המאבק בגזענות ואלימות משטרתית הוא של כולנו

הגזענות לא מאפיינת רק את המשטרה והממסד, אלא את החברה הישראלית כולה. כשיתעורר גל המחאה הבא עלינו לחנות את הרכב בצד ולהצטרף למפגינים. יש סיבה לכך שהם "לא נחמדים"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשביל ליצור סדר לפעמים צריך לעשות אי-סדר
(עלמה, שם בדוי).

עם ההפוגה בגל המחאה הנוכחי נגד האלימות המשטרתית והגזענות – אשר בדומה למקרים קודמים גם היא התפרצה מהר ונרגעה מהר (מדי) ועם מעט הישגים, ולקראת יום שלישי הקרוב בו עשויות להתחדש ההפגנות עם תום השבעה בבית משפחת סלומון טקה – כדאי להבין מה מאפיין מחאה זו, ומה מזמין חשיבה מחודשת. הזעם המובן שמגיע מהשטח, בעיקר מצד אלה הנלחמים על זכויותיהם, אך גם מצד אלה שמתלוננים על ההשלכות העקיפות של ההתנגשויות, צריך לקחת בחשבון מספרים דברים.

כחוקר במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, יצא לי לראיין בשנים האחרונות עשרות אזרחים ישראליים מתוך קבוצות מיעוט שונות, אשר השתתפו בהתנגשויות אלימות עם המדינה ועם המשטרה. התעניינתי במיוחד בזווית הראיה של הפעילים עצמם  – כיצד הם מסבירים בקולם את ההתנגשויות האלימות, ובעיקר, כיצד הם מתארים, מעריכים ומנמקים את החלק שלהם בהתנגשויות אלה. הדברים הבאים מבוססים על ניתוח ראיונות שקיימתי עם פעילי מחאה יוצאי אתיופיה סביב המאבק של השנים האחרונות.

של מי המחאה הזאת?

ביקשתם שנשתלב בחברה הישראלית, ושאשנה את הסממנים האתניים שלי, אז עשיתי כל מה שנדרשתי. הפגנה זה הדבר הכי לגיטימי בחברה דמוקרטית. חטפנו מכות על ימין ועל שמאל, היד על ההדק כל כך קלה כשזה נוגע לילדים שחורים. 
(קרין, שם בדוי, אחרי מותו של יוסף סלמסה).

בנות ובני נוער מוחים במרכז תל אביב וחוסמים את צומת עזריאלי ואת נתיבי איילון במחאה על אלימות משטרתית, בעקבות הריגתו של סלמון טקה בידי שוטר. 2 ביולי 2019 (אורן זיו)

בנות ובני נוער מוחים במרכז תל אביב וחוסמים את צומת עזריאלי ואת נתיבי איילון במחאה על אלימות משטרתית, בעקבות הריגתו של סלמון טקה בידי שוטר. 2 ביולי 2019 (אורן זיו)

תחושת ההזדהות צריכה להיות מופנית לא רק כלפי יוצאי אתיופיה אלא גם כלפי כל אדם בישראל הסובל מגזענות, אלימות משטרתית, ריחוק והדרה. התלונות כלפי המפגינים "האנרכיסטים", "הפורעים" וכלפי אלה שכביכול בגלל דרכי פעולתם נפגמת התמיכה הציבורית במחאה – מתעלמות מן העובדה שיוצאי אתיופיה מהווים חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה בישראל, ועל כן אין זו מחאת יוצאי אתיופיה אלא המחאה של כולנו.

לכן צריך להבין שלב הבעיה איננה רק אלימות משטרתית וגזענות מוסדית, אלא כי הגזענות מאפיינת את החברה הישראלית בכללותה (והיא איננה מופנית רק כלפי יוצאי אתיופיה). חסמים מוסדיים, מעמד פוליטי חלש, משאבים מוגבלים ושימוש באלימות מוגזמת מצד המשטרה – החלישו לאורך שנים ובאופן משמעותי את יוצאי אתיופיה בישראל, והגבילו את זכויותיהם הדמוקרטיות. אך אלה לא יכלו להתרחש ללא השתיקה של החברה הישראלית. גילוי גזענות כמו של העיתונאים אברי גלעד ועדי מאירי, שקראה למפגינים "פראי אדם" ו"חיות", רק מהימים האחרונים, מתחברים לגילויי הגזענות של חברת יינות ברקן בשנת 2018, לגזענות של התושבים בקריית מלאכי בשנת 2012, לסלקציה של צעירים יוצאי אתיופיה במועדונים, ולמקרים רבים אחרים של אפליה והדרה – ומציירים תמונה של היררכיית מעמדות.

המאבק המקומי שלנו כנגד הגזענות איננו מנותק מהקשרו הגלובאלי-תיאורטי, והוא קשור גם לשיקולי תועלת לעומת עלות. בישראל, כמו גם במקומות שונים בעולם, התנגשויות אלימות בין אזרחים לבין שוטרים מעוררות מספר שאלות לגבי הנסיבות שבהם מאבקים חברתיים הופכים לאלימים. ראשית, הדמוקרטיה אמורה להקנות כלים לשינוי חברתי שהם על פי רוב יעילים יותר מאלימות. השימוש באלימות לא רק מאיים על הדמוקרטיה, אלא גם עלול להשפיע לרעה על הלגיטימציה הציבורית של המחאה, וכתוצאה מכך לערער אותה. שנית, האלימות עשויה לגבות מחיר אישי וקבוצתי מאלה העושים בה שימוש, במיוחד מאזרחים מקבוצות מיעוט מוחלשות, כמו יוצאי אתיופיה. לכן, נדרש אומץ רב לצאת להפגנה כזו, מתוך נקודת מוצא שהעלות עלולה להיות גבוהה ושיש לפעילים הרבה מה להפסיד.

ולמרות הכל: אמון במדינה

אני חושב שבהפגנה הזו המשטרה היתה לא אלימה, היא היתה מאוד מאופקת, אני לא רוצה לחשוב מה היה אם זה היה משטרה בארצות הברית. אני חושב שלמשטרה מגיע קרדיט על האיפוק וזה היה יכול להסתיים אחרת משני הצדדים. צריך להעריך את מפכ"ל המשטרה דנינו שלדעתי הוא התנהל והתנהג למופת.
(גרשון, שם בדוי, על מחאת קיץ 2015).

צעירים מדליקים נרות לזכרו של סלומון טקה. 2 ביולי 2019 (תומר ניוברג / פלאש 90)

צעירים מדליקים נרות לזכרו של סלומון טקה. 2 ביולי 2019 (תומר ניוברג / פלאש 90)

מחקרים מראים כי מיעוטים מוחלשים, אתניים ואחרים, נוטים לתת אמון במדינה ובסוכנויותיה פחות מאשר האוכלוסייה הכללית, בין היתר בשל אפלייתם על ידי אותן הסוכנויות. עם זאת, זו לא האפשרות היחידה. בניגוד להנחה הציבורית הרווחת, וכפי שמראה המחקר שלי ואחרים, יוצאי אתיופיה אמנם סובלים מאפליה והדרה, אך עדיין מדווחים כי נותנים את אמונם במדינה.

עימותים אלימים עם סוכני המדינה (כמו המשטרה) יכולים להיחשב כצורה של מחאה אפשרית למיעוטים שאינם מסוגלים לשנות את מצבם אחרת, אבל אלימות אינה עולה בקנה אחד עם תחושת אמון והזדהות עם המדינה, ועם עלות אישית וקבוצתית גבוהה אותה עלולים "לשלם" פעילי מחאה על מעשיהם. ובעוד שיוצאי אתיופיה סובלים מאפליה, הרחקה, גזענות ואלימות משטרתית לאורך השנים, הם חלק בלתי נפרד מהקולקטיב היהודי-לאומי, משרתים בהיקפים נרחבים בצבא (ובמיוחד ביחידות קרביות) ובמשטרה, ובעיקר, מדווחים בסקרים, ראיונות וקבוצות מיקוד על תחושה עמוקה של שייכות למדינה ולחברה בישראל. יחד עם זאת, הפער הבין דורי המבדיל בין דור ההורים (שנולד באתיופיה) לבין דור הילדים (שנולד בישראל), מצביע כנראה על מגמה אותה עוד יש להמשיך ולחקור, ולפיה הצעירים נוטים יותר לערער על האמון במדינה.

האם האלימות משתלמת?

במקרים רבים, מחאות חברתיות לעולם לא היו מגיעות לכותרות וזוכות לשיח ציבורי ללא התנגשויות אלימות (לראיה, למשל, שורות אלה). האם נכון לעשות שימוש באלימות? נאמר בפירוש: לא ולא. אך חשוב להבין שניפוץ הדימוי של יוצאי אתיופיה כ"נחמדים" בעקבות מחאת קיץ 2015 אילץ את המדינה להתייחס ברצינות למצוקתם, ולהקים בשנת 2016 צוות בין-משרדי בראשות מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור, אשר תפקידו לגבש תכנית פעולה לטיפול בגזענות כלפי יוצאי העדה.

עוד צריך לזכור שהתנגשויות אלימות אינן בהכרח תוצאה של דה-לגיטימציה למדינה או למשטרה, וברוב המקרים האלימות אינה יזומה אלא מופיעה כתגובה לאלימות משטרתית. פעילי מחאה יוצאי אתיופיה מעידים לרוב על תפיסות המערערות על צדק תהליכי, צדק חלוקתי ואפקטיביות, זאת לצד ההזדהות עם המדינה, האמון בסוכניה, והתפיסה שלמעט במקרים "חריגים" סוכנויות המדינה פועלות על פי חוק.

ומה בפעם הבאה?

לקראת גל ההפגנות הבא שאולי יתעורר בשלישי הקרוב עם תום ימי השבעה של סלומון טקה, או שיגיע כצפוי בגלל עוד אירוע של ירי בלתי מוצדק, או מעצר אלים כנגד צעירים בפארק, או הפרדה גזענית במסדרונות בית החולים או בבתי הספר – האם עלינו לכעוס ולהתלונן על שעמדנו בפקקים שעות ארוכות ושהשתבשו תכניותינו? מי שחושב ככה עדיף שיחשוב על האימהות של יהודה ביאדגה, יוסף סלמסה וסלמון טקה ברגע שבו הודיעו להן שבניהן נהרגו, יחנה את הרכב בצד הכביש, ויצטרף למחאה אזרחית שאין חשובה ממנה. רק בלי אלימות.

יאיר יאסׇן הוא דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, החוקר התנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה. 

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

אבו מאזן: "כשקראתי על יציאת יהודי עיראק - בכיתי"

הנשיא הפלסטיני אירח במוצאי שבת את משפחתו של יצחק בר משה, סופר ישראלי יוצא עיראק שכתב בערבית. הוא הבטיח להפיץ את ספריו ואמר: "פלסטינים צריכים ללמוד עברית מגיל הגן". דיווח בלעדי מהמוקטעה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf