכוונים למלא את התפקיד שישראל מייעדת להם בתסריט ההפרד-סכסך-זהם והזנח שלה.

"לאן נעזוב? למה לדחוף אותנו לבלאגן של העיר? הקרקע שרוצים לתת לנו היא לא של המנהל, היא של מישהו באבו דיס", הוא אומר.

בית הספר בח'אן אל אחמר, היום הראשון של שנת הלימודים. בית הספר נפתח מוקדם מתוך תקווה שזה מה שיעזור למנוע את הפינוי (אורן זיו/אקטיבסטילס)

בית הספר בח'אן אל אחמר, היום הראשון של שנת הלימודים. בית הספר נפתח מוקדם מתוך תקווה שזה מה שיעזור למנוע את הפינוי (אורן זיו/אקטיבסטילס)

המזבלה, הידועה בשם הג'בל, אתר שהוא אכן הר של מיליוני טונות של אשפה מעורבת. רוב האשפה הגיע לאורך עשרות שנים מהעיר ירושלים אך גם מהתנחלויות גוש אדומים. היא הושלכה שם ללא שמירה על סטנדרטים סביבתיים מינימליים. המזבלה נסגרה באופן רשמי בשנה שעברה, אך מדי פעם משאיות עדיין משליכות באתר אשפה.

המנהל האזרחי ועיריות ירושלים ומעלה אדומים עדיין לא החלו בשיקום אתר המזבלה, ומשרד הגנת הסביבה מגדיר את האתר כמייצר "מפגע קשה של זיהום אוויר. גז (המתאן) מיוצר באופן טבעי בתהליך פירוק הפסולת באתר, אינו נאסף ואינו מטופל כראוי ומהווה סכנה בטיחותית, בשל היותו גז נפיץ. כמו כן, באבו דיס אין תשתיות ראויות המונעות את זיהום הקרקע, ואף קיים חשש לזיהום מי תהום". המנהל האזרחי הוזהר בעבר שפיצוצים של פליטות גז המתאן יכולים להתרחש גם עשרות שנים לאחר סגירת המזבלה.

לחבית הנפץ הסביבתית הזו – הג'בל – הועברו בשנות התשעים עשרות משפחות של פלג אחר של שבט הג'האלין שגורשו מאזור ההתנחלות מעלה אדומים, המנהל האזרחי מייעד כיום את כל שטח הג'בל כ"אתר קיבוע" לקהילות בדואיות נוספות הסמוכות לזו של ח'אן אל אחמר והמיועדות, לפי תכניתו, להיות מגורשות משטחן.

תושבים חוסמים בולדוזר בניסיון למנוע את עבודות התשתית לקראת הריסת ח'אן אל אחמר (אורן זיו/אקטיבסטילס)

תושבים חוסמים בולדוזר בניסיון למנוע את עבודות התשתית לקראת הריסת ח'אן אל אחמר (אורן זיו/אקטיבסטילס)

בעוד מרחק המינימלי המותר בישראל בין אתר סילוק פסולת למגורים הוא 500 מטר. המרחק בין מזבלת אבו דיס לשטח המוצע לקהילת ח'אן אל אחמר הוא 70 מטר. "שם זה גוואנטנמו", אומר אבו-ח'מיס. "ב-2012 עורך הדין שלנו (שלמה לקר) ביקש שיעשו בדיקות של הקרקע שם ואמר ש-500 מטר מהמזבלה אסור לשים אפילו חיות. הכל מלא גז. מי יגור שם? ראש המנהל מוכן לגור שם? סולברג מוכן להיות שכן שלי שם? הוא מוכן המחלות יגיעו לכל הילדים שלו תוך ארבע-חמש שנים? אם כן, אז אני אהיה מוכן לגור שם".

מה תעשו אם, חלילה, יהרסו את ח'אן אל אחמר?

"נשאר. נולדנו פה, במדבר. הבדואים אוהבים את המדבר. יש פה חופש, מזג אוויר טוב, כשאתה מסתכל בשמיים אתה רואה את כל הכוכבים. בדואי הוא כמו דג בים, אתה מוציא דג מהים הוא מת. כשאתה מוציא בדואי מהמדבר הוא לא נשאר בדואי".

"זה לא אפרטהייד?"

אבו-ח'מיס גאה במיוחד במורשת של שבט הג'האלין. "לג'האלין יש 36 אלף דונם, רשומים בטאבו, על שם השבט. ב-1948, 75 אחוז היו בשטח ישראל ו-25 אחוז היו בשטח ירדן. זו הייתה אדמת חמרה טובה, גידלו בה קמח וגידולים לחיות. התורכים רצו לקחת את הקרקע מהג'האלין, אבל הוואלי (הנציב העליון) העותמאני בפלסטין לא הצליח למרות שהייתה לו ממשלה חזקה. יום אחד הוואלי הזמין את כל השבטים – עזזמה, טראבין, ג'האלין, ומיטא, ורצה שכל השבטים יתנו להם את האדמות. השיח' של הג'האלין אמר לוואלי שכולם רעבים ושיחתום לו על העברת הקרקע אחרי שיביא להם אוכל. הוואלי הסכים, ובינתיים השיח' אמר לכולם שהוא הולך להתפלל, אבל עלה על הסוס שלו וברח, והתחבא במערה מהתורכים. הצבא התורכי בא וחיפש אותו והעיף את כל האוהלים של הג'אהלין. אחד מהמרוקאים שהיו כאן הציע לשיח' לפתור את הבעיה באיסטנבול. אז הלבישו את השיח' בבגדים של אשה, והמרוקאי הבריח אותו לחיפה ומשם בספינה לאיסטנבול. השיח' היה שם שבע שנים עד שרשם את כל האדמות של הג'האלין בטאבו. היום גרות בקרקע שלנו שם משפחות בדואיות אחרות, יש שם גם חוות גמלים. לנו לא נותנים לחזור לשם".

"הם, בממשלה, לא מתביישים? דאגו לתת למתנחלים את הכל, מה, הם לא ראו אותנו?". עיד אבו-ח'מיס, המנהיג-דובר של ח'אן אל אחמר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"הם, בממשלה, לא מתביישים? דאגו לתת למתנחלים את הכל, מה, הם לא ראו אותנו?". עיד אבו-ח'מיס, המנהיג-דובר של ח'אן אל אחמר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מה אתה אומר למי שרוצה להרוס את ח'אן אל אחמר?

"כל העולם אומר לכם שזה לא הגיוני שקילומטר ממך (בכפר אדומים) בונים בית ספר, כבישים, בריכה, מרפאה והכל ופה, בח'אן אל אחמר, יש צווי הריסה על בית ספר. ביקשנו להקים פה בית ספר עוד ב-1991 ולא רצו, הרבה לפני שבנו כאן את הכביש (הרחבת כביש מס' 1 מירושלים לים המלח ובקעת הירדן, א.ה.), שלא יגידו עכשיו שרוצים להרוס בגלל שבית הספר ליד כביש. זה בית הספר הראשון שבנו מצמיגים. ביקשנו גם להקים תחנת אוטובוס לידינו ולא רצו. יש פה קו חשמל של ישראלים שעובר למעלה, מעל הכפר, וקו מים של ישראל שעובר מתחת, ולנו לא מגיע כלום.

"הם, בממשלה, לא מתביישים? דאגו לתת למתנחלים את הכל, מה, הם לא ראו אותנו? מה, דואגים ללבן ולא לשחור? זה לא אפרטהייד? באו לפה שרים, שגרירים מכל העולם, כולם אומרים שזה לא חוקי להרוס את בית הספר, שזה לא חוקי לעשות טרנספר. לא חוקי. לא מגיע לי, שהילדים שלי ילכו לבית ספר, שתהיה מרפאה, שנקבל מים וחשמל?

"אל תשמעו לממשלה שלכם. בואו לפה ותראו בעיניים שלכם, ואחר כך תחליטו. זה לא דרך השלום. בסוף, לא מעניין אותי אירופים ואמריקאים, אני רוצה שהם ימשיכו לבקר אותנו, אבל אתם השכנים שלי. תבואו ותשמעו אותי".

מה למדת מעשר שנים של מאבק בח'אן אל אחמר? מה הייתי אומר לקהילות פלסטיניות אחרות שנאבקות על קיומן?

"תישארו במקום שלכם. לממשלה הזו אין מילה. לא מעניין אותם אף אחד, רק המתנחלים. אם היינו משפחות של מתנחלים שיושבות על שטח פלסטיני פרטי, הממשלה הייתה נותנת לנו קרקע, כביש, 60 מיליון שקל. לנו לא נותנים כלום. הם רוצים לזרוק אותנו כמו זבל למזבלה".

אייל הראובני הוא עיתונאי. בעבר היה חוקר בארגוני זכויות האדם בצלם ויש דין.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
המשוררת דארין טאטור ברגעים הראשונים מחוץ לכלא. 20 בספטמבר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

המשוררת דארין טאטור ברגעים הראשונים מחוץ לכלא. 20 בספטמבר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

המשוררת דארין טאטור שוחררה מהכלא

עם שחרורה אמרה דארין טאטור: "אלו היו שלוש שנים של סבל, אבל עכשיו אני חופשייה", והבטיחה שלא תפסיק לכתוב

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf