מה מרטין לותר קינג היה אומר על יאיר לפיד?

המאבק נגד גזענות בישראל צריך להשתחרר מהאופי השבטי שלו ולהציג אתוס אחר - כזה שייאלץ את הציבור הרחב להכריע לא בין הפרדה לערבוב, אלא בין דיכוי וחופש

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: רונה ברנס

בשבוע שעבר ציינו את יום הולדתה ה-60 של רובי ברידג'ס, אישה שהייתה אחת הילדים השחורים הראשונים שלמדו בבית ספר "ללבנים בלבד" בדרום ארה"ב. שנה שלמה היא נאלצה ללמוד לבדה, בלי אף תלמיד שיארח לה לחברה, משום שהורי התלמידים הלבנים לא הסכימו שהיא תתרועע עם ילדיהם. משך חודשים היא נאלצה ללכת לבית הספר כשהיא מלווה במרשלים פדרליים בשל חשש מהתנכלויות.

ההורים הלבנים ידעו טוב מאוד מה הם עושים: הם מפרידים שחורים ולבנים, והם עושים זאת מתוך גאווה גזעית ותרבותית, ובתוך הֶקשר נורמטיבי מבוסס. הלבנים הגזענים אמרו בגלוי שהם מגינים על "הגזע" שלהם. חלק גדול מהם אמר שהוא מגן על התרבות שלו.

בוטותה של ההפרדה האמריקאית, האלימות הקשה (בייחוד באזורי הדרום) כלפי השחורים, הייתה גם אולי אחד הדברים שאפשרו בסופו של דבר את המלחמות בה, ובאמצע המאה העשרים "האמריקאים" נדרשו לבחור צד.

רובי ברידג'ס בדרך לבית הספר

רובי ברידג'ס בדרך לבית הספר מלווה במרשלים פדרליים

מה שמעניין הוא שבחירה זו בהתנגדות לא התנסחה בהכרח במושגים של גזע ושוויון בלבד, אלא במושגים כלליים של חופש ודיכוי, עמודי התווך של החברה האמריקאית המתגאה יותר מכל בהיותה חברת החופש האולטימטיבית.

ואמנם – את הפגנת הענק שהתקיימה בוושינגטון ב-1963 כינה מרטין לותר קינג בתחילת נאומו המפורסם "ההפגנה הגדולה ביותר למען החופש בהיסטוריה של האומה האמריקאית". "החופש" הוא של האומה האמריקאית בכלל, והמאבק, קינג אומר, שייך להיסטוריה האמריקאית, השחורה והלבנה. גם המילים שחתמו את נאומו היו הלל לחופש דווקא: "חופשיים סוף-סוף, תודה אלוהים אדירים, אנחנו חופשיים סוף-סוף".

מרכז הכובד של הנאום מתחילתו ועד סופו נעטף ומוסגר במושגי החופש וההתנגדות לדיכוי. הגזענות כלפי השחורים כמובן הייתה התשתית והעיקר הרעיוני של כל מה שנאמר שם, ואין ספק כי למילה "חופש" ולשימושיה הספציפיים בנאום יש משמעות מיוחדת בהיסטוריה השחורה בארה"ב. בכל זאת דווקא בחירה זו של מילים המייצגות מה שאפשר לראות כ"ערכים כלליים" שחלים על האוכלוסייה כולה, לבנים ושחורים, פתחה את המאבק, ולו רק מבחינה מושגית, לאוכלוסייה רחבה הרבה יותר מזו השחורה. ההגנה על זכויות השחורים התנסחה כהגנה על החופש בחברה האמריקאית בכלל, וההכרעה הייתה זו של כל חפצי החופש ב"אומה האמריקאית".

דו-קיום בחיפה

כאן בישראל אין הפרדה רשמית כמו זו שהייתה נהוגה בחלקים נרחבים בארה"ב. ובכל זאת – הסיכוי של ילדה "מבית יהודי טוב" להתחבר עם ילדה "מבית ערבי טוב" במדינת ישראל היום הוא כמעט לא קיים. אני למשל גדלתי בחיפה, "עיר הדו-קיום" כביכול. ואף על פי כן מעולם לא למדתי עם ערבי או ערביה. מעולם לא הלכתי לחוגים או לפארקים בהם יכולתי לפגוש ילדים ערבים.

בסביבתי איש לא הזהיר אותי מ"אבדן התרבות" שלי מול מפגש עם ערבים פשוט כי לא היה בכך צורך – לא היה כמעט סיכוי שאפגוש בערבי כחבר למשחק. כך יכולתי, כמו רבים אחרים, לגדול בבית עם עמדות "ליברליות", שוויוניות, שמזדעזעות מול מעשי אי-צדק וגזענות בעולם, בלי להידרש כלל לסוגיית ההפרדה השקטה והיומיומית שלנו בעיר. הליברליות לא הועמדה כמעט במבחן ההכרעה.

> ברלין: אנטי-ציונים הצטרפו להפגנה נגד אנטישמיות

אזרחים תומכים במורל ומחמוד ובזכות לאהוב (צילום: יותם רונן/אקטיבסטילס)

אזרחים תומכים במורל ומחמוד ובזכות לאהוב (צילום: יותם רונן/אקטיבסטילס)

אמנם, שלא כמו ארה"ב, האנשים כאן, בישראל, חיים בצל מלחמות; יש תקופות שבהן אנשים חיים בפחד קיומי יומיומי מפני אויבים המזוהים כ"ערבים" או כפלסטינים. לכן ההפרדה המתקיימת דה פקטו בתחומים רבים בישראל מוסברת באמצעות "נימוקים טבעיים", המובנים לאור המצב המיוחד של האזור: אי אפשר לחיות בשיתוף עם אוכלוסייה שמזוהה בחלקה עם האויב. זו לא גזענות, זו הישרדות; הכרח המציאות המצער, וכמובן – זהו מצב שנכפה עלינו בחוסר ברירה ובחוסר רצון. כך לפחות הסבירו לי את הדברים בילדותי, כשביקשתי הסברים.

רוצים שייזכרו אותנו לטובה

והנה עכשיו, אותה הישרדות ישנה וטובה נאלצת להסביר לעצמה את עמדותיה מול עמדות כמו אלו של תומכי להב"ה וכהניסטים מוצהרים ("בת מלך יוצאת רק עם בן מלך", "שלא תעיז אפילו לחשוב על יהודיה" ועוד). יאיר לפיד – ליברל ישראלי, יהודי מבית טוב – ניסה להתמודד עם שאלה זאת בראיון עימו; והפלא ופלא – מהר מאוד מצא עצמו לפיד הליברל באותה הסירה עצמה עם בנצי גופשטיין, מנהיג להב"ה, גזען גאה, כשהצהיר שהיה מעדיף כי בנו לא יתחתן עם נוצריה.

איך זה קורה? הרי אין ספק כי חלק גדול מהציבור הישראלי היהודי, ובכללו גם לפיד כמובן, אינו מוכן ואינו רוצה להזדהות עם עמדות גזעניות מפורשות. אז מדוע איננו רואים התנגדות נחרצת יותר? מדוע הציבור ומנהיגיו מתקשים כל כך להוקיע מתוכם את הדברים בכל פה? איך אפשר להסביר את ההססנות הפייסנית סביב עניין זה?

אולי משום שהוויתור על הגזענות הוא לא כל כך פשוט.

כפי שראינו בנאומו של מרתין לותר קינג – המאבק השחור חייב היה בסופו של דבר להתנסח במושגים של "החברה בכלל" – המאבק על החופש חייב היה להיות זה של "כלל האומה האמריקאית" כדי להיהפך למאבק "כלל אמריקאי". הגזענות לא הייתה כללית מספיק למטרה זו. כאמור, הגזענות במקרים רבים שזורה באופן הדוק בהגנה על התרבות הפרטיקולרית, ועל זה קשה לוותר, ואולי גם לא כדאי לדרוש מהציבור וויתור מפורש שכזה, פן יתברר כי תהיה זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

בסופו של דבר חוסר-הערבוב האידיאולוגי פורט על אותם המיתרים עצמם של "אהבת בני עמך", נאמנות שבטית או נאמנות למסורת. זוהי בדיוק הטקטיקה של להב"ה, המציגים עצמם כמגיני העם היהודי הקטן מפני אסון ההתבוללות. עם זה יאיר לפיד ורבים אחרים מתקשים להתווכח. גם הם רוצים בהמשך קיומו הייחודי של העם.

לכן, על המאבק נגד גזענות לשאת אופי אחר – כזה שייאלץ להביא את ציבור המיינסטרים בישראל להכרעה בה הוא יוכל לעמוד: לא הכרעה בין הפרדה לערבוב, אלא בין דיכוי וחופש.

אמנם רוב הציבור היהודי בישראל, לפי סקרים שונים, כנראה מעדיף להיות נפרד לחלוטין מן הערבים: נכון לעתה הם אינם רוצים ללמוד את שפתם, אינם רוצים שילדיהם ישחקו או יתחנכו עם ילדיהם, והם אינם רוצים להיות שכנים.

ואף על פי כן יש מקום לתקווה כי אהבת החופש של בני האדם בישראל תגבר על הפחד מערבוב. שהרי בסופו של דבר היינו רוצים שיגידו שעשינו את הדבר הנכון; שלא היינו חזירים, שלא היינו גזעניים, שלא שכחנו את שעשו לאבותינו.

זוהי תקוות פחדנים – תקוות אלה המפחדים משיפוטה של ההיסטוריה. אבל זוהי אולי תקוותינו החזקה ביותר.

רונה ברנס היא מבקרת וסופרת. מתפרנסת בעיקר מתרגום ועריכה. חיה בירושלים, וכותבת באופן קבוע באתר אשפתון.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שליטה מוחלטת בעם אחר היא לא התגוננות. זו תוקפנות מאורגנת. פלסטינים במחסום קלנדיה (יונתן זינדל/ פלאש90)

שליטה מוחלטת בעם אחר היא לא התגוננות. זו תוקפנות מאורגנת. פלסטינים במחסום קלנדיה (יונתן זינדל/ פלאש90)

ישראל היא "דמוקרטיה מתגוננת"? די לשקר הציני הזה

השופטת, שאישרה את הרחקתו של פעיל זכויות אדם מישראל, התבססה על "זכותה של דמוקרטיה להגן על עצמה". אבל לטיעון הזה אין רגליים. ישראל היא לא דמוקרטיה והיא זו שמפעילה אלימות קבועה נגד מיליוני פלסטינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf