הלקח מחיפה כימיקלים: העובדים הם לא האויבים של "הירוקים"

עובדי חיפה כימיקלים לא חלקו על כך שמיכל האמוניה צריך להיסגר. הם רק חשבו שתפקיד ההנהלה הוא למצוא פתרונות חלופיים. בקרב הזה הם נכשלו. במאבק לקבל פיצויים מוגדלים הם הצליחו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

המאבק הדרמטי שניהלו עובדי חיפה כימיקלים צפון נגד אובדן פרנסתם הסתיים השבוע, בדיוק שנתיים לאחר שפרץ. עבור העובדים הסיום היה טוב מכפי שהיה צפוי בתחילת הדרך, אף שסירבו לשתף פעולה עם ההנהלה ולשרת אותה במאבקה מול עיריית חיפה. אך סכנת סגירה מרחפת עדיין מעל ראשם של מפעלים נוספים באזור, והמאבק הרחב יותר עוד רחוק מלהסתיים.

זוכרים את עובדי חיפה כימיקלים? בקיץ 2017 הם כבשו את הצמתים והכותרות – אלפי אנשים שעבדו במפעל משגשג, פאר התעשייה הישראלית, שבאבחה של הודעה לקונית אחת מצאו עצמם ללא פרנסה. הכותרת האהובה על כלי התקשורת למאבק היתה "המלחמה על הבית", על רקע הצילום המתבקש של צמיג שרוף. מיד אחרי עובדי חיפה כימיקלים, "נלחמו על הבית" גם עובדי טבע (בנרטיב דומה להטריד) ועובדי נגב קרמיקה.

להנהלה היה נוח שהעובדים יפעילו לחץ על העירייה והממשלה להשאיר את מיכל האמוניה. הם סירבו לשחק את המשחק. פועלי חיפה כימיקלים בהפגנה (צילום: באסל עווידאת/ פלאש 90)

להנהלה היה נוח שהעובדים יפעילו לחץ על העירייה והממשלה להשאיר את מיכל האמוניה. הם סירבו לשחק את המשחק. פועלי חיפה כימיקלים בהפגנה (צילום: באסל עווידאת/ פלאש 90)

צומת עזריאלי בתל אביב, שאותו חסמו עובדי המפעל, ראה מאז מחאות ציבוריות סוערות נוספות. חסימת הצומת הזה הפכה לשלב חשוב בכל מאבק חברתי. באוגוסט 2018, שנה מאוחר יותר, נחסם הצומת במסגרת מחאת הקהילה הגאה. "הצעקה שלנו הגיעה עד קרית שמונה", אמרה אז – בצדק – אורנה בנאי. אבל בקיץ 2017 הגיעה הצעקה של קרית שמונה לתל אביב. וממש כמו במחאת יוצאי אתיופיה, אמפתיה ציבורית אולי היתה שם – אבל על האספלט הלוהט של אוגוסט ישבו רק עובדי המפעל.

לא שאמפתיה ציבורית היא דבר רע. הרבה מאבקים חברתיים היו שמחים לקבל שידור חי של קבלת שבת בפתח המפעל באולפני שישי. אלא שהדיווחים הללו הוקדשו להבנה וסימפטיה ל"דור המדבר" של התעשייה הישראלית. לך תסביר שמדובר במפעל מצליח, שמחזיק בכשליש משוק חנקות האשלג העולמי. מפעל שיכול להמשיך להרוויח. שוט על עובד מבוגר שנפלט משוק העבודה, אווירה של גזירה משמיים שלא תלויה באיש – ויש לנו את זה. נעבור לתחזית.

אף אחד כמעט לא טרח להקשיב לעובדים הללו, וחבל שכך. בין אוגוסט 2017 לאוגוסט 2019 השמיעה הנהגת העובדים של חיפה כימיקלים צפון קול יוצא דופן, שכמעט אינו נשמע במאבקי עובדים ובנוגע לקשר בין איכות הסביבה לתעשייה.

העובדים סירבו להיות כלי משחק

באמצע 2013 קבע בית הדין לעניינים מקומיים בחיפה כי על הנהלת חיפה כימיקלים צפון לסגור את מיכל האמוניה, המשמש את המפעל וחיוני לתהליך הייצור. להנהלת החברה נתנו ארבע שנים למצוא פתרונות חלופיים למיכל.

במהלך ארבע השנים הללו הוצעו לחברה 11 פתרונות חלופיים. כולם כללו הבטחה להמשך שגשוג כלכלי, גם אם מופחת במעט. ההנהלה דחתה את כל הפתרונות, ולמעשה לא גיבשה כל פתרון חלופי.

האווירה הכללית היתה שהפקידים נובחים, אך המפעל ימשיך לעבוד. אין מה לדאוג, לתאגיד ענק כזה יש את אמצעי הלחץ במקומות הנכונים. כפי שאמר לי אז א', שעבד במפעל 41 שנה: "בארבעים שנה ראיתי הנהלות באות והולכות. יכול להיות שגם ההנהלה הזאת תעשה את הסיבוב ותלך. בסופו של דבר, חיפה כימיקלים זה אנחנו".

א' הוא יליד חיפה כימיקלים, ש"ירש" את הסרבל הירוק מאבא שלו במה שנראה מקום עבודה יציב. בארבעה עשורים הספיק לראות את המפעל עובר ידיים בין ארבעה תאגידים בינלאומיים, האחרון שבהם היא "קבוצת טראמפ" (אין קשר לדונלד).

העובדים העדיפו למקד את המחאה נגד ההנלה של חיפה כימיקלים. מחאה בעת דיון על עתיד המפעל בבית הדין לעבודה בחיפה (צילום: פלאש 90)

העובדים העדיפו למקד את המחאה נגד ההנלה של חיפה כימיקלים. מחאה בעת דיון על עתיד המפעל בבית הדין לעבודה בחיפה (צילום: פלאש 90)

טראמפ, ג'ולס טראמפ, שמחזיק במפעל כבר תשע שנים, גרף מכירות בהיקף של כ-990 מיליון דולר בשנה הראשונה, וכ-770 מיליון דולר בכל אחת מהשנים שלאחר מכן. א', לעומתו, פוטר אחרי כ-30 שנה מהמפעל – למרות שלל תעודות העובד המצטיין שברשותו – רק כדי להיות מועסק מחדש בתנאים מופחתים. הוא האמין שאי אפשר לעקור אותו מאדמת המפעל עד לפנסיה. כך האמינו כל בני דורו.

במאי 2017 הורה בית הדין לרוקן את מיכל האמוניה, והייצור במפעל הופסק. באוגוסט הודיעה ההנהלה על פיטורי העובדים. כלומר, לא ממש הודיעה: העובדים זומנו ל"תדריך מחלקתי". מי שהגיע ל"תדריך" קיבל זימון לשימוע של לפני פיטורים. "להנהלת החברה אין אפילו את היושרה הבסיסית ליידע את העובדים שנתנו מדמם לחברה מהי מטרת המפגש", אמרו אז בוועד העובדים.

הסיטואציה המיטבית מבחינת ההנהלה במצב הזה היתה סדרת פעולות מחאה של העובדים המפוטרים מול עיריית חיפה וראש העיריה דאז יונה יהב, מי שהגישו את הבקשה לסגירת מיכל האמוניה. אוהל מחאה, שביתה מול ביתו של יהב או מול ביתו של שר האוצר, משה כחלון (וראש מפלגת "כולנו" שאליה השתייך יהב), היו מייצרים לחץ ציבורי – ומסיטים את האש מאחריות ההנהלה לפתרון לעבר הרגולטורים.

אלא שלעובדי חיפה כימיקלים היו תוכניות אחרות. מחאת עובדים? בהחלט. אך הם סירבו לשמש כלי משחק במאבק בין ההנהלה לבין העירייה. סגירת המפעל לא "נכפתה" על ההנהלה. לא מדובר בכוח עליון. כך נשמע "דור המדבר" של התעשייה, כך מדברים "עובדים שאבד עליהם הכלח"? הקול המפוכח ביותר במפרץ חיפה תהיה הגדרה מתאימה יותר.

לעובדים מגיע יותר מאמפתיה

בשלהי אוגוסט 2017 פחתה ההתעניינות התקשורתית במצב העובדים. יש גבול כנראה למספר הצמיגים הבוערים שהמסך יכול להכיל בשלהי הקיץ. רחוק מהעין הציבורית, המשיך ועד העובדים במאבק להשאיר את המפעל בחיים. הם התרוצצו בין העירייה לוועדות הכנסת השונות, אך התאכזבו פעם אחר פעם. את חיפה כימיקלים צפון כבר אי אפשר היה להשיב.

במקביל, ניהל הוועד מאבק לקבלת הפיצויים המיטביים לעובדים. כך, למרות סגירת הייצור במפעל, המשיכו העובדים לקבל משכורות עד נובמבר 2017, ובהמשך יצאו לחל"ת שנמשך עד היום. הסכם הפיצויים שנחתם השבוע עומד בדרישתם המקורית: כ-15 מיליון שקל. זה נשמע הרבה, אבל מדובר בסכום צנוע למפעל שהניב רווחים של מאות מיליוני שקלים בכל שנה.

ההסכם מתייחס למי שלא עזב למקום עבודה אחר עד נובמבר 2017 – גרעין קשה ומלוכד של כ-200 עובדים ותיקים, שכבר לא יכירו מקום עבודה אחר. פיצויי הפיטורים התבססו על שנות הוותק של העובדים, ונעים בין 122% ל-142% לעובדים עם ותק של 25-35 שנה במפעל. זהו סכום גבוה יותר מה שקבוע בחוק פיצויי פיטורים, והקבוצה הוותיקה ביותר תזכה לפנסיה מוקדמת.

למרות התנאים הטובים בסך הכל, לא נפתחו בקבוקי שמפניה לאחר החתימה על ההסכם, ולא נשמעו שאגות שמחה. הוועד כתב לעובדים: "סגירת המפעל בקיץ 2017 נפלה עלינו כרעם ביום בהיר. עבור רבים מאיתנו מדובר ביותר ממקום עבודה. אנשים נתנו כאן 20, 30 וגם 40 שנה מחייהם, הפכו את המפעל הזה לפרויקט משגשג ולמקור גאווה לאומי, ומצאנו את עצמנו זרוקים בקיץ 2017".

לפני שסוגרים מפעלים מזהמים, צריך לחשוב גם על גורל העובדים. מפעלים במפרץ חיפה (צילום: באסל עווידאת / פלאש 90)

לפני שסוגרים מפעלים מזהמים, צריך לחשוב גם על גורל העובדים. מפעלים במפרץ חיפה (צילום: באסל עווידאת / פלאש 90)

אז מה אפשר ללמוד ממאבק עובדי חיפה כימיקלים?

בראש ובראשונה, שמאבק סביבתי צריך אמנם לדרוש לסגור מתקנים מזהמים, שכן סגירת מיכל האמוניה היתה ציון דרך חשוב במאבק לשיפור איכות החיים במפרץ חיפה, אבל לא פחות חשוב שהוא ידאג למצוא חלופות לעובדים שעובדים היום במפעלים האלה. בארצות הברית כבר למדו את הלקח הזה, ואנשי ה"ניו דיל הירוק" (green new deal) במפלגה הדמוקרטית מקדישים מחשבה גם לנושא הזה.

חשוב לא פחות, המאבק מלמד שה"ירוקים" והעובדים לא חייבים להיות אויבים. העובדים של חיפה כימיקלים לא חלקו על כך שמיכל האמוניה צריך להיסגר. לכן הם גם סירבו להפעיל לחץ על העירייה ועל הממשלה להשאיר אותו פתוח. אבל הם דרשו שמי שהיה אחראי לזיהום, כלומר הנהלת המפעל, יישא גם באחריות לעתיד העובדים.

הסיפור הזה מוכיח שאי אפשר להוביל שינויים סביבתיים מעל לראשם של העובדים. חרב דומה של סגירה מאיימת כיום על מפעלים נוספים באזור, כמו דור כימיקלים, בזן, כרמל אולפינים ודשנים וחומרים כימיים. לעובדים שלהם מגיע מעט יותר מגילויי אמפתיה.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
התנחלות לא-חרדית מקבלת מימון ממשלתי של 3,632 שקל לשירותים חברתיים לתושב. תושב בעיירת פיתוח מקבל 2,326 שקל. שכונה במעלה אדומים (צילום: קובי גדעון / פלאש 90)

התנחלות לא-חרדית מקבלת מימון ממשלתי של 3,632 שקל לשירותים חברתיים לתושב. תושב בעיירת פיתוח מקבל 2,326 שקל. שכונה במעלה אדומים (צילום: קובי גדעון / פלאש 90)

מחקר: לאורך 20 שנה, ההתנחלויות הלא-חרדיות מקבלות הכי הרבה

דוח של מרכז אדוה בחן מה גודל ההשתתפות של הממשלה במימון שירותים חברתיים ברשויות. ההתנחלויות הלא-חרדיות במקום הראשון, עיירות הפיתוח מקבלות הרבה פחות, וההתנחלויות החרדיות במקום האחרון  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf