המדריך המלא: איך לקרוא סקרי בחירות ולהישאר בחיים

מתי כדאי להיות חשדניים כלפי תוצאות של סקרי בחירות? כיצד סקרים משפיעים על התנהגות המצביעים? האם הישראלים משקרים לסוקרים? והאם אפשר לנבא את הפתעת הבחירות? ד"ר דליה שיינדלין, מומחית לסקרי דעת קהל, עם כל התשובות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

משאלי דעת קהל טועים, ולא רק בישראל. הם כשלו בחיזוי הבחירות לנשיאות באמריקה, בחיזוי הברקזיט, בבחירות בבריטניה ב-2015 ובמדגמים בליל הבחירות בישראל ב-2015. אבל כעס על הסקרים – ועל הסוקרים – יכול להיות לעתים ביטוי לכעס על תוצאות הבחירות עצמן. נראה שמצביעים מאוכזבים חושבים שאילו הסוקרים היו מנבאים את ניצחונו של טראמפ, באופן פרדוקסלי ייתכן שהתוצאה היתה שונה.

מדע המדינה הוא מחקר מלא פגמים.וי.או. קיי (V.O Key), החוקר הגדול של דמוקרטיה ושל דעת קהל, הגדיר פעם את הפרסומאים הפוליטיים כ"ספסרים חסרי ביטחון, אכולי אולקוס", וזהו זן אנושי שאני מרגישה אליו קרבה מסוימת. משלמים לנו על יסוד ההנחה, שאפשר למדוד ולנבא את ההתנהגות האנושית באמצעות נוסחאות עם כללים ברורים, מתוך אמונה נואשת שאם נפצח את הקוד, נוכל לשנות את החלטותיהם של הבוחרים.

אבל מערכת ההחלטות האנושית מצטיינת בכך שאינה נאמנה לכללים. יותר מכך, גם המועמדים וגם הבוחרים נוטים לשכוח שחוקרי מדע המדינה וחוקרים אחרים כופים את ההטיה האישית, המתודולוגית או החברתית שלהם על הבנתם את העולם, גם אם לא במכוון. כל זה מקשה עלינו להבין מה אנחנו יכולים ללמוד הסקרים ומה לא.

באופן כללי, אני ממליצה להיות צרכנים ביקורתיים של כל מחקר שהוא, לא רק במה שנוגע להצבעה, אלא גם כאשר מחליטים מה לאכול, כמה שעות לישון, אילו תרופות לקחת, איך להבין את הצדדים בסכסוך או את גישות פוליטיות שונות.

בנימין נתניהו בכנס גלובס. 19 דצמבר 2019 (יונתן זינדל / פלאש 90)

בנימין נתניהו בכנס גלובס. 19 דצמבר 2019 (יונתן זינדל / פלאש 90)

בהמשך המאמר אנסה לענות על כמה מהתלונות, שאני שומעת בדרך קבע לגבי סקרים ולתת טיפים כיצד להפיק מהם כמה שיותר. אתרכז בבחירות הנוכחיות בישראל, אבל אני מקווה שהרעיונות האלה תופסים לגבי פוליטיקה באופן כללי.

יש שלוש נקודות שהסקרים עלולים להיכשל בהן: כיצד מעצבים ועורכים את הסקר, כיצד מדווחים עליו וכיצד (אתם, הקוראים) מפרשים אותו. צריך להביא בחשבון את כולן כאשר מנסים לפרק את התלונות הבאות:

איכות הסקרים בישראל היא גרועה

כמו בכל מקום, יש סקרים באיכות גבוהה ובאיכות נמוכה. הדרך היחידה להבדיל ביניהם היא באמצעות שקיפות. אפילו לסקר הכי מושלם אין ערך, אם המתודולוגיה שלו אינה נגישה.

כל דיווח בתקשורת או פרסום של סקר חייב לכלול את גודל המדגם, האמצעי ליצירת קשר (טלפון נייח, אינטרנט, טלפון נייד), טווח הטעות ותיאור של האוכלוסייה שנדגמה ("כל הבוגרים הרשאים להצביע", ובישראל האם הסקר "מייצג את הישראלים" – כלומר יהודים וערבים – או רק קבוצה חברתית או אתנית אחת). נתוני השדה האלה הם חיוניים, שכן אירועים שוטפים עלולים להשפיע על התשובות. חובה גם להצהיר מהי זהותו של מי שאסף את הנתונים ומהי זהותו של הגוף המזמין.

אם המתודולוגיה אינה נגישה, סביר להניח שיש מה להסתיר: מדגם קטן או פגום, איסוף נתונים לא אחראי או מזמין שיש לו הטיה ברורה. התעלמו מסקר כזה.

תיקון בחוק הבחירות, שהועבר ב-2002 ואינו מוכר מספיק, מחייב לשלוח את כל הסקרים שנועדו לתקשורת לוועדת הבחירות המרכזית ולהיות נגישים באתר שלה. זהו מקור מועיל מאוד, אבל יש בו פגמים מסוימים שאעמוד עליהם מאוחר יותר.

אנשים משקרים בסקרים

זו השקפה שלילית להחריד לגבי הטבע האנושי. ביקורת מדויקת יותר היא לומר שאנשים לאו דווקא מוליכים שולל, אבל הם קונפורמיסטים. יש לנו הטיה נורמטיבית: אנשים עשויים לבטא העדפות פוליטיות שהם מאמינים שהחברה חושבת שהן מקובלות, וחוששים להביע דעות שהם מאמינים שיציגו אותם באור לא-טוב ויגרמו להם לנידוי חברתי.

חוקרת מדע המדינה הגרמנית אליזבת נואל-נוימן פיתחה את תאוריית "ספירלת השתיקה" סביב הרעיון הזה בשנות ה-70, והצביעה על מה שאפשר להחשיב כגרסה מוקדמת של פוליטיקלי קורקט. המחקר שלה פותח בגרמניה וייתכן שלתאוריה עצמה יש הטיה חברתית.

אבל הישראלים הם ללא ספק העם הכי פחות פוליטיקלי קורקט על פני האדמה. בימי הסקרים הטלפוניים, נהגתי להאזין להם כדי לפקח על רמת הראיונות. אי אפשר היה להתבלבל: האנשים היו גאים להביע את ההעדפות הפוליטיות שלהם. אין כאן סינדרום של "שמרנים מבוישים", כמו בבריטניה. נכון שהגורו של התנהגות הבוחרים בישראל, אשר אריאן, סיפר פעם שבישראל הסוציאליסטית והקולקטיביסטית של שנות השישים והשבעים, הנסקרים לא ששו להודות שהם נוטים ימינה. כאשר אני התחלתי לערוך סקרים ב-1999, ידענו שלש"ס יש תת-ייצוג מתמיד בסקרים משום שחלקם במדגמים היה נמוך בהרבה מכוחם בכנסת. היה הגיוני "לאזן כלפי מעלה" באופן מלאכותי את המספרים של מצביעי ש"ס כדי להתאים לתוצאות בפועל.

תומכי המחנה הציוני עם הוודע תוצאות מדגמי הבחירות. 17 מרץ 2015 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

היום, אם מישהו מתבייש, זהו השמאל. אבל באופן כללי, הכנסת מייצגת את החלוקה האידיאולוגית בדעת הקהל באופן מדויק למדי. לפחות בכל מה שנוגע למפלגות, חוסר היציבות של המערכת הפוליטית הוא גורם הרבה יותר משמעותי מאשר תשובות לא מוצלחות בסקרים.

לשם דוגמה, ייתכן מאוד שמפלגה הזוכה לתת-ייצוג בסקרים אכן קרסה. במרץ 2018, אורלי לוי הודיעה על הקמת מפלגה חדשה וקיבלה בן לילה חמישה מנדטים בממוצע בסקרים. בקבוצות מיקוד אנשים הביעו כלפיה הערכה אמיתית. אבל מאז המצב השתנה: עם חמש מפלגות המתמודדות על הקול הימני הלא-דתי, אין שוק מספיק גדול של קולות, כך שהסקרים המציבים אותה מתחת לאחוז החסימה כנראה נכונים. עם כל כך הרבה מפלגות, פיצולים, איחודים ומפלגות שיצאו מהמירוץ – הסקרים לא בהכרח טועים. התנאים הפוליטיים הם אלה שממשיכים להשתנות.

מסיבות אלה, אני לא מוצאת הוכחה לכך שמסתובבים מספיק שקרני-סקרים כדי לקלקל את המספרים באופן שיטתי. אני אכן שומעת שישראלים רבים מביעים ייאוש, בלבול וזעם ביחס לגחמות של הפוליטיקאים שלהם, וזה מביא להססנות, ממש עד יום הבחירות. כאשר מנתחים סקרים, אני מייעצת להתאזר בסלחנות יותר מאשר בחשדנות.

אף סקר לא ניבא את לפיד ב-2013, הגמלאים ב-2006, שינוי ב-2003 או ש"ס ב-1999

נכון. רוב המפלגות האלה שיקפו את מה שלמדתי לצפות לו כהפתעת הבחירות ברוב מערכות הבחירות בישראל. בממוצע יש בין שבעה לתשעה מנדטים שהולכים למקומות שהסוקרים לא ניבאו. מהי האנטומיה של ההפתעות האלה?

על פניו מדובר בקולות מחאה. אנשים שנמאס להם מהמפלגות הישנות ומחפשים משהו חדש או שהם מתרגשים ממפלגה ישנה שחידשה את פניה לאחרונה. הם נוטים ללכת לכיוון המרכז יותר מאשר לכיוון השמאל או הימין הקיצוני (שינוי, גמלאים, לפיד). היוצא מהכלל היה ב-1999, כאשר ש"ס זכתה בהצבעת המחאה ועלתה בשבעה מנדטים הודות לתמיכה ממצביעים שנחשבו רחוקים מהבסיס המזרחי החרדי או הדתי, כולל מצביעים מסורתים ואפילו חילונים. ב-2003, אביו של לפיד, טומי, הגדיל את כוחה של שינוי בתשעה מנדטים. ב-2006 מפלגת הגמלאים הטרייה זכתה בשבעה מנדטים. יש עתיד היתה חדשה ב-2013 וזכתה בששה או שבעה מנדטים יותר מהמצופה (19 מנדטים, לעומת 12 או 13 בסקרים של השבוע האחרון).

שיעור המנדטים שבאים בהפתעה עומד אם כך על כחמישה עד שבעה אחוזים מהקולות – פעמים רבות קרוב לשיעור הלא-מחליטים בסקרים בימים האחרונים של הקמפיין. מה אנחנו אמורים לעשות עם המצביעים הלא-מחליטים האלה?

בני גנץ ויאיר לפיד לאחר ההכרזה על איחוד ביניהם. האם כחול-לבן תהיה הפתעת הבחירות? (נועם רבקין / פלאש 90)

בני גנץ ויאיר לפיד לאחר ההכרזה על איחוד ביניהם. האם כחול-לבן תהיה הפתעת הבחירות? (נועם רבקין / פלאש 90)

כל סקר בחירות טוב, בכל מקרה, שואל אנשים למי הם עומדים להצביע, ואחר כך אמור לשאול את אלה שהצהירו שלא החליטו, לאן הם "נוטים". זה מצמצם את המספרים ללא-מחליטים "הקשים" – אנשים שאכן לא מצליחים להחליט. ניתוח רציני לא עוצר שם, אלא אמור להציב את הלא-מחליטים בטבלאות לפי ההגדרה האידיאולוגית העצמית שלהם (מניסיוני, יש אצלם ייצוג יתר לבוחרי "מרכז" או כאלה ש"אינם יודעים"), לבחון את ההצבעה שלהם בעבר, ההעדפה שלהם לגבי מועמדים או מפלגות, ואז ליצור מודל טוב, שעל פיו לחלק את הקולות האלה למפלגות קיימות בהתחשב במידע הזה.

אני חושדת שבסקרים רבים המתפרסמים בתקשורת, התקציבים והדד-ליין אינם מאפשרים שאלות רבות נוספות מסוג זה. כך, במקום לחלק את הקולות באופן מושכל, הסוקרים מחלקים את המצביעים שלא החליטו באופן שווה או מחסירים אותם, שזה פחות או יותר אותו דבר. זו דרך מצוינת לטעות.

למרבה הצער, רוב הסקרים בתקשורת אינם שקופים לגבי מה הם עושים עם המצביעים שלא החליטו. אפילו מאגר המידע בוועדת הבחירות המרכזית אינו מראה מהן השיטות לבחינת המצביעים שלא החליטו, ולכן קשה לדעת אילו סקרים יש לקחת ברצינות.

אבל הסקר האחרון הראה שמפלגה X  ניצחה

זה תלוי בכם, הקוראים. גם לנו יש אחריות לגבי האופן שבו אנחנו מפרשים את הסקרים, וזה כולל בדיקה של ההטיה האישית שלנו ושימוש בסטטיסטיקות מבוססות.

נתחיל מהחלק השני. כלל האצבע שלי לגבי צריכת כל מחקר שהוא: לעולם לא לסמוך על מחקר אחד. חזרתיות היא מפתח לכל ניסוי מדעי. למרבה המזל, אין חוסר בחזרתיות בסקרי הבחירות בישראל.

הכלל השני הוא להתרכז במגמות, בטווח ובממוצעים. אינכם צריכים להיות נייט סילבר כדי להתבונן שוב בסקרים ולראות אם מפלגה כלשהי עולה, יורדת או נשארת באותו מקום. הליכוד, לדוגמה, כמעט אף פעם לא ירד מתחת ל-25 מנדטים ולא חצה את קו ה-35 מנדטים בסבב הבחירות הזה. המגמה שלו יציבה למדי, עם טווח של עשרה אחוזים וממוצע של 30 מנדטים. אלא אם יצוצו מגמות חדשות, די בטוח לנחש שהליכוד יגיע קרוב לתוצאה הזו.

לפני כמה שבועות, המומנטום היה בצד של גנץ והוא טיפס מאפס לעשרים מנדטים בשבועות הראשונים שלו. מגמת העלייה היתה ברורה, אבל אחר כך היא התייצבה. החיבור ללפיד הזניק את המפלגה, והעניק לשניהם יותר מסך עשרים המנדטים של גנץ ו-11 המנדטים הנוכחיים של לפיד. הסקרים בשבוע הקודם נתנו ל"כחול לבן" בערך 35 עד 37 מנדטים. אבל זינוק לעתים נסוג לאחור. את המגמה של הסקרים בשבוע הקרוב צריך לקחת הרבה יותר ברצינות מכל סקר הנותן להם 37 מנדטים. לפי שעה.

ודבר אחרון, אל תיפלו למלכודת של בעלי הטורים הליברלים, כמו באמריקה ב-2016, כאשר איש מהם לא רצה להאמין שטראמפ יכול לנצח. פחדים קיומיים הם לגיטימיים, אבל הם אינם כלי יעיל לניתוח סקרים. עדיף לנסות להתנתק רגשית כדי לקרוא אותם טוב יותר.

האם הסקרים משפיעים על התנהגות הבוחרים?

לחלוטין. זו אחת הסיבות לתקופת ה"האפלה" הקבועה בחוק הבחירות בישראל – בדרך כלל שלושה ימים לפני הבחירות, אז אסור לפרסם סקרים. (אפשר להמשיך לערוך סקרים לשימוש פנימי בקמפיינים).

כולנו אשמים בכך שאנחנו מושפעים מסקרים. אם אנחנו יודעים שמפלגה קרובה לאחוז החסימה, זה עוזר לנו להחליט אם לתמוך בה או לא. אם אנשים יודעים שתוצאת הבחירות צמודה, זה עשוי להניע אותם לשנות את המאזן. אם יודעים שהסקרים מראים ניצחון אפשרי, זה עשוי לגרום לאחרים להצטרף להצבעה המנצחת (אם המפלגה המנצחת נמצאת בצד שהם תומכים בו). מסיבה זו, חשוב לעקוב אחרי השאלה "איזה מועמד/מפלגה אתם חושבים שינצחו".

האם זה אכן נורא כל כך? בסופו של דבר, בני אדם הם יצורים חברתיים, וזה עוזר לנו לשרוד. הממשלות שלנו, לטוב ולרע, לפחות בשיטות דמוקרטיות יחסית, משקפות את מי שאנחנו באמת.

ד"ר דליה שיינדלין היא סוקרת דעת קהל ויועצת אסטרטגית, כותבת קבועה במגזין 972+, שם פורסמה לראשונה הכתבה באנגלית. תרגום: מירון רפופורט.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מטה הרשימה המשותפת בנצרת, 17 בספטמבר 2019 (צילום: סמאח סלאימה)

מטה הרשימה המשותפת בנצרת, 17 בספטמבר 2019 (צילום: סמאח סלאימה)

"המצב יותר טוב מאפריל, אבל זה לא מספיק"

בקלפיות בחברה הערבית המצב מעורב. בכפר טורעאן, הצביע מדד קיוסק הפלאפל על שיפור בשיעור ההצבעה. בכפר כנא המצב היה הפוך. בנצרת שיעורי ההצבעה היו טובים לעומת אפריל, אך לא לעומת 2015. ובמטה הרשימה המשותפת חוששים כי היהודים מצביעים בשיעור של 2:1 לעומת הערבים, והמצב מסוכן

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf