newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

טראמפ לא צריך לתת כסף לפלסטינים, הוא צריך לשחרר אותם מהכיבוש

במשך 52 שנות כיבוש, ישראל יצרה תלות מוחלטת של הכלכלה הפלסטינית בישראל. המדינות התורמות רק סייעו לה בכך. כדי שהכלכלה הפלסטינית תפרח, היא לא זקוקה למיליארדים שמבטיח טראמפ במסגרת "עסקת המאה". היא צריכה שיורידו את ישראל מהגב שלה

מאת:

רשת CNN דיווחה השבוע, כי הבית הלבן יחשוף בהמשך השבוע את החלק הראשון של תוכניתו לשלום במזרח התיכון. פקיד בכיר בממשל האמריקאי סיפר ל-CNN, כי החשיפה תיערך ב"סדנה כלכלית" במנאמה בירת בחריין, שמטרתה עידוד השקעת הון בגדה המערבית, בעזה ובאזור. לפי הבכיר, התוכנית כוללת ארבעה מרכיבים ראשיים: תשתיות, תעשייה, העצמה והשקעה בהון אנושי וברפורמות בממשל המקומי "כדי להפוך את האזור לנוח להשקעה ככל האפשר". ייתכן כי זהו הצעד הראשון לקראת קריסתה של מה שנקראת "עסקת המאה".

הנשיא טראמפ עושה כל שביכולתו כדי לאלץ את הפלסטינים להיכנע פוליטית. הוא משתמש בכסף כדי לעשות זאת. במאמץ משותף עם ממשלת ישראל, הוא מוביל קמפיין עולמי במטרה  שהתמיכה הכספית בפלסטינים תתייבש. מבתי חולים במזרח ירושלים ועד בריאות וחינוך לפליטים פלסטינים – כולם סובלים מהקיצוץ המסיבי. על עיגול המטרה של המתקפה עומדת הממשלה הפלסטינית.

הצד החיובי הלא-צפוי של המתקפה הכלכלית הוא שארה״ב איבדה כל השפעה שעוד היתה לה על החברה הפלסטינית. לאמריקאים היה מונופול על תהליך השלום. אבל בעוד הוא הולך וקורס, מימשלים אמריקאיים קודמים הבינו כי המשך הזרמת הכספים של ה-USAID לגדה המערבית ולרצועת עזה נתן לארה״ב כוח השפעה כלכלי כלשהו, לאחר שאיבדה אפילו את מראית העין של אמינות מדינית. כעת, לאחר שטראמפ סגר את סוכנות ה-USAID בתל אביב שסייעה לפלסטינים, הפלסטינים חופשיים לחשוב מבלי שעניבת החנק של המימון האמריקאי כרוכה סביב צווארם.

טראמפ מתכוון לנוף בגזרים בשווי מיליארדים כדי לשכנע את הפלסטינים להסכים לתכונית שלו. טראמפ, ג'רארד קושנר ונתניהו (צילום: קובי גדעון / לע"ם)

טראמפ מתכוון לנוף בגזרים בשווי מיליארדים כדי לשכנע את הפלסטינים להסכים לתכונית שלו. טראמפ, ג'רארד קושנר ונתניהו (צילום: קובי גדעון / לע"ם)

בנוסף, המצוקה הכלכלית שהממשלה הפלסטינית נקלעה אליה גורמת לה להדק את החגורה ולהתייחס ביתר רצינות לשחיתות, להוצאות מיותרות או להוצאות במקומות לא נכונים. הדוגמה הטובה ביותר להוצאות במקומות הלא-נכונים היא התשלומים ששילמו הפלסטינים במשך שנים ארוכות על שירותי רפואה בבתי חולים ישראליים. הנוהג הזה חנק את יכולתם של הפלסטינים לפתח כראוי את מערכת הבריאות הלאומית שלהם. אף שהדבר בא באיחור ובזמנים קשים מאוד, הממשלה הפלסטינית הפסיקה סוף סוף להעביר חולים לבתי חולים ישראליים ושואפת לבנות כ-50 מרכזים רפואיים חדשים ברחבי פלסטין.

אך ממשל טראמפ לא מוותר. כעת, לאחר ההכרזה על "הסדנה הכלכלית", נראה כי ינופף בגזרים בשווי מיליארדי דולארים כדי לאלץ את פלסטינים להסכים לתוכנית שלו.

"תוכנית עסקית" שבנויה על הנחות מוטעות

חתנו ויועצו הבכיר של הנשיא טראמפ, ג׳רארד קושנר, דיבר בשבוע שעבר ב"מכון וושינגטון" על התוכנית האמריקאית הצפויה למזרח התיכון. "אני חושב שפיתחנו תוכנית עסקית טובה", אמר קושנר. אם "תוכנית עסקית" היא האמצעי המועדף על קושנר, אני חושש לרע מכל. כמי שמפתח תוכניות עסקיות אמיתיות למחייתו (אגב, המינוח לא קיים בכלל במדעי המדינה), אני יודע שאם מערך ההנחות שלך מוטעה, גם הטובה שבתוכניות העסקיות תתמוטט.

קושנר אימץ את האמירה של חמו ולפיה הצורך להתמקד בפיתרון שתי המדינות הוא מיושן ולכן יש  לוותר עליו. הוא טועה לחלוטין גם לגבי העניין הכלכלי, בכך שהוא מתעלם שישראל "מכורה" לכלכלה הפלסטינית ומבלי לנתק את ההתמכרות הזו, שום "תוכנית עסקית" שאפתנית לא תצליח.

האמירה של קושניר כי התוכנית העתידה להתפרסם היא "מסמך מעשי מעמיק, ריאליסטי, בר- ביצוע שיוביל את שני הצדדים למקום טוב יותר בהרבה" גובלת בהזיה, בהתחשב בכל הדברים האחרים שאמר, בראש ובראשונה בסירוב שלו למדינה פלסטינית.

שלטונות הכיבוש הישראליים גם הטילו מסים על האנשים שחיו תחת הכיבוש והשתמשו בחלק מהמסים האלה כדי להציף את השטחים הפלסטינים בתשתיות ובסחורה מתוצרת ישראל

הפעולות המתוכננות והשיטתיות של ישראל לשמירה על שליטתה המלאה בכלכלה הפלסטינית בחמשת העשורים האחרונים הפכו למכשול העיקרי המונע מישראל להבין כי עליה לסיים את הכיבוש הצבאי של הפלסטינים. כמו גמילה מהתמכרויות אחרות, גם הגמילה הזו תזדקק לעזרה מבחוץ. העזרה הזו צריכה לבוא בדמות מדינות זרות שידרשו דין וחשבון מישראל כדי שתציל את עצמה מידי עצמה, לא בדמות "תוכניות פיתוח עסקיות", שמטרתן לייפות את החיים תחת מגף הכיבוש הצבאי הישראלי. הזרמה של כספים לצרכים הומניטאריים או לצורכי פיתוח לא תפתור את הסכסוך.

מראשית הכיבוש, פיתחה באופן שיטתי את התלות של הפלסטינים בכלכלה הישראלית. פועלים פלסטינים במחסום איל (צילום: מוחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

מראשית הכיבוש, פיתחה באופן שיטתי את התלות של הפלסטינים בכלכלה הישראלית. פועלים פלסטינים במחסום איל (צילום: מוחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

המגזר הפרטי הפלסטיני יודע היום היטב כי כדי שהכלכלה הפלסטינית תצבור תאוצה, אין צורך במיליארדים, או אפילו במיליונים. כדי שהכלכלה הפלסטינית תעמוד על רגליה ותשרת את המדינה הפלסטינית המתפתחת, מה שנדרש הוא שלמדינות זרות, ובראשן ארה״ב, יהיה די רצון פוליטי כדי לדרוש מישראל דין וחשבון על ההפרות היומיות של החוק הבינלאומי. כאן, בנוסף לזכויות אדם, אנחנו מדברים גם על זכויות כלכליות: זכותנו לנכסים כלכליים – אדמה, מים, בארות גז טבעי, החופים שלנו בים המלח ובים התיכון, גבולות וכדומה – והיכולת לנצל אותם במסגרת תוכנית פיתוח כלכלית פלסטינית מוגדרת היטב, חופשיה מישראל ומסדרי העדיפויות של התורמים הזרים.

תלות מבנית שנבנתה במהלך 52 שנה

מאז ראשיתו של הכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה לפני 52 שנים, ישראל חיברה באופן שיטתי את הכלכלה בשטחים הכבושים לכלכלה שלה. לפני הסכמי אוסלו, החיבור הכפוי הזה התבטא בעיקר במגבלות שהטילה ישראל על אנשי עסקים פלסטינים ובשליטה על חופש התנועה של העובדים הפלסטינים. בעשורים שלפני הסכם אוסלו, ישראל הנפיקה אישורי עבודה לעשרות אלפי עובדים פלסטינים ואפשרה להם להיכנס לישראל ולמצוא עבודה. פועלים פלסטינים עבדו בבנייה, בחקלאות, במלונאות וכדומה.

העובדים הפלסטינים, שישראל התייחסה אליהם כפועלים מדרגה שנייה, היו חשופים לתנאי עבודה שאפשרו לאנשי עסקים ישראלים להרוויח מכך שהציעו להם שכר נמוך, מבלי שנאלצו להחיל עליהם את חוקי העבודה בישראל. פועלים פלסטינים רבים גם מצאו עצמם בונים את ההתנחלויות הישראליות הלא חוקיות, המהוות איום על עצם קיומן של קהילות פלסטיניות. עבור הפלסטינים, היכולת לעבוד, לא משנה היכן, תחת הכיבוש הישראלי, היתה שאלה של הישרדות. לרבים מהם, זה המצב גם היום.

שלטונות הכיבוש הישראליים גם הטילו מסים על האנשים שחיו תחת הכיבוש והשתמשו בחלק מהמסים האלה כדי להציף את השטחים הפלסטינים בתשתיות ובסחורה מתוצרת ישראל. זה הגביר את התלות הפלסטינית בכלכלה של הכובש.

פועלים פלסטינים נאלצו להשתתף בבניית התנחלויות המאיימות על קיום הקהילות הפלסטיניות. פועלים בהר גילה (צילום: קובי גדעון / פלאש 90)

פועלים פלסטינים נאלצו להשתתף בבניית התנחלויות המאיימות על קיום הקהילות הפלסטיניות. פועלים בהר גילה (צילום: קובי גדעון / פלאש 90)

בניגוד למחויבויות הכלולות באמנת זנבה הרביעית מ-1949, המדינות החתומות על האמנה – כולל ארה"ב ורוסיה (ברה"מ לשעבר) – אפשרו לישראל, הכוח הכובש, ליצור בה תלות מבנית של הכלכלה הפלסטינית, ובאותה עת לטוות סבך של מגבלות על היכולת של הפלסטינים להפוך עצמאיים מבחינה כלכלית. במקום לדרוש שישראל תיישם את החוק הבינלאומי, המדינות האלה המשיכו אך ורק לדווח, שנה אחרי שנה, על ההפרות הישראליות של החוק הבינלאומי, ובה בעת מימנו את רוב עלויות הכיבוש.

המדינות הזרות מממנות את הכיבוש

לאחר שנחתמו הסכמי אוסלו ב-1993, בא הפרוטוקול הכלכלי של פאריס (שנחתם ב-4 במאי 1994 ומאוחר הפך לחלק מהסכמי אוסלו 2, המוכרים באופן רשמי כ"הסכם הביניים על הגדה המערבית ורצועת עזה מה-28 בספטמבר 1995"). כפי שהסכם אוסלו עצמו שמר ללא פגע על השליטה הישראלית בכל היבטי החיים של הפלסטינים, הפרוטוקול הכלכלי של פאריז מיסד את האינטרסים הכלכליים של הכובש בתוך ההסכם הדו-צדדי עם הפלסטינים.

אחרי הסכמי אוסלו, תפקידן של המדינות התורמות למימון ה"פיתוח" של הפלסטינים הפך לערבות בינלאומית לכיבוש הישראלי. מה שהפחית, ולעתים אפילו פטר את ישראל מהעלויות הכספיות של הכיבוש הצבאי. בקיצור, ביודעין או שלא ביודעין, המימון של המדינות התרומות מילא תפקיד של שותף לעבירה לכך שהעניינים הגיעו למצבם היום.

אף שהכסף של המדינות התורמות הזרים דלק לכלכלה הפלסטינית, המדינות התורמות לא העמידו בשום שלב את התפתחות המגזר הפרטי הפלסטיני בעדיפות עליונה לבניית כלכלה פלסטינית בת-קיימא. התורמות סייעו ליצירת מגזר של אגודות מסחר וסיפקו סיוע מסוים, אבל מעולם לא פיתחו אסטרטגיה כלפי המגזר הפרטי, כלומר הפחת התלות המבנית בישראל.

רבים בקהילה הבינלאומית מיהרו לבקר את הגידול במספר העובדים במגזר הציבורי הפלסטיני. אבל למעטים, אם בכלל, היתה התבונה לראות שמגזר פרטי פלסטיני הוא הדרך היחידה לספק אלטרנטיבה לתעסוקה הציבורית. מי שאכן הבין זאת, התעלם מהשאלה בדרך כלל, שכן פירוש הדבר היה לקרוא תיגר על הכיבוש הישראלי ועל המגבלות שהוטלו על הכלכלה הפלסטינית כתוצאה ממנו.

במשך כל הזמן הזה, ישראל קידמה את התוכניות שלה להפרדה חד-צדדית ולהרחבת פרויקט ההתנחלויות הלא-חוקי, שפגעו קשות במגזר הפרטי הפלסטיני וכפו על הרשות הפלסטינית לשחק תופסת כדי שתוכל לשרוד. המצב הזה אילץ את המגזר הפרטי הפלסטיני להתמודד בכוחות עצמו עם המגבלות הישראליות על החברה הפלסטינית.

משום שהכלכלה הפלסטינית היתה תלויה באופן מבני בשוק הישראלי במשך עשרות שנים, ההחלטה החד-צדדית של ישראל להיפרד מהפלסטינים – או להתנתק כפי שקראו לכך – לא הותירה למגזר הפרטי ברירה מלבד ללכת בעקבות התוכניות הישראליות. בתחילה ניסתה ישראל לחסל את העבודה הפלסטינית בישראל, מה שהגדיל את האבטלה בגדה המערבית ובעזה בן לילה. אחרי שהפעילה את מדיניות ההלם הזו על שוק העבודה, החליטו הישראלים מאוחר יותר להעסיק מחדש את העובדים הפלסטינים והיום הם מספקים אישורי עבודה באותה כמות שסיפקו בעבר, אולי יותר. כל זה בשירות הכלכלה הישראלית, לא בשירות הכלכלה הפלסטינית.

לפי האו"ם, עזה לא תהיה ראויה למגורים כבר בשנה הבאה. משאית במחסום קרני (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

לפי האו"ם, עזה לא תהיה ראויה למגורים כבר בשנה הבאה. משאית במחסום קרני (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

יותר מכך: גניבת האדמות, שהיתה כרוכה בהקמת חומת ההפרדה, הפרידה חקלאים פלסטינים מהאדמות שלהם, מה שגרם לקשיים לחקלאות הפלסטינית. לכך אפשר להוסיף את הקשיים המתמידים שישראל מציבה על אדמות ומים. את התוצאות אפשר לראות בירידת חלקה של החקלאות בתל"ג הפלסטיני, מ-12% לפני הסכמי אוסלו לפחות מ-5% היום. הפעולות הצבאיות והמדיניות שנקטה ישראל כדי להחליש את ה"ממשלה" הפלסטינית שזה עתה נולדה גרמו לצניחה חופשית של הכלכלה הפלסטינית.

רק מגזר פרטי חזק יבטיח קיימות לכלכלה הפלסטינית

הקיימות של כל כלכלה פלסטינית עתידית חייבת לבוא על רקע מגזר פרטי יציב, שיכול לייצר מקומות עבודה באופן יציב ולפתח מוצרים ושירותים בראש ובראשונה לטובת השוק המקומי, ובהמשך לשוק הייצוא. המגזר הפרטי הפלסטיני חייב להיות מסוגל לקלוט את בוגרי האוניברסיטאות הפלסטינים לצורך צמיחה המבוססת על ידע, ובו בזמן לקלוט את עשרות אלפי פועלי הבניין הפלסטינים, שישראל מפתה היום לטובת הכלכלה הישראלית. באופן דומה, כלכלה פלסטינית בת-קיימא חייבת להיות מסוגלת להזין את עצמה, מה שדורש לשחרר את משאבי האדמות והמים מהשליטה הישראלית.

בקיצור, ללא חירות ועצמאות במסגרת מדינה ריבונית, וכל עוד מגף הכיבוש הישראלי נשאר על צווארנו, המגזר הפרטי הפלסטיני יישאר ככלי שרת לכלכלה הישראלית.

עזה היא סיפור נורא בפני עצמו. בדו"ח של "צוות המדינות של האו"ם" לגבי השטחים הפלסטינים הכבושים שפורסם באוגוסט 2012 שכותרתו היתה "עזה ב-2020, מקום שניתן לחיות בו?", מתאר האו"ם את המצב המחריד של הכלכלה והסביבה של עזה ותוהה אם ניתן יהיה לחיות בעזה ב-2020! במלים אחרות, קיומו של הסטטוס קוו ממיט נזק מבני על הכלכלה הפלסטינית.

לרוע המזל, לעתים קרובות מפנים את הזרקור אל הפוליטיקה הפלסטינית הפנימית, כאילו הכיבוש הצבאי הישראלי המתמיד הוא צופה תמים מהצד ולא מי שיוצר את התנאים לקריסה החברתית הפלסטינית.

לקהילה הבינלאומית יש מחויבות היסטורית כלפי הפלסטינים, במיוחד אחרי שהשקיפה מרחוק על הכיבוש הישראלי במשך שנים ארוכות ואחרי עשור שבו מימנה אותו, בעוד ההפרות הישראליות ממשיכות ללא הפוגה. האתגר היום הוא לסלק את הכיבוש הצבאי הישראלי ולאפשר למגזר הפרטי הפלסטיני לתפוס את מקומו הטבעי כאבן היסוד של המדינה לעתיד.

סם בחור הוא יועץ עסקי פלסטיני-אמריקאי מרמאללה/אל בירה. הוא יו"ר "אמריקאים למען כלכלה פלסטינית בת-קיימא", משמש כיועץ מדיניות ל"א-שבאכה, רשת המדיניות הפלסטינית" ועורך שותף של "מולדת: היסטוריות בעל-פה של פלסטין והפלסטינים" (1994). הוא בעל הבלוג  ePalestine.com

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf